אסף יופיטר / לכן |
היא תשתוק,
תשפיל מבטה
תלקט את הרגע ההוא ותלך
בצנצנות זכוכית קטנות
אוספת אותם,
הם מעטים
חלושים, רפויים
כנורות אבודות
המתחננות להחזיר נשמתן
לכן
היא שותקת
דומעת כשחשוך
כשקול הצחוק
היחידי המאיר נשמתה
נם וחולם
היא שתקה
כשהיו מתנפצים
כלי הזכוכית
הצעקות הפכו להדים בחלל
שגרתיות, כיממות ללא שוני.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|