1.
הלכתי ברחובות תל-אביב ביום קיצי נעים. עברתי בין עשרות פנים
וניסיתי להביט ברובם, ככל שיכולתי, בזוית עיני. מישהו שהלך
מאחורי התקרב על יתר המידה, רגליו שהשתכלו בין רגליי גרמו לי
לחוסר יציבות, אך בסופו של דבר הוא עקף אותי. מגבו ראיתי שהוא
לובש טי-שירט כחולה, מכנס שלושת-רבעי שחורים וכפכפי אצבע
פשוטים. לאט לאט התחלתי להתמקד רק בו, וכבר לא הסתכלתי מסביבי
בחיפוש אחר פנים אחרות. התרכזתי בו, רציתי לראות עוד ממנו.
התחלתי ללכת אחריו בקצבו שלו, ולבסוף הגענו לרחוב צדדי בו
נערצנו שנינו במעבר חצייה. בחנו אחד את השנייה. הוא היה בעל
עיניים כחולות גדולות, ואומנם האוזניים שלו היו חסרות
פרופורציה לראשו, אבל זה מצא חן בעיני דווקא. לפתע הבנתי שהוא
מוכר לי מאד, ועוד לפני שהספקתי להעביר עוד קו מחשבה בראשי,
כבר מלמלתי את המחשבה הקודמת. הוא ענה בהסכמה, ומיד שאל אם
אינני מי שהוא חושב שאני, שזו בעצם הייתי אכן אני. מיד הנהנתי
בראשי לאות הסכמה, ובפליאה חשבתי לעצמי על ההסתברות שדווקא בו
אני אתקל, אחרי כ"כ הרבה שנים. קבענו להיפגש באותו ערב במסעדה
אליה יצאנו בפעם הראשונה.


2.
נכנסתי אל תוך המסעדה בה ישבנו בפעם הראשונה בה נפגשנו, ובאותו
זמן נזכרתי באותה הפגישה, שהתקיימה לאחר שלוש פגישות מקריות
לחלוטין במקומות שונים ברחבי הארץ. הוא בדיוק הגיע, ונכנסנו
יחד והתיישבנו בשולחן הראשון שהיה פנוי.
"אז מה?" שאלתי, חצי מהוססת.
"מה... מה שלומך?" הוא ענה, ולפי האינטואיציה שלי הרגשתי שהוא
מרגיש בדיוק כמוני, גם כן מהסס.
"בסדר, אתה יודע... מה איתך?"
"בסדר, כמה שאפשר. את יודעת. חח, ממש כמו פעם. אז מה, מה קורה
איתך מאז.. הפעם האחרונה שדיברנו? את זוכרת מתי זה היה בכלל?"
"בטח שאני זוכרת, לפני... 8 שנים? 7? משהו כזה. אתה בדיוק
קיבלת ויזה לארה"ב, נסעת לשם בסוף?"
"כן, נסעתי. אבל רק כמה חודשים אחרי שקיבלתי את הויזה בכלל,
היו לי בעיות בעבודה בארץ. בכל מקרה, חייתי שם שנה. הכרתי
מישהי מקומית ורוב הזמן היינו יחד. כשנפרדנו, חזרתי לארץ. אחרי
תקופה מסויימת של שהייה בארץ חזרתי להיות בקשר עם נועה. יצאנו
שנה וחצי, ואז התחתנו. עכשיו יש לנו ילד בן 6, תום שמו. את
זוכרת, נועה- החברה הראשונה שלי. טוב, לא משנה בעצם. מאיפה
תזכרי, אחרי כ"כ הרבה זמן. מה איתך, את נשואה? ילדים?"
"כן, נשואה כבר חמש שנים... יש לי שני ילדים, דניאל - בן
שנתיים ורוני - בת שלוש."
המלצר קטע את השיחה, ואני בינתיים הרהרתי על איזו טעות נוראית
זו הייתה לבוא לפה, איתו. הוא אומנם היווה חלק מרכזי מהעבר
שלי, בעצם מכל תקופת ההתבגרות שלי, אבל ההרגשה שהייתה לי היא
שמספיק להגיד שלום ולא משנה איפה כל אחד מאיתנו עומד בסטטוס
החיים. בזבוז זמן.
"את מתגעגעת לפעמים?" הוא המשיך.
"כמובן, מי לא מתגעגע. השאלה היא, לאיזו תקופה - או למי."
"אני מתכוון, לתקופה שהכרנו. אליי."
"ברור, כל כמה זמן אני נזכרת בך ותוהה איפה אתה היום, לאן
החיים גלגלו אותך. אני נזכרת הרבה בכל הקשר הזה, בחיים לא אשכח
את ההרגשה שהייתה לי בפעם הראשונה שבאת לדבר איתי - לא העלתי
בכלל על דעתי שאני אכנס איתך לקשר כל-כך אינטנסיבי. אתה היית
בן 23 ואני בת 16, מנקודת המבט שלי באותו זמן, לפחות בשיחה
הראשונה, זה נראה כטירוף. בכלל, כל פעם כשחשבתי על זה בהיגיון
זה לא היה נראה נכון. עכשיו ההפרשי גילאים האלה בכלל לא משנים,
אה?"
"עכשיו הכל אחרת. כן. אבל אני דווקא חושב שבהתחלה היינו על
אותו המישור פחות או יותר. לקראת הסוף כבר התחלתי ללכת
לכיוונים שונים, ולומר לך את האמת, אני עד היום סוחב את זה על
המצפון שלי - פחדתי שתסחפי אחריי לתוך זה. אז חתכתי. יכולתי
תמיד לדבר איתך בגובה העיניים, אבל היו דברים שזו הייתה טעות
אם הייתי מראה. חלק הראיתי, וזה לא היה נכון. אני חושב על זה
הרבה, זה מלווה אותי כל יום כמעט."
"זה לא משנה. אין לך על מה להרגיש רע, לא הרסת לי את הילדות או
משהו. להפך, עזרת לי לבנות אופי לא רע בכלל."


