אני לוקחת את המפתח שחבוי בקרש החלון הרופף, מכניסה אותו
למנעול המגירה הסודית שלי ומוציאה משם שרשרת חרוזים שהכנת לי
כשהיינו ביסודי...
חרוז אדום, חרוז תכול, חרוז אדום, חרוז תכול, חרוז אדום, חרוז
תכול, חרוז אדום, חרוז תכול... ואיפשהו באמצע יש שני חרוזים
אדומים ברצף, פספסת אחד תכול...
אני זוכרת את אותו שיעור יצירה בכיתה ב', כל הבנות הכינו
שרשראות, צמידים ועוד כל מיני תכשיטים שטותיים שענדנו בגאווה
במשך שבועיים, עד שירדה לנו ההתלהבות... הבנים ניסו להכין
שרפרפים מעץ ודאונים, לרובם זה לא ממש הלך והם רק יצאו עם
פצעים באצבעות מדפיקות הפטישים הלא מדויקות...
ורק אתה התעקשת להצטרף אלינו, לבנות, ולהכין לי שרשרת... לא
הלכת על משהו מסובך, רצית משהו פשוט וקל...
מי היה מאמין שאותו ילד שמכין תכשיטים בשיעור יצירה יגדל לנער,
סמל, שמשרת במוצב בעזה... שאותו מכין שרשראות יהיה הדבר הכי
קרבי שיש... מי היה מאמין?
אחרי היסודי הלכנו שנינו לתיכונים שונים, הקשר כמעט וניתק,
והיינו מדברים לעיתים רחוקות, בחגים וימי הולדת... תמיד
כשהתקשרת הייתי מוציאה את השרשרת מהמגירה ומחייכת, לא ידעת
ששמרתי אותה ואני לא הבנתי למה היא כ"כ סנטימנטלית ויקרה לי...
ביום כיפור היינו נפגשים במרכז העיר, מתחבקים ומתעניינים,
שיחות קלות כאלה שהשאירו טעם לעוד, טעם שלא מומש עד שהגענו
לצבא...
גורל מוזר גייס אותנו באותו יום, לאותו בסיס. נפגשנו בבקו"ם
בבוקר, מופתעים מהמקריות, ומאוחר יותר באותו היום - כשראינו זה
את זו לשבריר שנייה בשביל המקשר בין רחבת הפלוגה שלי לבין שטח
האוהלים שלך - כבר ידענו שהגורל רוצה אותנו ביחד...
מוזר, הגורל הזה.
ניסינו לתאם מפגשים קצרצרים בבסיס, למרות שאסור היה לנו...
אולי מצאנו נחמה זה בזו כי שם היינו הקשר היחידי לבית, לחיים
שלפני הצבא...
סגרנו שבת ביחד ונפגשנו במכולה שמאחורי חדר האוכל. ישבנו שם,
נשענים על הסלע הגדול ומחליפים חוויות מהשבוע הראשון שלנו
כחיילים. סיפרת לי שתהיה קרבי ושכנראה תשרת בשטחים ואני
הסתכלתי עליך בהערצה. חזרנו לאותו מקום גם בערב וצפינו בשקיעה
המקסימה שצבעה את צמרות עצי הברוש שבהרים הרחוקים, לא ידעתי
שניתן לראות יופי שכזה מהבסיס, אבל איתך גם ככה הכל היה יפה
יותר.
שם היתה הנשיקה הראשונה שלנו. הצלבנו אצבעות ורפרפנו לבבות,
מרוגשים מהטעם והסכנה הנלוות לכך, יודעים שאם ניתפס נאכל
אותה...

חזרנו יחד הביתה, ראשך נשמט על כתפי ונרדמת. את יום שישי
בילינו כל אחד עם המשפחה והחברים שלו, ובשבת באתי אליך עם
השרשרת שהכנת לי. פלטת קריאת הפתעה והיית קצת נבוך. לא הבנת
איך שמרתי את זה כל השנים...

