חצי שנה לפני,
את יושבת במטוס הממריא ב-10:10 משדה התעופה של מדינת ישראל. את
טסה ולא תחזרי עוד לעולם.
את יושבת ליד החלון, מתוחה בזמן ההמראה, אפך נמעך אל תוך
זכוכית החלון, את נפרדת מהארץ, מהמפה היפה הנפרשת תחתיך. יודעת
שלא תראי אותה כשתחזרי.
את יושבת במטוס לצרפת, במושב הימני ליד החלון, הכי קרוב למחלקה
הראשונה. הוא יודע, כי הוא  סידר לך את המקום הזה. את פוחדת
לטוס והוא שלח אותך לבד לאוויר. את טסה והוא מקורקע.
המושב שלידך ריק, את יכולה לשבת גם בו, הוא קנה אותו בשבילך,
כדי שיהיה לך נוח במהלך הטיסה. לא רצית שיקנה לך כרטיס במחלקה
ראשונה, לא מתאים לי, אמרת, אני אישה של מחלקה רגילה.
אחר כך תרכיבי לעצמך את האוזניות, תשקעי בעיניים עצומות
במוזיקה ובמחשבות.
את אוהבת אותו. הוא אוהב אותך.  את לעולם לא תהיי שלו. הוא
לעולם לא יהיה שלך. אבל משהו משל שניכם יישאר בעולם הזה. משאת
נפשך מזה זמן. הנסיעה הזו תבטיח הגשמתה.

עשר שנים לפני,
נפגשתם. פגישה מקרית. אותם מקרים בלתי  צפויים.
את נולדת בחיפה כשהוא עמד להתגייס לצבא. את סיימת את לימודיך
בטכניון, הוא היה מפקד הבסיס שבו נשלחת לשרת. את היית נשואה,
מאוהבת, ומלאת נכונות לכל עבודה שהוטלה עליך.
הוא היה בסיום תפקידו, כבול בקשרים מחייבים, קצת עייף, קצת
מאוכזב. את ראית בו אב, שאלת לעצתו, שמעת את דעותיו, החזרת לו
את הרצון לתדלק מחדש, להוכיח את כישוריו, את יכולתו, את אמונתו
בעצמו. לטוס אל הדמיון, החזרת לו את נעוריו. הוא  רצה לתת לך
את אהבתו בתמורה, אבל את לא רצית.
אחר כך הוא פרש  מהצבא ואת נסעת עם בן זוגך אל ארצות רחוקות.
שמרת איתו על קשר מכתבים רופף. את נזקקת מידי פעם לעצתו
המקצועית. הוא ענה לך תמיד עם מקצועיות מתובלת בחיבה, בתשומת
לב אבהית.
הוא ניסה להסתיר את הגעגועים.

חמש שנים לפני,
התקשרת אליו בטלפון וסיפרת לו שנשארת מהנדסת מטוסים מצליחה
ועשירה וכשהגיע זמנך לטפח משפחה, עזב אותך בעלך ואפילו ילד אחד
אין לך.
למחרת הוא מצא סיבה חשובה להמריא לשבועיים אל עיר מגוריך. הוא
מצא אותך סגורה בביתך, מסרבת להמשיך להיות. היה עליו למהר,
להספיק הרבה, להחזיר לך את הרצון לחיות. הוא אמר לך שאת יפה,
שהוא אוהב אותך, שאת מעוררת את כל הדברים הטובים שבו, שמי שעזב
אותך טעה, לא את טעית. הוא הוציא אותך אל הרחוב, הראה לך את
נהגי הפקקים מביטים בך בסקרנות, נכנס אתך למסעדה וראית את מבטי
הגברים מסתכלים בך בחמדה.
לפני שנסע, הביא אותך אל מטפל שיעזור לך במקומו. הוא נסע, ואת
המשכת בחייך. ידעת שהוא יהיה שם תמיד לעזרתך.  
שמרת איתו על קשר מכתבים שהלך  והתהדק. לך כבר לא היה איכפת,
כי ידעת שמי שעזב כבר לא יחזור, והוא בסבלנות של טייס קרב ארב,
חיכה, לא דחק, לא לחץ, כי לא לאויב חיכה, אלא לאהבה.

