[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
גיבור ושבר

תחילה ראיתי את עיניו הממוסגרות, מחייכות. שערו השופע התריס
שפע תלתלים ובלורית כסופה בעוד  פניו קרנו הנאה ארצית. הנה אדם
השמח בחלקו, חשבתי כשהמשכתי לבחון מתאר פניו. שפתיו העבות היו
מקושטות בשפם סמיך, והגומה בלחיו הימנית ריצדה בעת דיבור. אין
ספק, גיבור מלחמה בכל רמ"ח אבריו.  עכשיו רק נותר לי למקם את
התקופה. כשהבחנתי באישה דקיקה ושברירית היושבת לצידו, עלתה
בראשי דמות הגבר הנאמן, הדואג לאשתו. ידו הכבדה הייתה מונחת על
כתפה, ואני דימיתי מונולוג רך ומלטף בנוסח:  "די, די, אל
תדאגי, הכול יהיה בסדר, את תראי. תכף ייכנס הרופא ויסביר לך כי
דאגנו לחינם."

ישובה הייתי בפינה. עמוד רחב חצץ בינינו ומנע בעדי מלקלוט את
כל התמונה. לא יכולתי לשמוע, רק לראות את העורף החסון והיציב,
את הרעד של כתפיה, להשלים את החסר. מתוך שסקרנותי  התעוררה
עכשיו, קמתי ממקומי כאילו לחלץ רגליים, והתקרבתי.

עתה גיליתי להפתעתי כי הגבר ישוב בכיסא גלגלים. רגלו האחת
כרותה מתחת לברך, השנייה מעליה, אבל החיוך חי ונושם וגם היד
ממשיכה להכביד. מעת לעת מתכופף לעברה מלחש לה משהו באוזן.
כשקראו בשמו, התרוממה האישה להצטרף אליו, אבל זה הרים זרת
קמוצה והאישה התיישבה, משפרת את חצאיתה ומוציאה מפיה אנחה
כבדה, ושוב לא ידעתי  דבר.

אחר הגיע זמני להתמסר לעיסוי של המטפל הרב-מקצועי.  שכבתי
עצומת עיניים, מפקירה את  כתפי החבולה לידיו האמונות, בעוד
דמותו של הגבר מקננת בראשי. אין ספק שמר אלון ישראלי, שמשום מה
נראה לי מתאים לקרוא לו כך, הוא פגוע אחת ממלחמות ישראל.  עלה
על מוקש ואיבד רגליו, אבל שמר על אנושיות ואכפתיות.  מה הוא
עושה עם הצעירה השקופה? כאן תפרתי תסריטים ופרמתי אמרותיהם.
יכול להיות שהיא החברה החדשה שלו, אחרי שאשתו החוקית עזבה
אותו, או יותר טוב, נפטרה מסרטן השד. ואולי זו האישה שהזמין
בקטלוג מאחת מארצות מזרח אירופה. אין ספק שיש לו כסף, לגבר
המרהיב הזה.  מריחים את הכסף למרחוק. זיכרון ידו המוצקה על כתף
עוררה בבטני גלים של תאווה. יד כזו על הכתף שלי הייתה יכולה
לעשות פלאים לשלי, הרבה יותר טוב מהמטפל המקצועי שמעסה אותה
עכשיו ומכאיב לי.
"אי, אי", אני מסננת, "זה כואב."
"כן, מצטער, בלי כאב תישאר לך כתף קפואה," הוא מפטיר, ואיני
חשה בחמימות קולו.
אין ספק. אלון שלי  היה עושה עבודה הרבה יותר טובה, למרות שיש
לו גדמים במקום רגליים. אבל איני מרשה למחשבות הללו  רשות
לבקוע. מסוכן כשהכתף שלי אחוזה כצבת בין אצבעותיו של המטפל
הרב-מקצועי, אז אני רק מהמהמת מין כן כזה שירצה אותו ומקווה
שהלחץ הבלתי פוסק יסתיים בקרוב.

