[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניביקי שגב
/
בודהה

ראש קרח, פנים עגלגלות וסמוקות, חיוך קל פרוש עליהן כסבא טוב
שפוגש את נכדיו לראשונה.
כרסו משתפלת מטה ונחה בין ירכיו.
ידו האחת אוחזת בשק מסע וידו השניה בקנקן שמן, מעוגל ומקושט
בעשרות אבני נוי.
לגופו שמלה ארוכה וגדולה, קמטיה רבים וקרעיה אינם.
אצבעות רגליו מבצבצות מבעד לכפליה הרבים.





פסלונים קטנים וגדולים של בודהה מונחים על מדפי הדוכנים.
ואני שואל את עצמי: "מי היה הבחור השמנמן שמייחסים לו סגולות
רבות כל כך?"
אבל אני לא עומד על תשובה לשאלה זו זמן רב, החברים כבר התקדמו
ואצטרך להאיץ את קצב הליכתי בכדי להדביק אותם.

אני הולך לי לאיטי בין עשרות הדוכנים, בהם עומדים אלפי עובדים
זרים ומוכרים את מנהגיהם להמון.
"שבוע המזרח הרחוק" קוראים לזה.
הכל נראה פחות או יותר דומה, אולי ריחות הביוב אינם בדיוק
הריחות הנפוצים ביותר בסין, יפן, קוריאה והודו, אך אני מניח
שהם בטח מהווים חלק גדול מעולם הריחות המצוי שם.

אני חייב להודות שחם מאוד, ויש הרגשה של מחנק.
אגזוזי הטרנזיטים, ריחות הזיעה, ריחות הביוב, חום אימים
וזבובים אין-ספור בוואדי עושים את העבודה כשמדובר בהרגשה של
מחנק.
אני עדיין לא רואה אותם, את החברים. אבל אני לא נלחץ לחפשם,
נחמד לי לבד.
אני מתהלך בין דוכני תבלינים משונים בעלי צבעים ססגוניים, בין
עשרות אנשים בעלי חזות בודהיסטית, כאשר חלקם צהבהבים בעלי
עיניים מלוכסנות וחלקם שחומים וקטנים, ולא, הם לא תימנים.

לפתע אחת מבין עשרות הקריאות, כנראה של נערה, מושכת את תשומת
לבי.
אני לא ממש מבין את תוכנה, אך מפה ומשם חילצתי מילה וחצי מילה:
"קוניצ'יווא סקאי". שזה ביפנית.
משמעות המשפט היא: 'שלום עולם', או משהו בסגנון.

אני מתחיל ללכת בעקבות הקול, חולף על פני עשרות אנשים המייחלים
שאגש אליהם. אבל  אני לא מאבד רגע אחד וממשיך ללכת, בהתעלמות
מוחלטת מעשרות הפיתויים שעומדים לצד הדרך.
הקול הולך ומתחזק, מה שמעיד על כך שאני במסלול הנכון.
לפתע באחת הפינות אני רואה אוהל מקושט למשעי, שבכניסתו עומדת
אותה הנערה שקוראת זמן רב כל כך ומוליכה אותי כעיוור לעבר
מקומה.
היא יחסית גבוהה, בעלת פנים אליפטיות ועיניים מלוכסנות. שערה
גולש ושחור. היא לבושה בקימונו ארוך שצבעו לבן.
היא פסקה מלקרוא וכעת היא מסתכלת בי כמו שאני בה.
היא מחייכת ומאותתת לי להיכנס.
אני מהסס, אבל "מה כבר יכול לקרות?"

אני פוסע אט אט לעבר פתח האוהל, שעכשיו, כאשר אני קרוב, אני
מבחין בגוונים של שחור מצויירים עליו לצד הכחול והאדום, וגם
בכמה טלאים שכוסו בבד דומה למדיי.
בעוד אני מתקדם חשוך ואפלולי, החושים מתערפלים נוכח העשן
וריחות הקטורת שעוטפים אותי. משהו אומר לי לצאת משם...
אני בד"כ לא נוהג להיכנס לכאלו מקומות כי אומרים ש"הסקרנות
הרגה את החתול". אז אומנם אני לא חתול אבל גם יש לי רק נשמה
אחת.
אני נעמד בפנים.
הדבר היחיד שאני מסיגל לראות כעת זו אישה זקנה עטופה במיני
שמלות ובדים יושבת במנוחה תחת אור מנורה אדמדם הנופל על פניה.
שערה לבן, פניה מקומטים, עיניים שמוטות מבט ונמצאות עמוק מאוד
בתוך חוריהן, כך שבקושי אפשר לראותן, ובטח שלא לעמוד על צבען.
אולי כשאתקרב אליה עוד אוכל להיטיב לראותה טוב יותר, העשן בכל
זאת משפיעה על ראותי, וכיוון שאני מרכיב משקפיים קשה מאוד
לראות מלבד כתמים.
אני מתקדם לאט ובקלילות ורואה את האישה מחזיקה פסלון קטן בידה.
כנראה עוד אחד מהפסלים של בודהה שנמצאים פה ברבבותיהם.
ומה תגידו, כנראה שצדקתי. איש עגלגל וחמוד יושב בין כפותיה
היבשות.