פעם כתב לך: ספרי לי על חוויה מינית יפה שהיתה לך.
את הופתעת מבקשתו, לא הבנת מה קרה לו שהפך להיות כמו כולם,
חוקר? מחטט? מנסה לסחוט? מה הוא רוצה? סיפורי זימה כדי לספרם
למישהי אחרת? אולי כדי שיהיה מה לספר לחברה?
התוקפנות שכהתה בקירבך מאז הכרת אותו, הרימה ראש וספק ברצינות,
ספק בצחוק,  כתבת לו: צללת מהר מידי, אתה עלול להתרסק אל
עולמות אפלים.
אבל הוא, דואג, מסור, מבין כרגיל ענה לך שלא כך, שהוא רוצה
לגרום לך לדאות במרומים, להוציא אל האור חוויות יפות שהיו לך,
כדי שתוכלי לחיות אותן מחדש, ושרק יהיה לך טוב.
מילותיו היפות ירדו קלות, את חייכת אל המילים הכתובות, ולא
הבנת איך יכולתי לחשוב אחרת, וכבר מוכנה למלא את בקשתו, מנקה
את המטבח ומחטטת בנבכי הזיכרון.
מעלתם של הסירים, שהם לא מפריעים לחשוב, לחפש סיפור,  גילית
דבר שכנראה ידעת כל הזמן, אבל לא קראת לו בשם,  עד שבא איש
שלבו מלא אהבה, ושם לך ראי מול הפנים ואמר - תסתכלי כך את
נראית.
שם בנבכי זכרונך היה ריק, שומם וקר, אין אפילו אד שעולה . אין
לך סיפור של חוויה מינית מיוחדת לספר. את יכולה להמציא,
לדמיין,  אבל התרחשות אמיתית משלך, אין לך.
את לא מבינה, איך יתכן? תמיד היו לך מחזרים, ואחר כך גם
מאהבים, היית נשואה חמש  שנים, ואין לך אפילו סיפור אהבה אחד
אמיתי לספר?
פרצת בבכי, והוא לא היה לידך למחות דימעותיך.
אחר כך כתבת לו וסיפרת שניסית לענות לו, לברר עם עצמך והבנת
שאהבה בעיניך היתה תמיד משהו שנותנים בתמורה, אהבה זה משחק של
תן וקח כמו זנות מוסרית, אהבה היא  לא זיכרון יפה, היא דרישה
לסיפוק מידי, היא סוג של נתינה מאונסת, היא דרך לשמור על שלווה
מדומה.
הגברים שהיו לך רצו את כולך לעצמם, רק לעצמם. כבשו את גופך
וסגרו אותו מאחורי בריח. דאגו לנפשך, קצת פחות או קצת יותר,
אבל אפילו הנפש מפויסת מעט, הגוף הנשמר מאחורי הסוגר, קושר
אותה בעבותות הקינאה, ברעל של חוסר אמון, בים של חשדות ואי
הבנות.
את, נושאת על גבך שנים של למידה, שיודעת  לשמור על המחשבות
עמוק עמוק, שאף אחד לא יראה ולא ידע, גילית פתאום שאת יכולה
להגיד, רק לו, הכל   וזה נראה לו ברור כמו האופק ממרומי
האוויר.
גוף יכול להיות גם כאן וגם שם ואפילו בעוד זמן אחר שעבר,
ועדיין לאהוב בלי גבול, בצורה שונה, בכל המקומות. כי הוא יודע
שהגוף הוא עדין, נועד להנאות, לחשיפה, לפינוקים, אבל לעולם לא
לסורגים.  
את יכולה להגיד לו מה את לא רוצה שיהיה.
הוא, אחר מכל מה שידעת,  משוחרר ממוסכמות, יודע לאהוב, שמע את
חששותיך, קלט את תימהונך, נסק בדמיונו אל על וסחף אותך בעושר
תיאוריו, כתב לך איך הוא רוצה שיקרה. איך את רוצה שיקרה, איך
ירשה לך שיהיה. קראת את הדברים, את דברי האהבה שכתב לך, נדהמת
לגלות שיש גברים אחרים מאלו שידעת:
"בפגישה השניה,
שלהם, אחרי שישה חודשים של קשר מכתבים רצוף, הם נפגשו בבית
מלון על חוף ים התיכון. הוא נעל את דלת החדר והיא הדליקה מנורה
אחת ליד המיטה הגדולה, שעמדה במרכז. שמה את תיק היד על הכיסא,
וצעדה לקראתו. ניגשה אליו, שם ליד הדלת, הושיטה שתי ידיים
והסירה את משקפיו, לאט, כשהיא מכוונת אותו בעזרתם אל עבר
השולחן, הניחה אותם שם וקרבה שפתיה בעדינות אל עיניו הירוקות.
נשקה לאחת, אחר לשניה.
שמה את שתי ידיה על לחיו וקרבה את ראשו אל ראשה וליקקה קלות את
שפתיו. הרחיקה ראשה מראשו המתקרב להמשיך, כאומרת:"עוד לא, חכה
מעט."
פתחה כפתור שני של חולצתו, ונשקה קלות למחשוף הגופיה, וכך עשתה
אחרי הכפתור השלישי, הרביעי, עד שחולצתו היתה פתוחה על גופו.
התקרבה אליו, קצת, נוגעת לא נוגעת והסירה את חולצתו.
בתנועה פתאומית, כדי להפריע לשקט שביניהם, שלפה את שולי
גופייתו מתוך מכנסיו, ושרטה קלות, בגב ציפורניה, בלי להשאיר
סימנים, את צידי גופו, ולאט לאט השחילה את ידיה בין הגופיה
לבין חום גופו, הרימה אותה לאט לאט, מחליקה בידיה על צידי
גופו, חיקו, שערות בית השחי, וזרעותיו עד לגובה שידיה הגיעו,
עיניו גבוהות חודרות אל עיניה.
הוא הרים עם שתי ידיו למעלה, מתמכר לנשיקותיה על גופו החשוף.
נשאר עם ידיו מורמות כנכנע, ללא פחד. לאט  הוריד את ידיו
הקשורות וחיבק את גווה.
"הכפתורים לוחצים" לחשה לאוזנו וידיה פתחו את כפתורי חולצתה,
"גם השאר" הוא לחש באוזנה, ופתח את חזייתה.
רעד של תשוקה זרם מאוזנה אל גופה הערום ושניהם, חזה אל חזה,
עינים מול עינים,  מתמכרים לתחושה ראשונה של בשרם החשוף.

