בבית קטן בפרבר שקט חיה לה חתולה פרסית ממוצא מיוחס. היתה לה
פרווה לבנה ועשירה, עיניים כחולות, אף ורדרד ושפמפם ארוך
ועדין. היא ניהלה חיים שקטים ומסודרים בלי הפתעות מיוחדות,
אכלה שלוש ארוחות מסודרות ביום ואת מרבית זמנה בילתה לה תחת
קרני השמש המחממות את חצר הבית.
היתה לה גם חברה, חתולת רחוב ג'ינג'ית שהגיעה מידי פעם לביקור,
מספרת לה מה קורה ברחבי השכונה. מי בא, מי עזב, רכילויות
כלליות כאלה.

הפעם הראשונה שהחתולה הפרסית יצאה מהחצר היתה לכבוד יום ההולדת
של החתולה הג'ינג'ית שנחגג במגרש הנטוש בהמשך הרחוב. היא לא
ממש התלהבה לצאת מהחצר המוגנת שלה וגם לא מהמחשבה על כל חתולי
הרחוב החצופים שלבטח ישתתפו במסיבה, אבל היתה לה הרגשה שלמען
החברות היא חייבת לחרוג ממנהגה הבדלני.
למרות שהחתולה הג'ינג'ית שמחה מאוד לבואה של חברתה הפרסית ליום
הולדתה, הרגישה החתולה הפרסית תחושה קלה של אי שביעות רצון
מצידה של הג'ינג'ית. אולי בגלל שבואה הסב קצת את תשומת הלב
מכלת המסיבה. בכל זאת, לא כל יום פוגשים חתולי הרחוב האלה
נסיכה פרסית אמיתית. אבל היא התנהגה באצילות, ולא הקדישה תשומת
לב לכרכורים סביבה. היא החמיאה לחברתה על הארוע, השתתפה במשחקי
החצר ובסופו של דבר, נהנתה למדי מהמסיבה.
החתולה הפרסית הרגישה שחוויה מסוג זה תספק לה עניין ונושא
לשיחה עם חברתה לפחות לשנה הקרובה.

למחרת המסיבה שכבה החתולה בשמש הנעימה כשלפתע חשה בהפרעה קלה.
היא זקפה את אוזניה והחלה להניע את זנבה לאות אזהרה.
"הלו, מותק", שמעה מאחוריה קול לא מוכר. היא התרוממה באיטיות
על כפותיה וקימרה את גבה.
"הי, זה אני, לא צריך להתרגז", מבין מוטות הגדר צץ ראשו של
חתול צעיר ואפור שנראה לה מוכר משהו. היא בחנה אותו בעיניה
הכחולות.
"כבר את לא זוכרת אותי? מותק!"
המילה מותק בפעם השניה התחילה להרגיז אותה והשפמפם שלה רטט
לאות אזהרה.
"אתמול, במסיבת יום ההולדת, הבאתי לך חטיפים", אמר האפור
והתמתח מולה מציג לראוה את גופו הגמיש.
"היו אתמול הרבה חתולים שאני לא מכירה, קשה לזכור את כולם",
ענתה בשוויון נפש.
"אני לא כל אחד, מותק, אבל לא נורא, את עוד תזכרי אותי. אז מה
קורה?"
"אין חדש", ענתה החתולה ונשכבה על הדשא בתנוחתה הקודמת,
כשעיניה עצומות.
"אז מה? נהנית אתמול?" לא ויתר האפור.
"היה בסדר", ענתה.
"טוב, אני רואה שאני מפריע, אני הולך", אמר, ונעמד מולה בתנוחה
שאמרה: אם תבקשי אז אשאר.
"זאת שעת המנוחה שלי", ניסתה להיות מנומסת בלי לבקש ממנו
להשאר.
"טוב, אז ביי".
"ביי", ענתה בלי לפקוח את עיניה.