אחרי חצי שעה וכתף מרוסקת מלאת כתמים כחולים שעד מחר יולידו
בני דודים, אני ממהרת לצאת. בחוץ אני קולטת את האישה הדקיקה,
כורעת-נשענת על קיר המרפאה מתחת לשלט מרפאת שיקום. יש משהו
בתנועותיה שמרמז לי שגם היא זקוקה לתמיכה. אני נשענת לידה על
הקיר, שולפת את קופסת הסיגריות שלי ומציעה לה אחת. בידיים
רועדות היא אוספת את הסיגריה וביד עוד יותר רועדת מגוננת על
האש. אני רואה דמעה נקווית בצדי עין. בהינף רמז  אני מפטירה,
"אני הולכת לכוס קפה, רוצה להצטרף?"

החיוך שלה נוגה, אך היא נענית לי ונגררת אחרי. היא מזמינה עוגת
גבינה פירורים  ואני עוקבת אחרי הפירורים הנימוחים בפה ואלה
המתפזרים על השולחן. נאבקת בדחף ללקטם וממתינה.

אני שותקת והיא שותקת, ואני כבר חושבת לעצמי שהשקעתי לחינם
בסיגריה-קפה-ועוגה כשלפתע היא תוקפת מהכיוון הכי פחות צפוי
מבחינתי.
"רואים עלייך שיש לך ניסיון חיים."
"כן," אני מחייכת. "כן, יש לי קצת ניסיון חיים."
"ורואים עלייך שאת חכמה." אני משתדלת להחניק את העיקול בצדי פי
בעודו פג. משקיפה על אצבעותיי וידי ומגיבה, "מעניין, היכן כתוב
כל זה?"
"לא, ברצינות." הדופק ברקתה הימנית  פועם, "את לא מכירה אותי,
ואני לא מכירה אותך, אבל אני רוצה התייעצות. זה לא בשבילי. זה
בשביל חברה שלי טובה."
היא בוחנת אותי כאילו הייתי מפת דרכים ומוסיפה, "בחיי, בשביל
חברה שלי, שכך יהיה לי רע אם זה לא אמת ואמיתה."
"ומה הבעיה של החברה הזאת שלך," אני משתדלת לסרס חיוך שבורח לי
מהצד.
"אה זותי, היא חברה שלי כבר הרבה זמן. הייתה נשואה והגבר שלה
לא היה גבר טוב. הרביץ לה, לא נתן לה לדבר עם חברים וחברות
וככה. אז יום אחד אספה מזוודה לקחה כל התכשיטים שקנה לה, הוא
אהב אותה מאוד, רק היה קנאי וכעסן, ונעלמה. הייתה אצלי שבוע,
ואחר כך כשחשבה שהוא מתקרב, ברחה  לכאן. כל הכבוד לה. הסתדרה
לא רע, החליפה שם, שינתה תסרוקת, ירדה במשקל, עבדה בבר. עשתה
מספיק כסף בשביל לחיות וגם שמה קצת בצד בשביל ימים של גשם. אבל
הכי שטות עשתה שהתחתנה שוב פעם, ואופס, הגבר הזה לא טוב כמו
הקודם והיא לא יודעת מה לעשות. היא חושבת להרוג עצמה או להרוג
אותו ועצמה, אבל היא מפחדת מעונש מאלוהים. את מאמינה
מאלוהים?"
"לא, אני לא מאמינה מאלוהים," אני עונה לאקונית, זו השאלה שלך,
אם להאמין באלוהים? אני שוקעת  לתוך גל הרהורים.
"תראי, אם תהרוג אותו או אותה היא חטאית ומגיע לה עונש
מאלוהים, את לא חושבת?"
"כן," אני מודה, "את צודקת, עונש מאלוהים זה קשה, אבל עונש
ממשטרה, אם תופסים אותה הורגת בעל, עוד יותר גרוע. מה את
אומרת?"