היא התרחקה ממנו :"רוצה לראות, לשמור למזכרת"  הסתכלה אל גופו
החשוף בחלקו, שעמד מולה: התחילה בעיניו שמחפשות את פניה,
כתפיו, נקודת החן מימין, השיער, בטנו שהתכווצה את מול עיניה.
הרגישה את עיניו מטילות על גופה. רצתה לברוח אל מתחת לשמיכה אך
זכרה את מילותיו הכתובות ושמעה אותו אומר: "אל תתבישי,"   אבל
היא התבישה,  התקרבה אליו, להסתתר בקרבתו ואחזה באבזם חגורתו.
"עוד לא גמרתי איתך" אמרה וחייכה והוא ידע למה התכוונה.
מביטה אל תוך ירוק עיניו. קרבה את פיה אל פיו. נגעה והתרחקה,
ליקקה  והתרחקה, נישקה בליקוק והתרחקה, כשהתקרבה בפעם הרביעית,
הצמיד את פיו אל שפתיה, השחיל ידו בין תלתליה וליקק אותה
מבפנים בלשון חמה, רכה ונוטפת אהבה. "אל תעצמי את עיניך"
ביקש.
כשפיה בפיו, ועיניה הפקוחות רואות את שתי עיניו כאחת, תפשה את
אבזם חגורתו, בצליפה שיחררה את שוליה, ואחזה בעדינות את כפתור
מכנסיו העליון. ידה החליקה, כבמקרה, כלפי מטה והרגישה עד כמה
גופו מחכה לשלה. נזהרה בהורדת הרוכסן, וחפנה בין כפותיה את
עוצמתו שפרצה אליה באחת.
עזבה אותו שם והחליקה בידיה לאורך גבו, למעלה בידיים פשוטות
ורכות וכלפי מטה בציפרנים שלופות, חורצות בעדינות שבילים
אדומים על גבו. שוכחת לרגע מהכל ומיד כמו חתולה אוהבת, מסתירה
את טפריה ומלטפת בעדינות.
ידיו מחפשות סימני דרך על גופה, מרעיד את גווה, מצמרר את חזה,
נושק לכתף, למסתור צווארה, לקו שערותיה. כל מקום שפיו נוגע
מגיב ברעדת שמחה.
דחפה אותו בעדינות אל קצה המיטה, ובדרכם לשם השילה נעליה,
וכשישב על המיטה וגהרה אל רגליו, הורידה את מכנסיה שלה וכמו אם
לתינוק עזרה לו להוריד את נעליו, גרביו ומכנסיו.
הוא בלבנים והיא בשחורים, הוא יושב, היא עומדת בין רגליו,
שחובקות את רגליה, וירכיה מתפתלות חלקות חמות לקראתו. ידיה על
דוק צווארו, ידיו על חלקת מותניה ועיניהם מביטות בסקרנות אלו
לתוך אלו. היא נאחזת בו כמו טובע,  וידיו אמרות בטחון.
אחר כך דחפה אותו קלות אל עבר המיטה עד ששכב עליה, והיא עדיין
בין רגליו. "חכה לי" אמרה "עצום את עיניך"  הוא, מאמין לה כמו
לאמו, עצם את עיניו וחשב על ההפתעה שהיא מכינה לו. שמע אותה
נכנסת לחדר האמבטיה, שמע אותה יוצאת. ריח נעים עלה אל אפו.
"עכשיו אתה יכול" היא אמרה והוא פקח עיניו אל חדר מואר בשני
נרות שאורם השתקף במראות שבחדר והבהבו בהן  כעשרות, היא, מגבת
עוטפת את גופה הרחוץ, עולה מביניהם.
הושיט את ידיו לקראתה והיא מיהרה להיכנס אליהן.
היא גהרה לעברו ועזרה לו להשתחרר משארית לבושו, מקפיצה את
עונגו אל על, מזדקר אל מרומי השחקים. זקוף, ערום ומוכן הוא שכב
לאורך המיטה, והיא גוהרת מעליו ומגבת מסתירה את גופה.
"עכשיו אני רוצה לראות אותך" היא לחשה, בין רגליו המפוסקות,
מעסה בשתי ידיה את כפות רגליו, זחלה עם כפותיה על ירכיו, עלתה
אל שוקיו, אל בין רגליו, אל החיבור הנפלא של שתיהן, למפשעה
חמה, קשה ונוטפת אהבה.
ליטפה בתנועה סיבובית את שרירי בטנו, הרחיבה ליטופה אל מותניו,
כתפיו, ונשכבה, נזהרת לא להכביד, לאורך גופו, מכסה אותו בגופה,
והמגבת נשמטה.
ואז אמרה: "עכשיו תורך."
הוא, בתנועה איטית, השכיב אותה לצידו, כיסה אותה בסדין, מכף
רגל עד ראש, ושאל: "מאיזה צד?" היא הרימה שתי ידיה מעבר לראשה,
הוציאה אותן מהסדין ולחשה: "מכאן, מכאן." והוא כמו נחש זוחל
מלמעלה למטה, חושף בידיו מעט, מעט, לאט לאט, חושף ומנשק, חושף
ופניו אל ידיה ואחר כך אל פניה, שפתיו מנשקות את פיה, לשונו
מחליקה הלאה, למטה, וכשפיו על שדיה, היא מנשקת את חזהו וכשהוא
בין רגליה, שיניה נוגסות בעדינות מגרה את מילתו המלאה.
"די" היא נאנחה, ואל בין בהונות רגליה לא הגיע.
רוח קלה הרעידה באחת את שלהבות הנרות ואת השתקפותן במראות, כל
החדר רקד, רעד, וחיכה.
הוא, קשוב לקולה, נמתח בגופו לאורך גופה, השכיב אותה על גבה,
פיסק בשתי ידיו את רגליה, העביר את ידיו לאורך גופה, הרים ידיה
לעבר ראש המיטה, וכמו מורח עצמו עליה חדר לתוכה קצת, ועוד קצת,
ולגמרי, ועוד ועוד עד שמילא את כולה בחומו הנוזל."
היא קראה את המילים וחום דימעותיה נמהל בהן.

הפגישה הראשונה,
עוד לא התקימה חשבת כשקראת  את מילותיו. מה יהיה בה? קראת את
הדברים, אחר כך שמעת אותו אומר אותם. חשבת שדברים כאלו קורים
רק בסיפורים. ידעת עד היום שאנשים לא מדברים על אהבה, אהבה היא
עשייה, ביצועים של חדרי חדרים, של חושך, של עיניים עצומות. את
מגלה שלהתעלסות יש מילים, אור צלילים, ריחות וטעמים.
פתאום רצית שהכל יקרה מיד. שאלת  אותו בחשש, כאילו שאת עוד לא
מכירה, כאילו הוא לא יודע. איפה תהיה הפעם הראשונה? והוא ענה,
בכל מקום שתגידי. את אמרת שאת רוצה הכל מחדש, כי עכשיו הוא אחר
בעיניך, ואת כבר לא זו שהיית, אולי כבר לא ירצה אותך, והוא
אמר, אולי את לא תרצי אותי. את הסכמת  איתו וידעת שזה לא יקרה,
את כבר רוצה.
רצית להיות איתו לבד. הרבה זמן. בלי התחיבויות. רק אתם.
זכרת את כל הפעמים בהם מין היה תשלום מבזה על תשומת לב, אתנן
למילים יפות, נעשה בתנאים לחוצים, כדי לצאת ידי חובה.
רצית שאיתו זה יהיה אחרת.
הוא שמע, הבין והסכים. אחר כך כתב לך:

"הבוקר שלה התחיל איתו, אחרי שגם בלילה הייתה שלו. שלחה לו
ברכת יום הולדת, מילים שיצאו מתוכה.
נכנסה למקלחת, להתרחץ. היא לא התרחצה אתמול כי רצתה להשאיר
אותו על גופה גם למשך הלילה. רצתה להתבשם בריחו. כשהתפשטה מול
המראה, וניסתה להכנס לתוך משקפיו כדי לראות מה ראה בה, גילתה
על צידו החיצוני של שדה השמאלי, כתם כחול קטן - טביעת אצבעות
האהבה שטיילו שם בבוקר שעבר. - דרישת שלום אהובה. חייכה,
זכרה.
אח כך שקעה בעצמה והזמינה אותו לשם. חזרו לפארק. נזכרה  ברגע
בו הוא הותיר  את טביעת ידו על שדה. אחרי השהזהירה אותו בעל פה
ובכתב, שהוא עלול להתאכזב למראה גופה שרגליה שמנמנות ושדיה
קטנות, שהיא לא גאה בו, שהיתה רוצה אחר בשבילו. הוא, בלחש,
לאט, בלי להפחיד, רק מסתכל ואומר: הם בכלל לא קטנים, והיא
בשלה, לא לאכזב, לא להוליך שולל, עונה שזה בגלל החזיה, וידו
חודרת לשם, עיניו, כדי לא להפחיד, מסתכלות אליה, מסיט את תשומת
ליבה מידיו, הוא  חשף את שדיה, בשלווה האיטית והמשכנעת, שרק
הוא יודע כמותה, בהדרגה, בידיו,  בפיו,  במילות אהבה.
כשגילה אותן ערומות, רוטטות, מחכות לקראתו בחשש, הסתכל בהן,
אמר לה לה שתביט גם היא, שתראה גם היא כמה יפות הן, שהן כמו של
ילדה, שהוא אוהב אותן,  וחיבק בשתי ידיו חזק חזק עד שצעקה,
ומאז הוא  איתה, כתם כחול קטן, על צידו החיצוני של שדה השמאלי,
נשאר  כטביעת אצבעות  אהבתו.
כך בחצי חלום כשהיא  שקטה ורפויה המשיכה לדבר לאוזניו בלבד.
אמרה לו שהכל אחרת כשיש את מי לאהוב, אמרה שחצי שנה ניסתה לחפש
מה רע, מה לא טוב, מה לא מסתדר כמו שרצתה, ולא הצליחה. עד שהוא
בשאלה תמימה, פשוטה ביקש: ספרי לי, ונהנה ביחד, על זכרון מיני
יפה שהיה לך, גילתה בתדהמה וכל מה שניסתה לחפש במשך חצי שנה
נתגלה לה באחת.
חזרה לביתה אחרת. כל האהבות שידעה כל השנים רימו אותה, תמיד
עשתה אהבה, רק היום גילתה שאהבה היא לא רק לעשות, אהבה היא גם
מילים, היא גם לדבר. גילתה שאהבה של מילים, של עיניים פקוחות
לרווחה, של אור יום, של עיצים זקופים, של קולות רחוקים של
ילדים, של עורבני צורח, ורכבת רחוקה צופרת. היא אהבה מיוחדת,
טובה, טהורה וממלאת את הנשמה.
הוא חייך כשאמרה לו כל זאת: "שימחת המברג שהצליח להכניס את
הבורג למקומו הנכון,"  מה שברור לו כל חיו, היא גילתה רק
היום.
עכשיו יש גם לה, כך אמרה לו, זכרון של חוויה רומנטית."

קראת את מכתבו, והרגשה של שלווה, רוגע וצפייה מילאה את כולך.