היא מסמנת לי לבוא אליה... אני מתקדם בקלילות, אולי מאולצת אבל
בכל זאת קלילות, לעבר שולחנה העגול שמכוסה מפה עם כתובות
סיניות.
טוב נו, מה איכפת לי, גם ככה היא בטח תנסה למכור לי את הפסל
העלוב הזה והנערה היפה הייתה סתם גימיק נדוש.
אני הולך אליה ומסתכל בפסל שבין ידיה, היא מסתכלת עליי... טוב,
לפחות ככה נראה לי, כי עם עשן או בלעדיו עיניה בתוך ארובות
סגורות ומוצלות.
היא לא נעה כלל וכלל, היא רק מסתכלת בי.
לפתע הפסל שבידה נופל, אני תופס אותו.
היא ממשיכה להסתכל, לפתע היא מתחילה לצעוק ולהתלהב.
מה קורה כאן?!? אז מה?... התכופפתי והצלחתי להציל פסל שבכלל לא
נראה שהיא שמה לב שהוא אצלי ביד.
היא ממשיכה לקרוא ולהגיד כל מיני דברים מוזרים... אני לא מבין
מה היא רוצה ולפתע אני מצטער שלא טרחתי אף פעם לנסות ללמוד את
השפה מסרטי המנגה שיצא לי לראות.
היא ממשיכה לצעוק ואני נרתע קצת לאחור, למרות שזה יותר מבדר
מאשר מרתיע. משמאלנו נפתחת הדלת בחוזקה וכמה סינים נכנסים
דרכה.
ומשום מה גם הם צועקים, אני לא מבין מה קורה.
החלטתי לצאת. נמאס לי לשמוע צעקות של סינים שגם ככה אני לא
מבין מה הם אומרים...
החלטתי להניח את הפסלון על השולחן וללכת, זה מה שעשיתי...
יצאתי בעוד הם קוראים מאחורי.
לא היה לי כוח ללכת לשום מקום או לחפש אף אחד. הלכתי הבייתה.

כשנכנסתי הבייתה אמא הציעה לי משהו לאכול.
סרבתי. היא שאלה: "מה קרה שאתה בזמן האחרון לא מסוגל לאכול?"
"אנורקטי, כנראה..." עניתי, ועליתי למעלה.
נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת והפעלתי את המזגן.
נו, אז מה? סביר להניח שאני אחשוב על הסינים שצעקו בגללי.
זה לא קרה, למרות שניסיתי.
הנחתי את ראשי על הכר ונרדמתי, לאורך זמן ממושך.
כשהתעוררתי ירדתי למטה, כבר כמעט החשיך.
החלטתי לצאת לאיזור בו נערך היריד.
לקחתי סכין על כל צרה שלא תבוא, והתחלתי ללכת לכיוון היריד.

