יום אחד תום בא אליה הביתה להכין את הפרוייקט לבית הספר.
הם ישבו יחד בסלון וגזרו במרץ. פתאום תום הפסיק לגזור. הוא
הניח את המספריים והסתכל עליה. בהתחלה היא לא הבינה מה הוא
רוצה, אבל אחר כך ראתה את זה בעיניים שלו. הוא התקרב אליה לאט,
היסס לרגע, ואז נישק אותה. בהתחלה היא נשקה לו חזרה, אבל אחרי
כמה שניות היא נתקה את השפתיים שלה משלו.
"די," היא אמרה. "זה אסור! מספיק!"
תום לא הבין. "אסור? למה אסור?!" הוא שאל.
"אתה יודע שאני ושי ביחד!" היא אמרה. "הוא שומר עלי!"
"די כבר עם זה!" הוא התפרץ. "שי מת! הוא מת!"
"בשביל מה?" היא צעקה. "בשביל מה נישקת אותי?!"
היא התחילה לבכות, הוא נרגע, הסתכל עליה בוכה, אחר כך התקרב
וניגב לה את הדמעות. "אני מצטער..." הוא אמר, "גם אני מתגעגע
אליו..."
היא רק בכתה עוד יותר, הוא חיבק אותה, היא חיבקה אותו בחזרה,
בוכה לו. הם עמדו ככה דקות ארוכות, בוכים שניהם. זאת הייתה
הפעם הראשונה שהיא בכתה על שי. הפעם הראשונה שהיא הודתה בפני
עצמה במוות שלו.

אחרי כמה דקות היא ניגבה את הפנים והפסיקה לבכות, היא ליטפה את
הפנים של תום, עצמה את העיניים. "הוא אהב אותך," תום אמר, "כמו
שאני אוהב אותך..." היא חייכה. "הוא היה רוצה שתהיי
מאושרת..."
היא ידעה שתום צודק, היא גם ידעה שהיא אוהבת את תום, אולי
אפילו יותר ממה שאהבה את שי. היא נישקה את תום.
בפעם הראשונה מאז ששי מת היא עשתה מה שהתחשק לה, חייכה כאילו
כלום לא קרה, והייתה מאושרת באמת. היא ידעה ששי מחייך לו שם
בשמיים, שמח בשמחתה, מאושר בשבילה.