3.
נכנסנו אל תוך דירה קטנה ונעימה בצפון-מרכז תל-אביב. הוא נעל
את הדלת בזמן שאני התיישבתי על הספה הכחולה וחלצתי את נעלי
העקב האדומות שקניתי, במיוחד בשביל שמלת המשי השחורה-צמודה
שלבשתי. הוא התיישב לצידי וכרך את זרועו סביבי, ואני כבר
הרגשתי את הסומק שמתפשט על לחיי.
"תמיד רציתי לעשות את זה שוב," הוא אמר.
"ואני תמיד רציתי להיות ככה איתך שוב," עניתי בזמן שחיוך התפשט
על פניי.
"סגול", הוא אמר ובכך קטע את השתיקה הרגעית שהחלה.
"מה?" שאלתי בפתאומיות.
"סגול, אהבת את הצבע סגול. היית סגול כהה, תמיד. את עדיין."
חיוך רגוע חזר והתפשט על פניי, ובזמן שהלב שלי החל לפעום
במהירות לחשתי, "זכרת..."
הנחתי על כתפו את ראשי וכך ישבנו למשך כמה דקות של שלווה, דקות
שהרגישו כמו נצח.
"אתה חושב שהחמצנו משהו?" שאלתי, ובכך שברתי את השתיקה. הוא לא
ענה, אלא רק הביט בי במבטו המזכיר נשכחות שלא השתנה כלל, מבט
תמים-מתחנן-טיפשי. כל-כך רציתי לנשק אותו, והוא- כאילו ששמע את
מחשבותיי, רכן אליי וסחף אותי אל תוך נשיקה סוערת אך רכה שלאט
לאט גרמה לי להסתובב עם כל גופי אל עברו, בזמן שהוא מלטף את
גבי עם ידו בחוזקה, מצמיד אותי אליו. אני לא יודעת איך זה קרה,
ואיפה היה ההיגיון שלי באותו הרגע, אבל הדבר הבא שראיתי היה את
עצמי מונחת עליו בישיבה, מרימה את השמלה ומובילה את ידיו אל
מתחתיה. רעדתי, הרגשתי את מגע ידיו הקרירות על חזי, התכופפתי
אליו ושפתי רפרפו על שפתיו. אחזתי בו בכל כוחי. הרגשתי אותו
בתוכי, את החיבור בינינו נוצר שוב, -אחרי כ"כ הרבה שנים. זה
חסר לי כל הזמן הזה, ידעתי את זה אבל העדפתי שלהימנע מלחשוב על
זה.
כשהתעוררתי, כבר לא היה אף אחד לידי.


4.
"החזה קפא ללא-ישע,
אך צעדי היו קלים.
על יד ימין אני לובשת
כפפה של היד השמאלית.

נדמה כה הרבה מדרגות,
וידעתי - הן רק שלש!
היה לחש סתוי בין תרזות
"תמותי אתי בלי לחשש!

כי רמה אותי גורלי,
לאה, זדוני, הפכפך!"
עניתי: "אהובי, אהובי!
גם אותי. נמותה יחדו..."

זהו שיר של פגישה אחרונה.
העפתי עין אל בית חשוך.
רק נרות בחדר-השנה
באור צהב-אדיש החשו."
-שיר הפגישה האחרונה.