בלילה המקום נראה אחרת לגמרי. במקום עשרות סינים צועקים, יש
מעט מאוד אנשים שיושבים בחוץ, מדברים ושותים. כולם מביטים
בי...
מעניין אם הם יודעים שאני זה שעוררתי את ההמולה קודם לכן, אני
מניח שלא.
הם כנראה מסתכלים עליי, מכוון שאני היחיד באיזור שלא מתגרה
מהחתולים שנמצאים באיזור. בכל אופן, אני מחפש משהו ואני לא
בטוח מה.
אני מאמין שאני הולך לחפש את אותו אוהל מגוחך.
טוב, אז זה אמור להיות בערך מאחורי ה...או, הנה זה!
טוב, אז מה אני עושה עכשיו? נכנס? הולך? מתיישב באיזור?
מממממ....נכנס...לא, זה בעצם מתבקש מידיי, אולי אחזור על
עקבותיי?
כנראה שלחזור אחורה יהיה סתם ביזבוז זמן, במיוחד כשאני רואה את
אותה הנערה יושבת לה על שרפרף עץ מאחורי האוהל.
נלך להגיד לה שלום, מקסימום היא תתחיל לצעוק כמו סבתא שלה אז
נעזוב.
טוב, אז הנה אני עושה את זה ומתחיל את השיחה בצורה הכי בנאלית
שאפשר: "הלווו..." (במבטא בריטי מטופש), והנה אני זוכה למבט
הזה שזכיתי לו גם היום בבוקר. והיא לא עונה.
מה אני עושה עכשיו? טוב ננסה בעזרת האנגלית העילגת שלי לפתח
שיחה.
"well, do you remember me?"  והיא לא עונה.
טוב, במקרים כאלה אני עובר לדבר עברית, מכיוון שגם ככה אני לא
בטוח שהיא מבינה מה אני אומר, אז לפחות שלא תבין בעברית.
"שלום, אני ניב ואני חושב שאת מאוד יפה".
אני דווקא אוהב את ההרגשה! אני אומר מה שבא לי, היא סתם
מסתכלת.
היא לפתע מתחילה בזמזום עדין של מוזיקה פולקלורית.
אני סוף סוף משתתק ומקשיב לקולה הערב.
אני מתיישב לידה והיא מניחה את ראשה על כתפי.
"אני מקווה שסבתא שלך לא תבוא..." אני אומר בחיוך קל והיא
מחייכת אליי גם, כנראה שהיא הבינה למה אני מתכוון. היא ממשיכה
לזמזם עוד שעה ארוכה ואני רק מקשיב. עינינו נפגשות זו בזו
ומסרבות להיפרד, אך זה קורה באופן בלתי נשלט.
ועכשיו היא מסתכלת עליי, עיניה כשקדים בוהקים מאירים אליי,
האישונים הגדולים והחומים גדלים בהדרגה, היא מתקרבת אט אט. אני
ממשיך באותה הדרך.
השפתיים שלנו נוגעות זו בזו ונפרדות ושוב נוגעות.
אני כורך את ידי סביב צווארה ומנשק אותה בחושניות. אז פתאום
נשמעת צעקה מוכרת... היא נוגעת קלות בשפתיי ומסמנת לי לעזוב.
אני קם וממהר לעזוב כאשר אני מביט לאחור.
לאחר שעברתי כבר מרחק מהותי, אני מתיישב על המדרכה ומתחיל
להרהר.
מעניין, מוזר, מיוחד ועוד כל מיני מילים שמתחילות באות מ'.

אני לא זוכר מה קרה באותו ערב לאחר שישבתי על המדרכה, אך מצאתי
את עצמי שכוב במיטה שלי בובקר שלמחרת. לא ביזבזתי דקה ויצאתי
לחפש את אותה הנערה מאתמול.
הלכתי שוב לאותו מקום בו היה ממוקם האוהל, ראיתי שהאוהל ארוז
ומגולגל על המשאית.  מיד הבחנתי בנערה ובכל הצעקנים למיניהם
ישובים ליד המטען.
היא הביטה בי בדיוק כמו שאני בה. ידעתי שאני לא הולך לראותה
שוב.
לפתע היא קמה רצה אליי וחיבקה אותי בחוזקה.
היא חזרה למשאית והם החלו לנסוע. היא נופפה לי לשלום בעיקול
ולא היה ניתן לראותה עוד.

כשהגעתי הביתה חשבתי קצת על בודהה.
בזכות השמנמן החייכן אנשים מתפרנסים, בזכותו נפגשים עם תרבויות
שונות, בזכותו אפילו קיבלתי נשיקה.
ואז הרגשתי בליטה קלה בכיס הימני שלי, דחפתי את היד ומצאתי את
אותו פסלון נחשק בכיסי, את אותו הפסלון "שהצלתי" לפני יומיים
תמימים.
ואז חשבתי על זה שפחות מעניין אותי מה הוא עשה, כי את זה,
נראה לי שקשה להבין. יותר מעניין אותו למה הוא גרם... הוא גרם
לי לחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אולי תכתוב
סלוגנים כאלה,
כאילו אתה מחלטר
ביעוץ לכל מיני
אנשים
מפורסמים?



חרגול מחלטר
ביעוץ
לקופירייטר של
אלוהים


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/11/04 5:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה