"פעם, הזמנים היו יותר טובים", כולם אומרים, ככה כולם
חושבים.

הבן-זונה הסתכל על השעון, הוא ידע שיש לו עוד 12 דקות.
ואני, אני בן-אדם שעושה כבוד לזמן, שטיחים אדומים, אלכוהול
בבקבוקים קטנים במיני-בר, הכל.
אני תגידו לי: "בנצי, תהיה ב- 14:00 בסנוקר.", אני אהיה ב-
14:00 בסנוקר.
לא דקה לפני, לא דקה אחרי.  14:00. בסנוקר. מה שנקרא שארפ.
אבל הבן-זונה הזה, היה סופר את השניות.

היית אומר לו: "מוטי, 20:30, סוגרים מותק!", היה עונה לך "יש
לי עוד 49 שניות..." בטון מתנשא כזה, אתם יודעים, כמו החארות
האלה בבית-ספר שתמיד רצו להלשין, "המורה, בנצי רצה להעתיק ממני
את השיעורים בתורה ולא נתתי לו!".
בן-זונה.

פעם, יכולתי לבלוע כדור-ארץ שלם.

המלצרית הביאה את הסלט.  עגבניות חתוכות, זיתים שחורים, אבוקדו
וזעתר בתפזורת מלמעלה.
מנה יפה.
יוני, בלי לחשוב פעמיים, לקח את המזלג, דג את כל חתיכות
האבוקדו ופשט אותם למאפרה.
זה הכיף שלו, לזרוק אבוקדו לזבל.  לך תבין את הבן-אדם, הוא
כל-כך שונא אבוקדו, שכל פעם שאנחנו יושבים באיזה מקום, הוא
מזמין בכוונה מנות עם אבוקדו כדי שהוא יוכל לזרוק אותן.  כאילו
ככה הוא מתכוון לחסל את כל מלאי האבוקדואים בעולם.
אני דווקא אוהב אבוקדו.  פעם לא אהבתי, עד שאמא שלי אמרה לי:
"תנסה חמוד, זה טעים", עכשיו אני שמעתי את המשפט הזה אולי 20
אלף פעם בחיים שלי, "תנסה חמוד, תרד זה בריא", או "תנסה חמוד,
אם לא תאהב, לא קרה כלום" ובחיים לא הקשבתי.
אבל לא יודע מה קרה, באותו יום, אולי משהו באוויר או בלחות או
אנערף, ניסיתי.  וואלה, היה טעים.

נראה לי שגם יוני אוהב אבוקדו.  אני מוכן להישבע שפעם שבאתי
לבקר אותו בדירה בלי להודיע, קלטתי איזה עיסה ירוקה בין
השיניים שלו, וקליפות של אבוקדו זרוקות בפח במטבח.
לך תבין.

פעם, שחלמתי על רגע של אושר, הוא התגשם לי בקלות.

לונדון, 9.23 פי.אמ. חורף.  (יש סיפור על לונדון שלא קורה
בחורף?).
היא קבעה איתו לפני שעה וחצי, או יותר נכון, לפני 90 דקות.
היא לא אוהבת שעות.
הוא  עדיין חיכה, למרות שאיפשהו במעמקי השכל הדפוק שלו, הוא
ידע שהיא כבר לא תבוא.
ואז היא באה.
הוא היה די מופתע, איך זה יכול להיות?   הוא הרי כבר הכין את
עצמו לזה שהיא לא תבוא והוא יהיה בדיכאון וילך הביתה וישמע
מוסיקה קלאסית בפול ווליום ויבכה ויכתוב כמה שירים ואז ילך עם
ג'יימס לאיזה פאב וישתה שם מלא בירות עד שהוא יקיא את הנשמה
שלו וג'יימס יהיה חבר ממש טוב ויעזור לו ללכת ישר בלי ליפול עד
האוטו וגם ישכיב אותו לישון...הכל היה כל-כך מושלם.  ואז היא
באה.