אני עשיתי טירונות של 7 שבועות והלכתי לשרת באיו"ש, אתה נשארת
בבסיס... היינו מדברים כמעט כל לילה והייתי בוכה לך על כמה
שקשה לי ומפחיד... שאני לא מכירה שם אף אחד ושביומיים הראשונים
לא אכלתי כלום, פשוט כי אף אחד לא אמר לי ללכת לחדר אוכל...
אתה תמכת והבטחת שיהיה בסדר, ובאמת עד מהרה כבר התחלתי להתרגל
לקצב, לחיות עם הסכנה ולהכיר אנשים מקסימים... התגעגעתי אליך
כ"כ וכל פגישה איתך היתה קצרה מדי, היינו נפרדים בדמעות עד
העונג הבא...

ידעתי כמה דאגת לי, תמיד היית מתקשר לוודא שהגעתי וחזרתי
בשלום, הפגישות שלנו התמעטו כשאתה התחלת את השירות שלך
בעזה...
כעבור 8 חודשים עזבתי את איו"ש וחזרתי לבסיס שבו שנינו התחלנו
את דרכינו, ע"מ לעבור שם קורס הדרכה ולהיות מ"כית.
אתה הוצבת במוצב והחלפנו תפקידים - עכשיו אני הייתי אחראית על
הדאגה ואתה היית זה שמספר לי על כל האירועים החמים והמסעירים,
כשניצוץ התלהבות בקולך היה מרגיע אותי עד לחדשות הבאות...

עברו שנתיים ואנחנו נשארנו אותו זוג מקסים ואהוב. אני חתמתי
קבע, כבר הייתי באמצע הדרכת המחזור החמישי שלי, ואתה קודמת
לדרגת סמל. כ"כ התגאתי בך.
כבר התחלנו לדבר על חתונה, ידענו שבחיים לא תהיה לנו אהבה חזקה
יותר מזו ואתה לא יכלת לחכות לרגע שבו נשתחרר ונתחיל את החיים
האמיתיים שלנו ביחד. ניצחנו ביחד הכל והיינו חזקים יותר מכל
דבר אחר. כמעט.

בחמשוש האחרון ששנינו בילינו בבית שכבנו מחובקים במיטתך...
הכנת לנו אייס שוקו ואני לא יכלתי להפסיק להסתכל בעיניך
התכולות... מהרגע שבו נהיינו חברים הייתי מאוהבת בך, אהבה שלא
דעכה ולו בטיפה גם לאחר שנתיים וחצי...
לא רציתי לחזור למחרת לבסיס, לא רציתי להתגעגע שוב, לראות אותך
רק כעבור 3 שבועות עייף ופצוע בתחנה המרכזית בת"א... לא רציתי
יותר את השיחות הקצרות בלילות, את הלחץ והפאניקה שתקפו אותי
בכל פעם ששמעתי חדשות על פיגועי ירי/הנחת מטענים/חדירות/מפגעים
בעזה, לא רציתי יותר להתקשר אליך אחרי כל אחת מהידיעות האלה
ולהיתקל בפלאפון סגור, לא רציתי יותר את השעתיים האלה בהן
חייתי באימה, בלי שום יכולת להראות את זה כי הרי אני מפקדת, עד
שהתקשרת... לא יכלתי לחכות יותר לרגע שבו אשתחרר ואז תישאר לי
רק עוד חצי שנה עד שתצטרף אלי למסע חיינו המשותפים...
לא יכלתי להפסיק להתמסר לעיניך התכולות, מהן פרצה כל האהבה שלך
אלי, עד שלפתע ראיתי בזווית עינך דמעה קטנה, שקופה, ניגרת
במורד הלחי שלך ומרטיבה את שלי... "אני לא יכול לחכות יותר,
אני כ"כ אוהב אותך, לא רוצה להפסיק לחבק אותך, לא רוצה ללכת
ממך..."
בכיתי... בכינו שנינו, מחובקים והרגשנו שרק עוד קצת, רק עוד
קצת ודי.

