אני מנסה להרדם, מסתכלת מהחלון אל הירח, על הכוכבים ועל יישובי
הגולן המוארים באור לילה רך ובדיוק אז מישהו מתקשר. הפריים
כאילו לקוח מסרט או מספר אגדות, התזמון המושלם. ואז, לקינוח,
זהו לא קול אחר מאשר הקול שלך... אנחנו מדברים. מדי פעם אתה
צוחק. משהו בצחוק שלך שובה אותי, הוא בוגר כזה ומאופק, אבל יש
בו ניצוץ מקסים של ילדות ותמימות וחום. מתכון מוצלח. כל מה שבא
לי לעשות כעת, זה לשלוח לך חיבוק אוהב. להוציא אותך מהמקום הזה
שאתה נמצא בו, להביא אותך היישר לתוך הידיים שלי, ולהשאיר אותך
שם. אתה תלבש מדים עייפים ויהיו לך את העיניים הכי עמוקות
שראיתי, ואני - אני אהיה בגופיה לבנה ישנה שהייתה פעם של אמא
וג'ינס קצת נופל, כמו תמיד. אני אחבק אותך ואתה תהיה עייף,
תניח עליי ראש ותרדם. אתה כל כך יפה ותמים, ממש כמו ילד. כל
הדברים הנוראיים שאתה עושה שם - במקום הזה שלך - יישכחו. עכשיו
זה רק אתה ואני. אתה ישן כמו תינוק על מיטת העץ-דובדבן הישנה
שלי. מנורת הלילה הקטנה מאירה אותך באור זהוב וחלש, הופכת את
המראה שלך לעוד יותר חלק וילדותי. אני קמה - מביטה בך מבט
אחרון, והולכת. משאירה אותך כך. האור עדיין דלוק ורך. אני לא
אחזור. ואתה, מתוך שינה, מקשיב לי, ונשאר כך לעולם.

מתוך היומן שלי. נכתב על אחת המתנות המשמעותיות שניתנו לי
בתקופה האחרונה.