סוורון היה עצבני. שוב העירו אותו באמצע הלילה.
שוב היה זה עניין של מה בכך. הוא היה די בטוח שמצאו את
הגופות.
הוא איבד שני חיצים במחנה, הם בטח מצאו אותם ליד הגופות
וקישרו.
עוד עיירה שיש להימנע ממנה. חבל. הוא דווקא היה בטוח שיוכל
להשאר כאן יותר מיום. שני חיצים! יותר מכל דבר אחר הכעיסה אותו
העובדה שאיבד שני חיצים.
ברגע זה היה סוורון מתחבא בין ענפי עץ, מחכה לשריף המקומי.
"אותו טיפש אדם, חשב לעצמו שיוכל ללכוד אותי", אמר לעצמו חרש.
השריף ניסה לרדוף אחריו, אך סוורון חמק, וכרגע השריף בוודאי
מחפש אחריו. ההגיון אמר לו להסתלק מהמקום, אבל סוורון מעולם לא
הקשיב לאותו דחף טיפשי הנקרא היגיון. הוא מחכה.
השריף הרי יעבור כאן במוקדם יותר מאשר מאוחר, וכשיבוא, יבוא
לבד. אל מותו. כי הרי לשריף יש "אחריות לחיי אדם", אותו קשקוש
חסר שחר.
הוא ימות. שני חצים! והוא בוודאי מחזיק בהם כהוכחה לכך שהוא
הוא הגורם למות אותם בני-אדם עלובים מהלך חצי יום דרומה
מהעיירה.
השריף הרי מעולם לא ראה אותו, רק שמע עליו. עליו ועל סימן
ההיכר שלו: חצים שרק הוא יכול ליצור שכמותם, עם נוצות עורב
בקצותם.
והרי רק הוא השתמש בחצים האלו. אין אדם, או אלף לצורך העניין,
שהעז להניח את ידו על קשתו או חיציו ושרד.
כולם עד האחרון מתו. כך גם השריף שלנו, וכך גם אותה חבורת
נוודים שניסו להשתעשע עם קשתו. כולם מתו. לפתע הבחין בתנועה על
הדרך. הוא נדרך ומתח את קשתו. השריף הופיע מעבר לגבעה. באותו
רגע ננעץ חץ ברגלו. עקצוצו המקפיא של רעל משתק החל להתפשט
בגופו של השריף המופתע. חסר יכולת לזוז, נפל השריף מהאוכף.
לאחר כמה שניות הגיחה מבין העצים דמות שחורה, עטוית ברדס.
הדמות ניגשה לעברו, שלפה מנרתיקו את החבילה שבה היו שני
החיצים, ועקרה את החץ הנוסף מירכו. בקור רוח הזדקפה הדמות,
הסתובבה והחלה להתרחק. לרגע חשב השריף שניצל, שאין בכוונת
סוורון להורגו, אך באותה שניה, נעצרה הדמות המבורדסת, טענה חץ
בקשת, סבה במהירות, ושיחררה את המיתר. השריף שחרר אנקת כאב
והפתעה כאשר החץ ננעץ בבטנו.
"בני אדם", חשב סוורון לעצמו "הם כל-כך צפויים".