הקפצת אותי לבסיס.
את השרשרת שלנו שמתי בכיס החולצה בצד שמאל, זה שקרוב ללב...
יום חמישי, השבוע כמעט נגמר והבוקר התחיל בטוב - החיילות שלי
סוף כל סוף לא איחרו להגדרת הבוקר ונתנו "הקשב" ראוי, התגאתי
בהן ובשינוי שעבר עליהן בשבועות האחרונים, אבל הרגשה כבדה רבצה
על לבי... ישבתי עם שאר הסגל בהפסקת הצהריים, הסתכלתי על השעון
שענדתי על החגורה ושתיתי קולה מפחית שחברה קנתה לי... "עוד כמה
דקות אני צריכה למחוק את החיוכים ולהמשיך את ההצגה", חשבתי
לעצמי...
בדיוק הוצאתי את הפלאפון שלי מהמטען כשהוא צילצל...

- "הלו?" עניתי בעודי מחייכת לחברתי שהתחילה לרקוד לצלילי
הצלצול שלי...
- "אני מדבר עם יעל?" ענה לי קול רשמי וקצת סדוק.
- "כן..." החיוך נמחק לי מהפרצוף.
הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך...
- "לפני מספר דקות בוצעה חדירה של מחבלים למוצב מורג בעזה..."
הרגשתי איך הדם נשאב לי מהפנים ואני מחווירה, רגליי החלו
לרעוד.
- "נפצעו מספר חיילים ו-3 נהרגו..."
צנחתי על הכסא הקרוב לקיר ובקושי הצלחתי לנשום...
- "אורן הוא אחד ההרוגים, אני משתתף בצערך ושולח את תנחומיי
בשמי ובשם..." את המשך דבריו כבר לא הצלחתי לשמוע. קולות
צורמים החרישו את אזניי. מלמלתי משהו וניתקתי את הפלאפון,
מתקשה לנשום ולעכל, שטופת דמעות... הרגשתי חום בראש וקור בכל
הגוף, חברותיי רצו לעברי, לא מבינות מה עובר עליי...
"זה אורן", מלמלתי מבין הדמעות. המומה. לא יכלתי לומר את
זה...
הן לא ידעו מה לומר לי.
"מת."
לא יכלתי לעצור את הדמעות, התרפקתי על ברכי חברתי, בוכה בקול
ואפילו לא מנסה לעצור את עצמי... כולן בכו איתי.

אני לוקחת את המפתח שחבוי בקרש החלון הרופף, מכניסה אותו
למנעול המגירה הסודית שלי ומוציאה משם שרשרת חרוזים שהכנת לי
כשהיינו ביסודי...
אני מעבירה את השרשרת בין אצבעותיי, על לחיי ושפתיי, ומרטיבה
אותה בדמעות, דמעות שלא מפסיקות לזלוג מאז אותו רגע גורלי.
חרוז אדום - דם, חרוז תכול - העיניים שלך, חרוז אדום - האהבה
שלנו, חרוז תכול- העיניים שלך, חרוז אדום- דם, חרוז תכול-
העיניים שלך, חרוז אדום - האהבה שלנו, חרוז תכול... ואיפשהו
באמצע יש שני חרוזים אדומים ברצף, פספסת אחד תכול...
איפשהו באמצע נקטע הרצף, נעצמו לך העיניים והדם השתלט על הכל,
גם על האהבה שלנו...
אתה היית האהבה שלי,
תמיד תהיה האהבה היחידה בחיי, האהבה הראשונה והאחרונה שלי.
עם מותך מתה האהבה ומת החלום.














כן, סיפור אמיתי... וגם השיר שנכתב בעקבותיו:
http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=391581
משהו שלא עוזב אותי...