כל שאר הפגישות,
נערכו במשך ארבע שנים. נפגשתם כל יום במכתבים ורק ארבע פעמים
בשנה בביתך הרחוק, כאשר הגיע לשם כל פעם בתרוץ אחר. כל פעם
לשבוע של גילויים משותפים. לימים של מימוש חלומות, שעות של
קירבה, לילות של איחוד, אהבה ללא גבולות, נגיעה בנימי הנפש,
חדירה אל מעמקי האישיות.
צל דק היה עדיין פרוש בעדינות על האהבה גלויית העיניים, את
רצית ילד שלא היה לך ולו כבר היו שלושה.
הוא כתב לך, על מגנט גבריותו, על געגועיו אל לחות אהבתך, הוא
דיבר על פסי יצרו כרכבת מתקרבת, על גבעות קירבו שהיו בית יוצר
לאהבה, על שאלוהים תיכנת אותו לאהוב אותך, שאת אופק ברור
בתנועת חייו. שאת הטייס האוטומטי של מטוס חיו.
את כתבת לו שהוא ממלא אותך בזרמים חמים של אהבה, שאת אוהבת
לאהוב אותו, שחייך סובבים על ציר הדמיון, על גלגל הגעגועים, על
מגלשת הזכרונות. שמילותיו מטפטפות אל חייך רגעי אושר, שדמותו
ממלאת את יומך וחלומותיך סובבים רק אותו. לא סיפרת לו על
געגועיך לילד קטן שיזכיר לך תמיד אותו.
את, מגלה לאט את נפלאות האהבה, את רצונותיך, את תשוקותיך, את
גופך. כל מקום בגופך, שנגעה ידו, ששטפו עיניו, שמילותיו אמרו
את שבחו, מקבל מראה חדש בעיניך ואת רוצה לראות.
את פוקחת עיניים לראות את החלום, לראות את האהבה.
בוקר אחד, אחרי המקלחת, עמדת ערומה מול המראה לראות את עצמך
בעיניו.
יצקת על כפותיך שמן מור עדין, הנחת את רגלך השמאלית על השרפרף
ונגעת בידיו בקרסול הרגיש, לאורך שוקך, הירך והמפשעה, הראי
סיפר לך כמה חלקה רגלך וחמות שוקיך.
ידיו מעסות את שריריך, השמן נספג לאיטו, ריח המור ממלא את
החדר, הראי לוחש על אוזנך את התמונה. רגל שניה מחליפה מקום,
עיניו בוחנות את גופך הננסך באהבה. את עומדת מול המראה, מוסיפה
לידיך לחות ומשוטטת באהבה לאורך גופך, שומעת את מילותיו רכות,
חמות, רטובות מאהבה כגופך.
את רואה דרכו, מבעד לראי, מראות שלא ראית מעולם, שלא העזת
להציץ לתוכם, שחשבת שהם שייכים לחדרי חדרים, למקומות חשוכים,
לעולמות אפלים.
את לומדת מתוך עיניו, הניבטות אליך, בצחוק, בכאב, באהבה, לאהוב
את גופך, לקבל את מגרעותיו, לשמוח על מעלותיו, להרגיש את חלקת
העור, את רכות הבשר ואת התקשות ההתרגשות.
ככל שעוברים הימים, ככל שמתרבות הפגישות, יומן חייך מתמלא
בחוויות חדשות, את מגלה אותו כל פעם מחדש, כל גילוי מרתק
מקודמו. את חושבת עליו בבוקר, שואלת תוהה, ועם ערב מקבלת ממנו
תשובה על שאלה, שעדיין לא נשאלה.
מאז שיש לך אותו, היית לאחרת. את צועדת והוא איתך, את מדברת
אליו, חושבת עליו, נזכרת בכל מיני דברים שאמר או עשה, את
מחייכת אל עצמך, סתם כך ותוהה מה חושבים אלו שהולכים מולך.
בבוקר, בסוף מסלול הצעידה, ישבת על ספסל בשדרה וחשבת אולי הוא
יצלצל. בעל הכלב שראה אותך פעם לוחשת מילות אהבה אל הטלפון,
איננו היום וגם שיחה לא הגיעה. את יושבת והעץ שלידך זורע את
עליו הצהובים, אדומים על אבני המדרכה. חלקם דבוקים אליה מגשם
הלילה.
את חושבת עליו, איש שאוהב לאהוב ועשה אותך מכורה לאהבתו. הוא
מילא אותך באינטימיות מדבקת. הוא מכיר אותה מזמן, לך זו חוויה
חדשה. הוא אהב כבר רבות, הן כולן עדיין בתוכו, הוא אמר. ואת
חשבת שזו  אמירה יפה.
רצית להוסיף: ואני רוצה להשאיר בתוכי חלק ממך, לעשותו כמוך.
לך הכל חדש, לך הוא הכל ואת יודעת שזה רק לקצת, גם את תהיי לו
פעם זיכרון, אבל כל מה שלימד אותך יישאר שלך לעולם. מה שהיה
בתוכך, ישאר איתך לעד.
רוח קלה נושבת וכל העלים שלא נרטבו, עפים ברשרוש נעים לעבר
הספסל עליו את יושבת, ומהעץ נושרים עלים נוספים, וכולם באים
אליך כמו אהבתו.
הם רוצים להיות לידך, להגיד, לשמוע, להביט. להיות כמו שהוא
לימד אותך, לפקוח עיניים לראות כמה יפה מסביב, לראות אנשים
באור חדש, לתת אמון, להאמין בטוב, לפתוח עצמך לראות טוב.
חלפת קודם, בהליכה מהירה, על פני איש זקן שהלך לאיטו, לא ריחמת
עליו, כהרגלך, שמחת שהוא עוד צועד, קיווית שהוא חושב על האהבות
שהיו לו. והרגשת נהדר.
הוא מלמד אותך הכל מחדש, כאילו לא ידעת גבר עד עכשיו. הוא שואל
רשות, לא מתקדם בלי הסכמתך, מגלה את גופך, עוטף אותך בגופיתו
הלבנה כאילו זו האהבה כולה, מרעיד את גופך, לוחש לאוזנך, מטייל
עם ידך בידו לאורך גופך, לאורך גופו, מתעכב, מרעיד, מחליק אל
קודש נשיותך, עונג בעונג נוגע, חודר, ממלא את כולך בימי געגוע,
את צוחקת, את דומעת, את צועקת, אוהבת, גופך שותה את צופו ולא
די לו.


חצי שנה אחרונה
של האהבה קיבלה פנינו בבשורה קשה. בחודש יולי, באמצע הקיץ,
נתגלה גידול ממאיר ברחמה של זי- שלי, ברחם שהיה גם שלי. ברחם
שהשתוקק לילד שלא זרעתי בו מעולם.
נסעתי, להביא אותה מהמרחקים אל מולדתה. היא רצתה למות כאן בין
משפחה וחברים, ואני רציתי שתחיה.
בין בדיקה לקבלת התוצאה, כשכל מסמכי מחלתה בתיק עב קרס בידי,
גנבתי אותה לשבוע לעצמי, ונסענו לעיירה קטנה בדרום צרפת. שם
שכרתי לנו בית קטן בחצר חוה גדולה. כשנכנסנו עייפים מהטיסה
והבית הקטן התגלה לעינינו, עצרה זי-שלי את נשימתה: זה כל כך
יפה, היא אמרה. עצרנו לרגלי עץ דולב ענק שעמד בכניסה לבית. על
ענפיו העצומים היו תלויים אלפי עלים ירוקים וגדולים. איזה עץ
חזק, היא הוסיפה ואמרה.
שם קרוב לעיר הגדולה, היינו שבוע שלם ותכננו את המשך חיינו.
הייתי צריך מקום קטן ושקט כדי לשכנע את זי-שלי להסכים לתוכנית
שלי.
חזרנו לארץ, ושבועיים לאחר מכן היא ישבה לבדה במטוס הממריא
מישראל למרסי, אפה נמעך אל זכוכית החלון וגופה מתוח כל עוד
המטוס צובר גובה. המושב לידה ריק והיא חושבת: עוד פעם הוא עשה
זאת. מחייכת בחיוך הקטן שכבש את ליבי לראשונה ועד היום איני
יכול לעמוד מולו אדיש.
היא חזרה אל הבית הקטן שמאחורי בית החוה, אל עץ הדולב האדיר,
אל תוכנית החיים שעשיתי לה. ואני הגעתי פעם בשבועיים לביקור
חטוף.