היא סיפרה לו על איך שהיא בדיוק פגשה בדרך מישהו שהיא יצאה
איתו לפני איזה 104 שבועות (היא לא אוהבת שנים) אז הם כבר ישבו
לשתות קפה איפשהו, ושהיא "מה-זה מצטערת".
הוא כמובן, היה אסיר תודה - גם הגיעה, גם מצטערת... תיכף היא
גם תדביק לי איזה צרפתית ואז בכלל יהיה פה שמח...
היא לא הדביקה לו צרפתית אלא הסתפקה בנשיקה קטנה על הלחי,
שבקלות הותירה אותו מאושר לשבוע.

פעם תורי ופעם תורך לאהוב.

"קריאה אחרונה לטיסה 0332 לסיציליה".
היא קמה.
חיבוק.
נשיקה.
דמעה.
מרימה את התיקים, הולכת לכיוון הטרמינל.
מבט מסובב אחורה.
נפנוף אחרון לשלום.
ושלום.

ביציאה מהשדה כבר חיכו לו הצלמים והעיתונאים, הוא ראה אותם
כיתושים - מזמזמים, עטים, צמאים לדם.
"נו קומנט!" הוא שולף לעברם בנונשלנטיות ונכנס ללימוזינה.
גל יתושי של אנחות מאוכזבות נשמע מההמון מלווה בפרצופים
חמוצים.
"סתם..." הוא חייך בצאתו מהרכב, שופע סיפוק עצמי מההומור
הסלבריטאי שלו.
צחוק גדול נשמע בין רגע.
25 דקות של שאלות צפויות ותשובות קצת פחות בנוסח:
"זהו מר גריפית', האם בזאת נישואיך לאמה מגיעים לקיצם?"
"לא, כלל וכלל לא, אנחנו פשוט הסכמנו על נשואים פתוחים
ורחוקים, בהם כל אחד יכול להיפגש עם מי שהוא רוצה, חילקנו
בינינו את הרכוש שווה בשווה ואני נדרש להעביר לה סכום כסף
מסויים מדי חודש כמזונות..." הוא ענה בסארקסטיות אופיינית.
שוב צחוק גדול.
"כיצד תתמודדו עם שלבי ההריון המתקדם של אישתך?"
"אז ככה, אנחנו החלטנו ללכת על שיטה די חדשנית בתחום המדע
והרפואה, לפיה, לכשתגיע העת של אשתי ללדת והיא תרגיש מוכנה די
הצורך, היא תובהל לבית החולים שם יערוך רופא מומחה את הלידה,
בדיל שכולל את חתיכת חבל-התבור ושהיה של מס' לילות בבית-החולים
לצורך התאוששות.  והמחיר? ללא תחרות."
צחוקים.

הוא נכנס ללימוזינה, ביקש מעיניו המשתקפות בראי של הנהג לסגור
את המחיצה השחורה שבינהם תוך שהוא פורש את החיוך שפרסם אותו
במשך כל-כך הרבה שנים, הוא הוציא את האקדח המיניאטורי מתיק
הג'יימס בונד שלו, והתחיל לבכות.

בפעם האחרונה שנסענו לאמריקה הייתי איתך זה היה...

הלימוזינה חנתה מחוץ לבית שלו, השעה היתה 22:59 ולא היה שום
סימן לבנצי.  
כעבור דקה בדיוק הם ראו אותו.  "רייט און דה מאני" אמר מר
גריפית' "אז אולוויז".
"שקוף אח שלי", הוא ענה.
הם באו לאסוף אותי מהדירה של הוריי ונסענו לכיוון שדה התעופה.
בדרך ישבנו על איזה סלט אבוקדו שאמא שלי הכינה. חיסלנו אותו
תוך שניות.
התוכנית היתה כזאת - אנחנו מגיעים לשדה, מחביאים את האקדח
המיניאטורי של מר גריפית' בתוך האבוקדו במקום הגרעין, עולים על
המטוס, חוטפים אותו ונוחתים בארה"ב שם הוא יחכה לנו עם
השרמוטה.
אבל זה כבר בטח לא מעניין אותכם.