לא עבר זמן רב והג'ינג'ית הגיעה לביקור.
הן התחילו לשוחח על הא ועל דא והפרסית החמיאה לחברתה על המסיבה
וכמה נהנתה.
"היה אתמול מישהו שאני מאוד מחבבת", אמרה פתאום הג'ינג'ית.
"ספרי לי", הפצירה הפרסית.
"את בטח לא שמת לב אליו, הוא סתם אפור ורגיל אבל אני מאוד
מחבבת אותו. אני חושבת שגם הוא אותי, אבל לא כל כך יצא לנו
לדבר אתמול עם כל הרעש וההמולה", אמרה הג'ינג'ית והחלה לסרק את
מצחה בכפתה הימנית.
"מה את אומרת?" מלמלה הפרסית, וחשבה לעצמה שמכל צירופי המקרים
הלא נוחים שבעולם זה חייב להיות המבקר הקודם שלה.
"כן, הוא מקסים ונהדר, אני בטוחה שגם את היית חושבת ככה אם היה
יוצא לך להכיר אותו", התלהבה הג'ינג'ית.
"בוודאי, אין לי שום ספק", אמרה והתאפקה מלפלוט את המשפט שעבר
באותו רגע בראשה, רודף זנבות שכמותו.
לרגע התלבטה אם לספר לחברתה על ביקורו של החתול האפור אבל מייד
דחתה את המחשבה מראשה. אני לא צריכה להכאיב לה סתם חשבה,
ממילא הוא לא מעניין אותי.
"טוב, אני חושבת שאני אלך לחפש אותו, אולי נצא ביחד לציד קל,
רוצה להצטרף?" אמרה הג'ינג'ית והתמתחה תוך הנפת זנבה אל על.
"לא, לא, תבלי לך. התעייפתי קצת אתמול ואני צריכה לנוח", אמרה
הפרסית והחלה לנקות את פרוותה הלבנה עם לשונה הוורדרדה.
"ביי", אמרה הג'ינג'ית ונעלמה, כדרכם של חתולים.

באותו ערב היתה הפרסית מוטרדת ביותר. המחשבות על חברתה
הג'ינג'ית והחתול האפור לא הרפו ממנה. אולי אני סתם מנפחת את
זה יותר מדי, הרהרה לעצמה. היא לא הצליחה להרדם למרות שישנה
בבית בסלסלה מרופדת בכריות. היא יצאה לחצר דרך חלון המטבח
שנשאר פתוח והסתובבה חסרת מנוחה. פתאום מצאה את עצמה מול הפתח
בגדר. אני אלך לחפש אותה, חשבה לעצמה, כדאי שנדבר, ובמרץ
שלא איפיין אותה בדרך כלל היא יצאה אל מחוץ לחצר. באותו ערב לא
פגשה החתולה הפרסית את חברתה הג'ינג'ית, אך היא גילתה
שהרפתקאות מזדמנות לעיתים דוקא למי שלא מחפש אותן כלל.

למחרת, כשהגיעה החתולה הג'ינג'ית לביקור, היה לפרסית המון מה
לספר לה.
הן החליפו ביניהן את מילות הברכה הרגילות ואז אמרה הפרסית:
"פגשתי אתמול כלב".
"פגשת? מה זאת אומרת פגשת?" אמרה הג'ינג'ית.
"ישבנו כאן בחוץ ודיברנו כל הלילה, את יכולה להבין למה אני
נרגשת מעט, לא?" אמרה החתולה הפרסית והתמתחה, זוקפת את זנבה
הלבן והשעיר אל על.
"העובדה שאת חברה שלי, עדיין מתמיהה אותי לעיתים", ענתה חתולת
הרחוב הג'ינג'ית, "אבל כלב?"
"הוא כלבלב חמוד, מלא מרץ ואנרגיות, וזה די מחמיא אפילו שהוא
מתעניין בי", ענתה הפרסית כשמילותיה מתנגנות במבטא צרפתי קל.
"עלי את לא עובדת עם המבטא הצרפתי הזה", אמרה הג'ינג'ית וליקקה
את עצמה בצורה שהפרסית החשיבה ללא מהוגנת לחלוטין, והמבט שלה
הבהיר זאת.
"זה יוצא לי טבעי, ובהחלט לא היה מזיק לך לוותר על חלק ממנהגי
הרחוב האלה", אמרה הפרסית בתוכחה.
"טוב, תעזבי את השטויות האלו, איפה בכלל פגשת אותו?"
"אתמול יצאתי להסתובב קצת בלילה. את יודעת שהם משאירים לי את
החלון הקטן במטבח פתוח. חיפשתי אותך דוקא, אבל לא היית
בסביבה", הטון של הפרסית נשמע חוקר מעט.
"כן, היה שקט פה בערב, אז הלכתי לחפש חברה", הרגישה הג'ינג'ית
צורך להתנצל.
"טוב, אז הסתובבתי לי ככה", המשיכה הפרסית בסיפורה. "היה די
שקט. פתאום אני שומעת צעדים קלילים מאחורי. ידעתי שזה לא חתול
כמובן, הרעיש מידי. הסתובבתי ואני רואה אותו מחייך מולי ומכשכש
בזנב. 'הלו בובה,' הוא אומר לי. את קולטת? עשיתי את הפוזה
הרגילה, בלי לענות אפילו, וזה לא השפיע עליו. 'מה המצב בובה?'
הוא אומר. 'אולי תלך מכאן?' אמרתי לו, אבל הוא בשלו. 'מה
העניינים חומד, אני חדש כאן, בא לי סתם לפטפט.'
"'אני חתולה', אני אומרת. 'אז?' הוא שואל. 'סתם לרבוץ ולפטפט
זה לא נורא כל כך. תתרככי קצת, שחררי את הזנב'. וככה הוא ממשיך
ולא מוותר".
החתולה הג'ינג'ית ישבה פעורת פה.
"נו, אז מה את אומרת על זה?" שאלה הפרסית את חברתה הנדהמת.