יולי

חם בחוץ, ליד הדולב, כמעט כמו כאן, בארץ. שורות הגפנים הנשקפות
מהחלון האחורי של הבית, נמתחות בפסים ישרים, עד לרגלי הגבעה
הרחוקה. לשם, כל ערב נודדת השמש ונוצרת את אורה המסנוור עד
ליציאתה המחודשת.
זי-שלי יושבת בצל הדולב הזקן ועיניה מטפסות על גזעו המצולק.
היא תוהה מה יכולה כל צלקת לספר. סימן של אהבה, של פגישה
ראשונה, של חלום שהתגשם, של מחלה שהודברה.
בחיקה, בלוק כתיבת המכתבים. דפיו בארבעה צבעים. היא בחרה בדפים
האחרונים, הסגולים ולחשה - דפים סגולים לאהבה - וכתבה לי
מכתבים.
"בלילה, בשתיים לפנות בוקר התעוררתי, ומצבטי הנגר לוחצים את
ראשי בכאב מפוצץ. לקחתי כדור, ויצאתי, עם כוס תה בידי  אל
החושך, אל הגינה, לשבת שם ולחשוב עליך.
אני רוצה אותך לנצח, איך אפשר שלא? משהו שחלמתי עליו, שאליו
נולדתי, התגשם בטרם מותי, למה לוותר.
אתה לי מתנת האלים, שחקים נכספים, ריחוף בעננים.
אני יודעת שזה לא לנצח, אני יודעת, שמותי קרב, אבל, אלילי,
אפילו כשהכל יגמר, נזכור, אני שם ואתה פה, את הנחל, את האלים
שהיו איתנו אז, עם העורבני שצרח, השלדג שחתך את המים, וקולות
הילדים בטיול. שם שתינו את נביעות נקטר האלים, זכרון טבוע בנו
כחותמת טביעת יד."
בבוקר למחרת לקח בעל החווה את זי-שלי לקליניקה הפרטית אל הרופא
שהתחיל בטיפול שנועד לזרז את שחלותיה להגביר את יצור ביציות
החיים החדשים.
אחרי שלושה ימים הגעתי אל בית החוה. ישבנו ליד הברכה, רווים
מהחום שומעים את קול הצרצרים בין שיחי אזביון וגפנים מדולדלי
עלים. האור מסנוור, הכלבים שותקים, ואני מדבר אל זי-שלי.
את תשובתה קיבלתי בסגול:
"אתה זוכר שישבנו ליד הדולב הזקן? גם עכשיו אני יושבת בצילו.
אמרת לי, סתכלי על הישיש הזה, איזה גזע אדיר יש לו.
יודעת את אהבתך לעצים, עוד מזמן. זוכר שנסענו כל המנהלה בבסיס,
לטיול גיבוש, ישבנו בחורשת זיתים בגליל ואתה אמרת: תראו את
הזית החכם, איך אוסף את כל משפחתו סביבו, הצבעת על הענפים
הרבים היוצאים מבסיס גזעו.
יושבת כאן בארץ זרה, רחוק מעץ הזית, רחוק ממך, ליד עץ דולב
אדיר שגזעו מזדקר בבדידות. מדפדפת בספר התנך שנתת לי. מוצאת את
הפרק בתהילים שמברך את הגבר בבנים שיהיו כשתילי זיתים על
שולחנו.
זוכרת את הטיול, זוכרת אותך, ומקווה שתוכנית החיים שארגת,
תצליח.
רוצה שאם לא אהיה כאן, שבנינו ימלאו את מקומי. אתה יודע שאותו
פרק מסתיים ב"ראה בנים לבניך?"
אתה עץ הזית שלי. אתה תטפל בילדנו כשאני לא אהיה כאן.
כן, אני זוכרת שאמרת לי להסתכל על עץ הדולב, על הגזע האדיר שכל
המכות לא יכלו לו, על הצלקות מגלידות ויוצרות מפה של יופי על
עורו. אני רואה הכל, וחושבת דווקא על עץ הזית.
חושבת עליך, אין ראוי ממך ללמד את ילדנו מהי אהבה."


אוגוסט.

בכרמים מחכים להבשלת הענבים. תקופה של חששות ודאגות לחקלאים.
שריפות ענק מתעוררת פתאום בין העצים העבותים ןהסכנה לכרמים
גדולה. ריח של שריפות יער וזימזום מלא תקווה, של מטוסים מלאי
מים לכבוי האש.

זי-שלי ושחלותיה הפוריות היו מוכנות לביקורי. נסענו יחד אל
הקליניקה והפגשנו מחוץ לרחמה את ביציות אהבתה וזירמת אוני.
אחרי ימים של צפיה, נתבשרנו שארבע ביציות הופרו בהצלחה,
וזי-שלי, התחילה לקבל בהשלמה כנועה את המנה הכימית האמורה
להרוס את תאי הסרטן שבגופה עם הפונדק היפה שלה.
עץ הדולב הזקן מראה סימנים של סתיו. כל בוקר מוצאת זי-שלי עלים
צהובים אחדים שנשרו אל הרחבה במשך הלילה. כל עלה ככף יד מושטת,
מבקשת מחכה.
ריח שריפות היער של סוף אוגוסט עמד ימים אחדים באוויר עד שסופה
מהירה, שקרעה את הלילה מחקה אותו.
הגפנים מחכות להבשלת הענבים. אשכולות כבדים תלויים על ענפיהם.
ובדפים הסגולים נכתבות המילים:
מעולם לא סיפרתי לך, עכשיו הגיע הזמן. זוכר את הפגישה הראשונה
שלנו? איזו שאלה, ודאי שתזכור, וזו שאחריה, שנתת לי בה לשלוט
בך ללא מצרים, ואילו אני הרגשתי כמו כלה בחופתה, כמו לפני
טיסה, הכל לא ברור ועוד רגע קט חייך תלויים בין שמים וארץ
וטייס אחד מחליט, ולך אין שליטה. פחדתי שלא אהיה יפה עבורך,
שלא תרגיש עד כמה אני רוצה, שגופי יבגוד בי, ויגיד: את לא
רוצה.
באותו יום גיליתי אותך כולך. כל פעם עוד טפח, כל פעם עוד אוצר.
כל מה שנגלה כל מה שנחשף, היה גילוי מרגש ומעורר. כל מה שמצאתי
היה עדין. היה אוהב, ראוי לנשיקה, לנשיכה, לשקיקה וכבר גם
לגעגוע.
עורך הגיב לנשיקותי ונשיכותי, הסמיק ויצר את מפת סימניו
האדומים למזכרת.
גיליתי שלאהוב זה אלוהי. זה הכל. זה להעניק, לראות את אהובך
נהנה, להראות לו עד כמה אני נהנית, זה לתת כוח, זה לגרום אושר,
זה להאכיל, להשקות, לבטוח, להשרות בטחון, ללמד, ללמוד, להשרות
שלווה, להנות עד בלי די, לרצות עוד ועוד. זה הכל, זו אהבה, זה
אלוהי."