היא שולפת סיגריה נוספת מהחפיסה הפתוחה ואני מתאפקת. טוב עשיתי
שהפסקתי לעשן ועוד יותר טוב עשיתי שלא זרקתי את הקופסא. בא לי
אחת, אבל אני יודעת שסיגריה אחת תביא עלי את כל הקיץ אז אני
מתאפקת. משתרכת שתיקה ונדמה לי שהיא מתחרטת עכשיו. אז אני משנה
בסיבוב, "את מרוצה מחיים שלך?"
היא מהססת. "יכול להיות יותר גרוע, הכי גרוע כבר לא יהיה,
עכשיו יהיה רק טוב, יותר טוב אני מתכוונת. אבל מחר הכי-הכי
טוב. אם היה לך רע, היית הורגת בעל?" היא תוקעת מבט שטני היישר
לתוך עיניי.
"אני," אני מגמגמת, "אני..."
"לא חשוב," היא אומרת, "את יודעת עוד מעט לבוא גבר שלי. ראית
אותו איזה גבר אה."  
"כן, אחלה גבר."
"זה עוד כלום." היא מחייכת חיוך עגום, "היית צריכה לראות אותו
לפני."
"לפני?" אני ממלכדת שערה סוררת ומאזינה.
"כן, לפני שאיבד את הכול, היה מזה גבר. רוסי. ברח, אני חושבת
מהמאפיה הרוסית או מק.ג.ב. או משניהם. שובב כזה." היא צוחקת
וצחוקה מתגלגל.  "אוי, אני סתם מדמיינת שטויות," היא מוסיפה
ומשפילה עיניה, משחקת עם המזלג בפתיתי העוגה שנשתכחה.

"אז את בדיוק כמוני, מגדלת סיפורים בהנאה."
"מגדלת סיפורים?," היא מגלגלת את המילים, "מגדלת בהנאה? אה,"
ופניה מתרחבות. "אה, אז גם אני יכולה," ואני חשה את ההתלהבות.
"נגיד שפגשתי אותו כאן בבית החולים, הבעל שלי שכב יחד איתו
בחדר כלומר לא שכבו ביחד, אלא אחד ליד השני," היא צוחקת. "תארי
לך שמישקה פוטיומקין היה שומע שאני אומרת שהוא שכב עם מיכאיל.
היה גומר עלי. בעצם גם ככה לא אוהב את הפרצוף שלי אם יודע שאני
יושבת כאן איתך ומספרת לך סיפורים."
"וננסה לחשוב למה היו בבית החולים מישקה ובעל שלך? יריות?" אני
מנסה לאגוף את הקושי.

"את מבינה, נגיד הם היו בתאונת דרכים. הבעל שלי היה נהג מונית.
את יודעת היוצלחים שלא מחזיקים מעמד בשום עבודה, אז ניסה מזלו
כנהג מונית. עבד כנהג אצל מישקה פוטיומקין. כמה היה מאושר
מיכאיל שלי. אמר תפסנו את אלוהים בביצים. בטח, אבל אלוהים תפס
את שלו חזק ומעך אותם עד שנגמר. את יודעת הלך  בירידה מהקסטל.
הברקסים שלו הלכו. אני חושבת מישהו רצה לחסל אותו, אבל מיכאיל
הלך ומישקה נשאר בחיים, איבד רגליים  וכמעט מת אבל נשאר בחיים
ונשאר חזק. עכשיו הוא שלי, בלי רגליים. לא טוב לא רע. כמו חתול
עם ציפורניים לפעמים טוב לפעמים שורט," היא צוחקת.

עוד אני מנסה להוליד שאלה חדשה, וכבר מגיח מישקה מאחורי העמוד,
רכוב על הכיסא החשמלי.
"לאן נעלמת לי באמצע היום?" הוא שואל, ואיני בטוחה אם אני
שומעת עכשיו הומור וחיוכים או כעס מרוגש.
"היא הרגישה לא טוב," מצביעה עלי, "אז הראיתי לה איפה הקפטריה
ונשארתי לשתות איתה עד שהסוכר יעלה לה," היא שולפת במהירות
הסבר הגיוני וחביב.
"את, את נשמה טובה." הוא מתקרב ומלטף לה את הלחי. "אלוהים לא
יעזור לך כמה שאת טובה, בואי." הוא מרעים בקול עמוק חסר פשרות.
"בואי נזוז, יש עוד הרבה עבודה היום."

ואני עוקבת אחריה, פוסעת לצידו בצייתנות בעוד הוא מנתב דרכו
בחשמלית. בא לי לצעוק אחריהם. היזהרו, בידקו את הברקסים  אבל
אז אני תופסת שאיני יודעת מי הוא הטורף ומי הוא הנטרף, ובעיקר
מה הוא הטרוף המהתל בהם.  אז אני חוזרת לעצמי ושבה ובוחנת את
קופסת הסיגריות, נלחמת ברעיון ומכניסה לתיק. גם מחר יום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוהבים אותי כאן
בבמה... אחרת
תסבירו לי למה
כל הזמן מבקשים
ממני להביא להם
עוד סלוגנים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/05 17:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה