בשעת הערב, צילו הבהיר של הירח המתמלא, העגול כמעט, חמק מבין
כסות העננים הכתומים, מקדמי פני סערה, וחיוכו הנצחי, המלגלג,
ספק הציץ ספק הושלם בדמיוני.
הוסחה דעתי מחלוף הזמן, בעודי ישובה על שפת התהום, מבטי קפא על
העומק הירוק הכהה, הצד אחר הירח, ושובר אותו מייד לרסיסים
קטנים כסופים, הנדים, כנשמתי שלי, למשב הרוח.
הרמתי את ראשי אל הבדולח המהפנט, אשר מילא את מוחי בערפל האופף
אותו, כהרגלו דחק אל מעמקי תודעתי אף את אותו הצורך הקדום
התמעורר בוורידיי בשעות אלו כדרכו, ומשעבד את חושיי לו.
התמכרתי לריקנות הרחפנית המתוקה, אשר יכלה הלתרחש בלילה סתווי
בלבד.
היא הופיעה מולי בפתאומיות, פולשת זרה שלוות הקול, אשר נשפה
ריח פרחים אל הענן עליו ישבתי, צופה בחיוך בנחיתתי לארץ.
"שלום, שמי אילקאי." אמרה הנערה, בעודה אוספת את שיערה
האדמוני, אשר נשקה לא האש בגוונה.
נדתי בראשי, בוחנת את המבקרת הלילית שלי, והיא--ניצבת שם.
ביושבי נראתה לי גבוהה כל כך, והחביאה את הירח מאחורי גבה.
שמלתה הלבנה התנופפה ברוח, חושפת כפות רגליים יחפות, וכאשר היא
שאלה לפתע--"התאהבי את דמותי?", התחוור לי, כי זה זמן רב בהיתי
בפניה, ואז בחנתיה לכל אורכה, אך כאשר שב מבטי אל עיניה
האפורות והאנושיות, הבורקות באופן רגיל למדי, ורק בחשיכה
ההופכת לסמיכה, שב אליי בטחוני.
"כן," עניתי במהירות, מופתעת מישירות השאלה.
"האם את אכן?" קראתי במחשבותיה, מקדימה את הצורמניות בשאלתה
העתידית, וכאשר השתופפה, הביטו עיניה האפורות היישר לתוך
עיניי.
התכנסתי בעצמי, מגיפה על פתח אפשרי בו אורה יכל לחדור לעלטה
השוררת בתוכי. "ואם אגיד שכן, תאמיני לי?" לחשתי לבסוף,
והשפלתי את מבטי אל מעמקיה הדרוכים בציפיה תמידית של התהום
לרגליי.
כעת השתקפותה הופיעה בראי השחור כמעט, ומה זר היה המחזה עבורי,
והרי דמותי אף תהום לא תלכוד. "כמותך אני." השיבה ההשתקפות.
גיחכתי לעומתה, ותלשתי את עצמי מתודעתה, וכי לא יכולתי להניח
לעצמי להמיר את תמימותה בעשן השחור של נוכחותי.
"אני אוהבת אותך." ידה הסיתה קבוצה שיער תועה מפניי, אצבעה
החמה עוברת על לחיי. אחזתי בפרק ידה והרחקתיו ממני, אצבעותיי
זוהרות כמעט לאור הלילה העדין.
"וכי תאהבי אחר?" היא הרימה את סנתרי בקצות אצבעותיה, מפגישה
את מבטינו. "אמרי לי!"
איני יודעת מה עבר בראשי ברגעי הלילה הסתווי המכושף על ידי
האדמונית, אך גוללתי באוזניה את סיפור אהבתי היחידה, את הסבל
והייסורים, בני לוויתיו של הרגש הטהור אשר חשתי כלפי אותו
שתיין גם רוח אשר היה אחי. השבתי לכל שאלותיה, בירידה אל פרטיה
האינטימים ביותר של אהבה, את הנאתי מן הכאב שבפרידה, וכל אותם
רגשות צבעוניים, אשר בשמם הנצחתי את קיומו, והפרתי את מילתי
העתיקה.
"אני מקנאת בו," אמרה אפורת העין, והוסיפה כלאחר יד, "היכן הוא
כעת?"
משכתי בכתפיי. "משוטט."
"קראי לו."