ספטמבר

הימים כבר לא כל כך חמים. הלילות קרים והאוויר צלול ונקי. בעל
החווה אומר לי באנגלית רצוצה שזה קצת אביב עכשיו." אני לא אהיה
כאן באביב." את לוחשת בעברית. הוא לא הבין ואני שתקתי אפילו
שהבנתי.
כל בוקר נבדקים אשכולות הענבים. האם הם כבר בשלים. עונת הצייד
החלה, ולנו, במעבדה של הקליניקה הפרטית, נשמרו  ארבע ביציות
אהובות של זי-שלי במיי אהבתי.
"יש לנו ארבעה ילדים," אמרתי לה, "את חייבת להיות כאן איתי כדי
לטפל בהם." היא שטפה את גופי בעיניה ואמרה: מסכימה.
נסעתי משם וליבי קרוע.
כל בוקר טיאטא בעל החווה ערמה של עלים צהובים שהשיר עץ הדולב.
זי שלי אמרה, הסתכל על הזקן הזה, חציו ירוק כמו באביב וחציו
מצהיב כמו שיניו של מעשן.
רק הדולב שלנו היה כזה, שאר שדרות הדולב המובילות אל כל חוה
ועיר עמדו עדיין ירוקים כתמיד.
זי-שלי כותבת בסגול.
,זוכר שרק הכרנו מחדש? שבאת אלי אחרי שהוא הלך? אמרתי לעצמי
שאתה יצירה שלא האמנתי שהיא קיימת בעולם. הצמחת בי פרח נדיר
שלא האמנתי שזרוע בי. אחרי חודש של "דיבורים" נשביתי בקסם של
היכולת להתקרב כך אל אדם, לספר לו הכל, לשמוע, להבין, להחשף עד
הסוף, להסתכל לדברים בעיניים. גם אני רוצה שזה ימשך לעולם, גם
אני רוצה לגדל ארבעה ילדים, ילדים שלך, אבל זה לא יקרה, גנן
שלי, זה לא יהיה.
לא ארגיש מרומה, כשזה ייגמר,  אני עושה הכל בדעה צלולה, אני
יודעת שמחר הכל יעלם כלעומת שבא. לא תהיה דרך למצוא אותך,
להחזירך. אתה תישאר עם כל סודותיי, דברים שכתבתי לך, שאמרתי,
שגיליתי.
אני מרגישה הקלה, אולי הקלה מדומה, אני הולכת למקום בטוח. לא
הייתי בו קודם, אבל אבוא אליו שלמה, עם ידיעה חדשה - שאני בעלת
ערך, בעלת סוד, שאני יכולה לאהוב, להיות נאהבת, לעורר מישהו,
לשלוט בעצמי, להאמין בכוחי, למצות את הטוב שבי.
אני רוצה להישאר כאן איתך, לידך, כל הזמן, לדעת שאתה קיים רק
בשבילי, שלא תעזוב לעולם, ואני אוכל להיות לך אהובה. אבל אני
יודעת גם  לוותר, להמשיך הלאה כי אתה העלת אותי בסולם לשמיים
ואין מי שיוריד אותי משם יותר -אין דרך חזרה."

אוקטובר

הבציר כבר בעיצומו. עבודה קשה לבעל החווה. הוא ובני משפחתו
וכמה פועלים עסוקים במילוי מגשים עץ רדודים שהונחו לאורך
השורות. כל אשכול שנקטף בזהירות נבדק בקפדנות, מנוקה מענבים
רקובים ופצועים.
בלילה חושש האיכר מפגעי הטבע, כפור פתאומי, ארבה, רעב או שריפה
שמגיעה מאש הגיהנום.
זי-שלי סופגת את מכת הקרינה הדו- שבועית. היא לא רוצה אותי שם
איתה.
"בין שלוש לבין ארבע לפנות בוקר זלגו הכוכבים בשמים השחורים,
ועקבות דמיעותיהם הותירו סימנים רטובים על הלחיים.
אבל אני לא בכיתי, כי הייתי איתך.
אתה איתי שם כל הזמן, המחשבות עליך מקילות על הכאב. גופי לא
יוכל לעמוד מול עיניך שם." כתבה לי בסגול וביקשה שאבוא בין
לבין.
אני בא אל הבית שליד עץ הדולב כל שבועיים כד לבלות עם זי-שלי
כמה ימים  של זיכרונות.
ביער שמאחורי הבית הקטן החלה עונת הפיטריות. לבושי מגפים,
חמושים במקל, להזיז את ענפי השיחים, אנחנו יוצאים ללקטן.
צועדים העקבות סחף הגשם ששוטח את עישבי היער, מריחים את ריח
הפיטריות ולא תמיד מוצאים אותן.
בערבים הקרים ליד האש הבוערת זי שלי כותבת:  
"אתה בא אלי ואני כמו מתחדשת כל פעם לעוד קצת. כבר לא רק
גישוש, כבר לא להיטות להרגיש הכל, לדעת איך, לבדוק אם אפשר, אם
מתאים, אם לא יותר מידי.
כבר יודעים את הדרך, כבר יודעים שמחכה, כבר מכירים. רוצה רק
לשבת לידך, בחיקך, לגעת בקצות האצבעות, לרפרף על עור חם, להביט
אל הירוק, להתקרב, להתרחק, להריח, לאכול ביחד, לישון, להתעורר
ואולי לא.
היום הכי קשה הוא היום שבו אתה נוסע, היום שבו אני רואה את
האוטו השכור פונה אל עבר היציאה, חולף על יד הדולב הזקן, חוצה
את שער החווה. טעם הנשיקה עוד על שפתי, ושער הזיכרונת עדיין
סגור. אני מלווה אותך בנסיעה אל שדה התעופה, עוברת איתך את
תהליך המעבר אל המטוס, דואגת בשעת ההמראה ומחכה לנחיתה ולצלצול
הטלפון שיגיד שעזבת את עולמי וחזרת לארצי. רק אז נפתחים חדרי
הזכרון.
בזמן האחרון גיליתי שליבו של אדם, לא, אספר רק על ליבי שלי,
שליבי שלי יכול לסתגל לכל דבר, אם הוא בא מלב אוהב. אם תבוא
לכאן כל יום, ותהיה רק שלי, לא אפסיק לראות את הקסם, אבל אם
תגיד לי חכי, עוד שבוע אגיע, או עוד שבועיים, אחכה בסבלנות,
מלאת אהבה, מוצפת בזיכרונות, מחייכת למילים וחיה הכל מחדש
כאילו שאתה כאן."

