ואצלם בארון המילים מאבדות משמעות,
הם אוגרים הבטחות משנה לשנה.
מתעוררת כל בוקר לעתיד טוב יותר,
נעמדת ליד החלון ובוכה.

מסטירה לסטירה, משיעור לשיעור,
והנפש כואבת, יש הרבה מה ללמוד.
החיים מלטפים רק בנים חזקים.
היה חזק, אחרת למה להיות בכלל.

אבודים בלי חלום ובלי תקוה לחזור.
מטרות לא ברורות, אמצעים עלובים.
מנגינה חלשה בסוף המסדרון,
נחמה יחידה בלילה בודד.

חדשות לבקרים הם מוצאים נחמה
בשיחות זכרונות על זמנים שהיו.
כשהיו צעירים ומלאי תכניות,
מהזמן שהיו עוד סיבות לחיות.

על הגג בשבת, השמיים יפים,
והחורף בפתח, תריח אותו.
הוא אמר והלך ולא יחזור לעולם.
וכל חורף השמיים בוכים לי את שמו.