פתאום בא אלי איש גדול ושאל אותי:
"ילדה, איבדת את אמא?"
"לא," עניתי לו, "אני בורחת מהבית".
המשכתי ללכת, פתאום שמעתי שוב את קולו הנמוך:
"אז בואי אלי הביתה."
"אמא אמרה לי לא ללכת עם זרים," אמרתי בשלווה והמשכתי ללכת.
הגעתי לסוף הרחוב שבו אני גרה ואז שמעתי אותו רץ מאחורי, הוא
הושיט יד ואמר: "אני יחזקאל, ומה שמך?"
לפני שהספקתי לחשוב הושטתי יד ואמרתי: "נעמי, קוראים לי
נעמי."
לחצנו ידיים (הייתה לו אחיזה חמה וחזקה), עכשיו אנחנו לא זרים.