כבר הרבה זמן שאני מנסה להפסיק.
היא שוב חולפת על פני כמו כול יום, יפה בעלת אידיאליים, עם
העיניים הישנות שלה, מלאה בשלווה.
אחרי שאימא ואודי נפרדו ועברנו לכפר היה לי קשה. אני באמת לא
ידעתי מה יהיה איתי, כל כך לבד כולך ביחד.
היה לי מאוד קשה להסתגל לחיים החדשים פה, להיכנס לתוך אנשים
שגדלו ביחד ולא הכירו בזרים.
אבל אני התעטפתי במסכה ולמרות כל החששות התקבלתי יפה, ואחרי
שראיתי אותה ידעתי שכאן מקומי, אני יודע שזה נשמע נדוש אבל
הייתי מוכן לוותר על הכל, על החיים הישנים שלי רק כדי שהיא
תאהב אותי. רזה וקטנה בעלת שיער חום חלק...
למרות הכל היה בה משהו שונה, קשה לי להסביר את זה, היא הייתה
כמו בובת חרסינה שעלולה להתנפץ בכל רגע, כל כך עדינה, שלווה
אבל גם כל כך טעונה, לא יכולתי לומר אבל היא הייתה מלא ברגש
כבד. נראה לי שזה היה הניגוד היחיד שהיה בה.
ואני בתור אחד שבכלל לא צריך להתחיל עם בחורות, לא ידעתי איך
להתקרב עליה, חיפשתי דרכים, חשבתי על החברה הכי טובה שלה, אבל
החברה הכי טובה שלה הייתה ההפך הגמור ממנה, רעשנית ,שמנה כל
הזמן במרכז, קולנית כזאת שחושבת שהיא יודעת הכל, והכי טוב.
היא הייתה הבעיה המרכזית שלי, הריבים עם החברה רק הלכו
והחמירו.
ככל שניסיתי להתקרב רק הרסתי את הסיכוי שלי עם בובת החרסינה.
החברה הטובה והיא יום אחד פשוט התנתקו באופן פתאומי, לאף אחד
לא היה אכפת מהבובה ובטח שלא מחברתה הטובה והעניין הזה עבר על
סדר היום. לי הייתה הקלה לפחות בנושא הזה, החברה כבר לא הייתה
מכשול בשבילי.
היה לי קשה. עם הזמן בובת החסינה שלי הלכה והתרחקה מהכל.
לא היה באפשרותי לעשות דבר, היא פשוט נסדקה מול עיניי.
תפקידי בחברה לא הפשר לי גישה עליה, היא הייתה לא שייכת, כמעת
כמוני בהרגשה.
לומר שאני אוהב אותה, לפתוח את לבי, למה שהיא תתקרב אלי?
אהבה, מה אני כבר יודע עליה. בובת החרסינה הפכה אותי אומלל,
איני יודע כבר מי אני.
חיי היו חסרי משמעות, לומר שלא באתי במגע עם נשים יהיה שקר,
נשים רבות חלפו על פני, שכבו במיטתי, אך אני כמו גופה בכל יום
שהפער בני לבין בובת החרסינה גדל.
הגעתי להחלטה שאיני מכיר עוד באותה בובת חרסינה, איני רוצה
במגע איתה. חיי יהיו מושלמים בלי הנפילה חסרת מעצורים אחריה.
לבי החל בתרדמה וכמו החורף שהגיע ללא הודעה כך גם לבי.
לאחר הקיפאון החל האביב הכל הפשיר פרט ללבי הכל צמח.
חיי הגיעו לשגשוג , להצלחה ופריחה. אין אדם שיכל לומר אחרת, רק
אני לא הייתי שם.
הנשים, הכסף, התהילה. זרמו ללא סוף כמו נהר גועש. דבר לא חסר
לי ואפילו שכחתי כבר מאנשי הכפר ומבובת החרסינה, אפילו את שמה
שכחתי, היא הייתה חקוקה בזיכרוני כדבר מר שיש להרחיקו.
לא היה לי מקום לרגש, לא היה לי מקום לחשיבה, האנשים שהיו
קרובים עלי ידעו בהצלחתי, נתפסתי בעיניהם כמושלם.
עד שיום אחד קיבלתי מכתב:
'כבר הרבה זמן שאני מנסה להפסיק.
אבל המחשבות האובדניות האלה גומרות עלי, אפילו החברה הכי טובה
שלי התנכרה אלי באותה תקופה.
השפל בחיי לא הגיע לקצו ושום גאות לא הצילה אותי, הפחד מלחיות
הפחד מהרצון, האי התאמה לחיים האלה, החברה שרודפת בצע אחרי
חומריות. לא ידעתי איך להגיע לשלווה, לא ידעתי איך אמצא את
ייעודי, בכלל לא רציתי כבר למצוא אותו. החלטתי הלשים קץ לחיי.
אני לא יודעת למה אני שולחת לך דווקא את המכתב הזה, כל חיי
חשקתי בך בסתר, אך אתה התגלית כעוד אחד רודף בצע וחסר רגשות,
לאחר ההתגלות הזאת נשברתי, נפילתי הייתה חסרת מעצורים ולא היה
דבר לשנותה. וכעת חיי מנפצים להם על ריצפת העולם האכזר הזה.
אני מצטערת שאין לי את הכלים לחפות על חולשותיי, ולכן אני
יודעת שזהו סופי.
אני אהבתי אותך, או את מי שחשבתי שאתה.'

המכתב העיר את לבי. לא יכולתי שלא לבכות , לא יכולתי שלא לצחוק
על הגורל האכזר. זה היה כל כך הזוי כמו חלום סיוטי.
הדבש שנטף מהרומנטיות של המכתב התערבב עם מלח הדמעות ודם לבי.
צחוקי הפרוע נחנק מדמעותיי מהבכי שגרם לי לשיעול אומלל מלא
ברחמים.
סופי היה ידוע מראש, סופי היה ברור. העצב ניפץ אותי ביחד עם
בובת החרסינה על תוך המציאות הקודרת.
מותי הגיע.
התחלתי לכתוב בפראות על הנייר, הדמעות שלי מרטיבות אותו
וגורמות לדיו להימרח, כולם ידעו זאת עכשיו, כי 'כבר הרבה זמן
שאני מנסה להפסיק....'