נעלת הדממה בעד אלפי בריחים,
הטבעת בדידותך בגביע השיכר
כושלים סוסים, אשר מרכבת-זמן מושכים
סהרורי הוזה דמותה בחשיכה

לנצח נעקרה ילדה מזרועותיך
היש טומאה וטוהר בטבע אהבה?!
ובפרידה כפויה הוכרע מוות עיניך
יצרי בריאה זכים שקלו לתועבה

לאור זריחה סתווית במפתנך הופיעה,
חיוורות כל מילותיי, בל אתאר חלום
האושר הנצחי... הבטתם לרקיע
שלובי זרועות צנחתם אל מעמקי תהום

במרחבי אין-קץ שלווה נטולת דינים
זוג נשמות תועות רגעו לעולמים