"לשם מה?" השלכתי חלוקת נחל אל מי התהום, בוהה מרותקת במעגלים
המושלמים העולים מן הנקודה בה פגעה האבן.
"היית מאושרת עמו." קולה החרישי, כאוושת הרוח במים, עורר בי
גוון דהוי, אך מצליח להחיות את ההארה החד פעמית, לה התוודעתי
לפני מאות. "את יכולה לזמן אותו בכל שעה בה תחפצי בכך..."
"לא עוד! פרמתי את הקשר עוד טרם נהדק," אכן, הולכתי שולל מאותו
הרגע בו הסתלקה מתודעתי הבדידות הארורה. וכיצד יכולתי להניח כי
לא תשוב? ורגע אושר בודד סינוור אותי באותו לילה מקולל. והרי
האושר והצער, שניהם מדדים לאותה התחושה, וקיומו של זה תלוי
במהות האחר בזמן שונה. אך כאשר נעלם הזמן, בנצחיות הבלתי
נתפסת, נשחק הכל, נותרת הבדידות לבדה.
היא הניחה אצבע על שפתיה, מחווה לי לשקוט, ואז התרוממה בחדות,
וידה הושטה אליי. "עזבי הכל. בואי עמי."
"לאן?" שאלתי בסתמיות, והרי לא התכוונתי לעזוב ממילא. בפעם
האחרונה פלשתי אל מוחה, וראיתי תמונות מן הארץ ממנה באה. טירות
אפלות, יערות עבותים המוארים לרגע קט בברק לבן, המפלח את שמי
הסערה--צפיתי בתמונות זכרונה, כאילו מוחה היה ספר מאוייר.
ראיתי את ספינת המסחר בה הגיעה, את המחבוא בין ארגזי העץ
האימתניים בו חלפו עבורה שבועות ההפלגה. היא הזדרזה לחזור לנמל
כעת, וכי הספינה שבה אל חופיה עוד הלילה, ובעוד זמן קצר בלבד.
"לא אבוא איתך," ידה נותרה מושטת עבורי. "חזרי אל אדמותייך,
ושכחי את אשר שמעת כאן על הצוק. הרשי לי להפוך זאת לחולם הזיה,
אשר יפרח מזכרונך ויידחק בפינות האפלות ביותר של מודעך, עוד
טרם יפצע השחר."
"אני אוהבת אותך," לחשה.
"אינך מכירה אותי! אינך רשאית לומר זאת! לעולם לא לי!" עקשנותה
הבעירה בי כעס, תסכול מזכרון ימיי בהם הייתי כמותה. אותה תחושה
מקוללת אשר הבדילה בינינו, טירפה את חושיי, מטילה צל סכנה שחור
על הנערה האדמונית.
"פחדנית!" הטיחה לעברי. ואז הוסיפה השקט, "אשאר כאן. איתך.
שכחי מהכל, בואי נחייה באושר. איהיה שלך לנצח."
האירוניה שבדבריה העבירה בי צמרמורת.
"אינך זקוקה למחשבה כה עמוקה. הסכימי להצעתי. תאהבי אותי,
והתירי לי להנעים את חייך."
קמתי בחדות. "לא! לכי כעת, פן תאחרי לספינה. הניחי לי לנפשי.
חדלי מלהטריד אותי."
עיניה האפורות קפאו על עיניי למשך שניות מספר, כמיהתה לקרוא
אותי דגדגה את שולי תודעתי, הנעולה בפניה.
"אני אוהבת אותך. לא אוסיף להטרידך לעולם." אוושת הרוח הממזגת
את דבריה העניקה להם גוון הזוי. כאשר נעלמה מעיניי, הברתה
האחרונה עודנה מלטפת את שמיעתי, ורק הד פכפוך מי התהום נפערים
לבלוע את גופה, קטעו אותה לעד.
הבטתי מטה, אל המים הנרגעים במקום בו ירדה אל המצולות, מעגלים
מתפזרים משם והלאה, ורקע הספינה האימתנית הנוטשת את החוף, ורב
החובל אינו מכיר בזוג עינים אפורות חסרות, אשר הביא ליעדן
הסופי.
ובקרוב ישקטו המים, ויתאחד הירח הכסוף על גבי הראי האפל,
המתכיל לקראת האור הראשון. בעוד שעות מספר.
וטרם יתכיל--אסתלק.