מה אני יכול לומר?
היה לילה, שמעתי רעשים מחוץ לחדר השינה שלי המעוצב לפי צבעי
העונה, סט מצעים אדומים, אהיל אדום למנורת הלילה, קירות בכחול
בהיר, אפילו את ארונות העץ צבעתי מחדש בצבעי הקיץ. את האמת,
לקחתי את האובססיה הזו מהאקסית שלי, היא תמיד עיצבה הכל לפי
עונות, שנאתי את זה. וכשאמרתי לה את דעתי היא זרקה אותי, אז
ליתר בטחון לקחתי את השיגעון שלה, אני לא רוצה להיזרק שוב, אני
טיפוס רגיש. יצאתי מחדרי, כדי לבדוק מה גרם לרעש שהעיר אותי
מחלום על פרחים אפורים, שמתפרקים לאבקה דקה שגורמת לכולם להיות
שמחים, וראיתי אותו. הוא לבש שחור, בדיוק כמו בסרטים, עם המסכה
והכל. פורץ! אצלי בדירת החדר וחצי. פעם גרתי בדירה אחרת, גדולה
יותר עם שותף, אבל הוא העיף אותי אחרי שגרמתי לדג שלו להיכנס
לתרדמת בזמן שנסע לפראג וביקש ממני להאכילו. הפורץ התחיל לחפש
אצלי משהו יקר ערך, אז הוא התחיל להתרגז. הוא ראה אותי. תמיד
חשבתי שכשפורצים רואים את בעל הבית הם בורחים, אבל הוא הוציא
אקדח מכיס מעילו הימני וירה בי שמונה פעמים, הוא לא היה מיומן
כל-כך, רק ארבע פגעו, הישר בליבי. עוד מעט אני אהיה מת.
מה אני עוד יכול לומר?
התעוררתי בחדר טראומה, בבית החולים הקרוב לביתי. הרופאים
הסבירו לי שהכדורים נקבו את ליבי ארבע פעמים, בחדר ימין, חדר
שמאל, בעליה הימנית ובשמאלית, לאחר מכן הכדורים נכנסו למחזור
הדם והגיעו שוב ללב כדי לנקבו שנית. אבל אני חי, את זה הם לא
הסבירו. לא מקצועי, לא להסביר לחולה למה הוא לא מת.
אז הלכתי הביתה, חי, בלי כאבים, רק עם ארבעה תפרים בבית החזה.
אני צריך להודיע על זה למישהו? למישהו אכפת אם אתה חי? תמיד
הייתי חי, מהרגע שנולדתי. אם הייתי מת אז היה למישהו אכפת. אבל
אני לא מת. ואם הייתי מת, למי כבר היה לי להודיע, אמא ואבא
קפצו לאילת כשהייתי בן שמונה עשרה, ולא חזרו. חברה שלי עזבה
אותי, וכשהדג של שותפי לשעבר מת לאחר תרדמת של כחודשיים, הוא
ניתק איתי את הקשר. אז אני לא אודיע לאף אחד, אפילו לחברת
הביטוח אין למה להתקשר, הפורץ לא מצא שום דבר לגנוב. עוד מעט
אמות, אל דאגה.
מה אני יכול עדיין לומר?
עברה כבר שנה ואני עדיין לא מת, העולם ממשיך להתחדש ולהשתנות
והדרך היחידה שלי להישאר בקצב שלו, היא לשנות את צבע חדר
השינה. התחלתי לאחרונה לשמוע מוזיקה, אבל יש כל כך הרבה סוגים
שונים, ובכל סוג כל כך הרבה שירים ומנגינות. ואני בלאו הכי
אמות בקרוב, אדם לא יכול לחיות עם לב מנוקב כל כך הרבה זמן. אז
ויתרתי על מוזיקה. אני כבר לא יוצא מהבית יותר, אולי כדאי שאצא
קצת, יש איזה בית קפה מתחת לבניין שלי, נו טוב, רק כוס קפה.
מה עכשיו אני יכול לומר?
בבית הקפה לא היו יותר מדי אנשים, הלכתי לבאר בו קונים את
המשקאות, לא ידעתי שיש כל כך הרבה סוגים, בחיים אני לא אטעם כל
כך הרבה סוגים של קפה, אני צריך עוד זמן. אז הזמנתי פשוט קפה.
לידי ישבה אישה, היא לא נראתה מוטרדת מכלום, היא לבשה מין חצי
חיוך כזה, כאילו היא מודעת לבעיות שבחייה אבל בוחרת להתעלם מהם
לכמה זמן. היא שמה לב שאני מסתכל עליה, וחיוכה הפך לשלם. גם
אני ניסיתי לחייך, היה לחיוך טעם מריר מעט. טעם של דם. הסירנות
היו הדבר האחרון ששמעתי. בן אדם יכול לחיות כל כך הרבה זמן
במחשבה על יום מותו, שהאושר נמצא רק בחלומות, כך שכשיגיע האושר
האמיתי זה יהיה מאוחר מדי ויום מותו יגיע. צריך לחפש את האושר
- זה מה שהיה לי לומר.