הג'ינג'ית לא הספיקה לענות כשמבין מוטות הגדר הציץ ראש אפור,
"מה נשמע בנות? איך הולך?"
"הי, מותק", אמרה הג'ינג'ית, והפרסית אמרה, "שלום, מה שלומך?"
"אתם מכירים?" שאלה הג'ינג'ית והמבט שלה אמר הרבה יותר מהשאלה
הפשוטה.  
הפרסית אמרה, "בטח, נפגשנו ביום ההולדת שלך".
אבל האפור ענה יחד איתה, "בטח, הייתי כאן אתמול".
"אתמול?" אמרה הג'ינג'ית, ותוכחה נשמעה בקולה. "אני מספרת לך
הכל ואת מספרת לי על כלבים. חשבתי שאת חברה שלי", והפרסית ראתה
שציפורניה של חתולת הרחוב נשלפים.
"אני חברה שלך, כלום לא היה פה אתמול", אמרה הפרסית, והאפור
שאל, "מה בדיוק קרה כאן עכשיו?"
"שתוק", ענו לו שתיהן ביחד, "עדיף שלא תתערב", הוסיפה הפרסית.
"אני הולכת", אמרה הג'ינג'ית.
"כדאי שתלך גם אתה", אמרה הפרסית לאפור.
"הי, מותק, חכי לי, אני בא איתך", קרא האפור אחרי הג'ינג'ית,
אבל היא לא חיכתה לו.

בבית קטן בפרבר שקט, בחצר מוקפת גדר לבנה, התפרקדה לה בשמש
חתולה פרסית.
הייתי צריכה להזכיר את זה? תהתה לעצמה וזנבה תופף על הקרקע
מצד לצד.
מה בעצם יכולתי להגיד? שהוא קפץ לבקר? שהוא נראה מתעניין דוקא
בי, למרות שאני לא. היא התמתחה לאיטה והחלה ללקק את עצמה
בלשונה הוורדרדה.
נורא חבל. נראה כאילו הפסדתי חברה בגלל שטות. אבל אולי היא
תבוא בשבוע הבא. יהיה קצת משעמם בלעדיה. לפתע קפצה על רגליה.
הריחות שנישאו אליה מן הבית הזכירו לה ששעת ארוחת הצהריים
הגיעה.
היא המשיכה להפוך בראשה את האפשרויות של אולי ואם ומה היה קורה
אילו בעודה צועדת לאיטה לכיוון הבית.
פתאום התעודדה. אולי הערב יבוא הכלבלב הנחמד וישעשע אותי.
בעצם, אולי אני אצא לטייל לבדי.
המחשבה האחרונה גרמה לה לשמחה וזנבה התנוסס אל על בעודה מדלגת
לעבר חלון המטבח.
זהו, החליטה, הערב אני אצא לטיול לבדי.

נכתב לסדנה ה-48
דרישות הסדנה: משל שדמויותיו הן בעלי חיים, נמשל ומוסר השכל.
מקווה שהחכמתם.