נובמבר

האוויר היה לקריר יותר. הכרמים שמעבר לחלון, צבעו עצמם בעשרות
גוונים מירוק לכל סוגיו לצהוב ועד לאדום לוהט, גדשו את הכרמים
במשחקי אור וצל.   רוחות הסתו הפשיטו את הגפנים מעליהם
האדומים. ושלדיהם הערומים היו מפותלים ודוקרניים. האיכר גזם
בהם ללא רחם, עד גזעם, ומילא את האוויר בעשן כחול ששרף את שרדי
הקיץ שחלף.
ריח העשן לא דבק בדפי הסגול שנשלחו אלי משם:
"מחכה לשיחת טלפון, לשמוע את קולך, להתרפק עליו, להתפנק,
לאהוב.
פעם לחכות לשיחת טלפון היה כמו בסרטים. חוסר סבלנות, מלאי של
חששות, כתיבה של תסריטים מפחידים על נטישה, התעלמות, בגידה
וממול מכשיר טלפון שחור ושותק המכיל בתוכו את אותם סיפורים.
היום, בזכותך, לחכות לשיחת טלפון זו חגיגה. אני יושבת, הולכת,
נחה, מטיילת ומחכה. אני שומעת את קולך, את המילים שאמרת לי
כבר, יודעת מה אתה עומד להגיד, מחכה לשמוע. זה כמו לחכות לסוף
הארוחה כדי לאכול את הקינוח.
אפילו שכבר איננו יכולים לדעת את גופנו, כמו שכתוב, אני מרגישה
אותך בכל נימי נפשי. רק להיות איתך, לידך, לשמוע את קולך,
להרגיש את ידך בתוך ידי. לראות אותך קם בבוקר, רוחץ את פניך,
מתגלח, כל תנועה שלך, כל מבט, כל אמירה, חיוך, מבט דואג, מבט
אוהב. כל אלו מלווים אותי כשאני מחכה לטלפון ממך."

דצמבר.

כאן בצל הדולב שנשאר עם מעט מאוד עלים, והם כולם אדומים כדם,
חג המולד מתקרב. משפחות מתכנסות יחד להדליק עץ של אורות. בארץ
שנראית כל כך רחוקה -  חג חנוכה על אורותיו עוד רחוק.
אני ממשיך להגיע אל זי-שלי.
תקופת ההקרנות נגמרה ואני מחכים לבדיקה שתגיד שגופה נקי. עוד
חודש וזי-שלי עם ארבעת הביציות המופרות יחזרו לארץ ומסכת חיים
חדשה, משותפת, תחל בתולדותינו.
יומים אחרי שעזבתי את מרסי, צילצל אלי בעל החוה ובאנגלית קשה
אמר לי שזי שלי חולה מאוד.
את מכתבה הסגול האחרון קראתי בבית החוה הקטן:
"אחרי שאתה נוסע לא נשאר לי אלא לזכור: זוכרת באיזו סבלנות
טיילתי שלוש שעות וכלום לא היה איכפת, כי ידעתי שאתה בדרך אלי,
כך אמרת לי, החבר שלך יפתיע, והוא באמת הפתיע.
הלכתי אל היער, ישבתי ליד הדולב, הסתכלתי על ציפור קטנה שבאה
לביקור, ראיתי את הדשא, וחשבתי עלינו מתגלגלים בו בלי לראות
דבר, וחשבתי איפה הוא עכשיו, ומה הוא עושה, ועל מי הוא חושב.
אני זוכרת את כל הפעמים בהן חיכיתי לך, ראיתי מלמעלה את האוטו
שלך שהגיע,וחייכתי, לא יכולתי להכיל הכל בפנים והאושר יצא
החוצה, בחיוך. ירדתי במדרגות רצית לדלג, כמו פעם. ראית שאתה
מביט בי מבעד למראה. כשנכנסת אמרת שכמעט לא זכרת איך אני
נראית, אז ידעתי שגם אתה  התגעגעת אלי.
אתה רק מביט ואני מחייכת, בוחנת היטב, לזכור, לחרוט בעיניים,
לצלם, לא לשכוח. את החיוך, את תנועת הראש, את המבט המלוכסן,
כאילו מתנשא, אבל כל כך רך, את ירוק העיניים, מאחורי המשקפים,
הכיווץ הקל, החיוך, והלשון הנוגעת בקצות השיניים, מוכנה
לליקוק, למציצה, לנשיקה. השיער שמעל העורף. רוצה עוד לגעת, עוד
ללטף, עוד להיות, לא לחזור.
וידעתי שהכל הולך להעלם לעולם."


כל הקיץ, כל הסתיו, עמד עץ הדולב רב השנים והסבל, לפתח הבית
הקטן ושמר על זי שלי. אבל כאשר אחרוני העלים האדומים נקרעו
מענפיו, גזעו המצולק טבל בעלי שלכת, כי לאנשי הבית לא היה זמן
לאסוף אותם, ענפיו הלבנים זעקו לשמים האפורים ושלג כבד החל
לרדת, בחדר הגדול, מול האח, עצמה זי-שלי את עיניה, ולעולם לא
אראה יותר את גוונם הירוק המשתנה.