בבניין של המחלקה הגריאטרית בבית החולים תל השומר, יש בסוף
במסדרון הראשון משמאל שני חדרים, אולי שלושה, שמהווים מרפאה
שאמורה לעזור לאנשים כמוני. אני שונא פסיכותרפיה, מה שגורם לי
גם לא להיות הכי מבסוט מאנשי המקצוע שעוסקים בה. לכן, כל יום
שבת בלילה אני לא מצליח לישון טוב, כי אני יודע שלמחרת יש לי
יום מטורלל: בשתיים עשרה ועשרים אני יוצא מהבית, לפעמים אחרי
ארבע שעות שינה ולפעמים אחרי לילה לבן, והולך לתחנת הרכבת.
החום מעיק והזיעה מציקה. אני יורד בהרצליה, מחכה כמה דקות עד
שאבא מגיע ואז נוסעים ביחד. כל פעם בכניסה לבית החולים אבא
אומר לי בצחוק שאולי נגיד לשומר: "מרחבא, זה פ'סדר, אני רק בה
פה חמש דקות להוריד חבילה!" ואז נשים גז קדימה. הוא אף פעם לא
עושה את זה באמת. אבא ואני מתבדחים הרבה על ערבים. כשנהיה
שנינו בוגרים יותר, אולי נוכל לבכות כמו שצריך.

כשנכנסים לשטח בית החולים, צריכים לקחת איזושהי פיתקית, כי אם
חנית בפנים פחות מרבע שעה אז אתה לא צריך לשלם את ה-12.50 שקל.
אנחנו כבר מזמן הבנו שאין לנו צורך בפיתקיות האלה.
אם לא עצרנו בשווארמה "שמש" במתחם היוניברס בנס ציונה, שלוש
דקות הליכה מבית החולים לאנשים כמוני שבו הייתי מאושפז כמה
חודשים, אז היינו הולכים למזנון בבית החולים. המזנון ממוקם
במחלקה השיקומית. יש שם אוכל טוב והמחירים נוחים. הבעיה היא
שאני ואבא נמצאים בקבוצת המיעוט, כי יש לנו את כל ארבעת הגפיים
שנולדנו אתם. מה לעשות, גם נפגעי פעולות איבה ואלה שסבלו מיום
רע של מכונת החיתוך במפעל צריכים לאכול מתישהו, לא?

אחרי הארוחה אני לפעמים שותה שוקו חם עם הסיגריה שלי. אנחנו
לרוב מקדימים, אז יש זמן לשבת בחדר ההמתנה עם פחית של בירה
שחורה והסיגריות שלי ולהביט בכל האנשים הגריאטריים שעוד לא
חייתי רבע מהחיים שלהם. לרוב הם על כסא גלגלים, מלווים
בפיליפינית צעירה שיצאה לחפש עולם ומצאה את ישראל של 2004.
השירותים בגריאטרית נקיים הרבה יותר מאלו שבשיקומית וגם שמתי
לב שכתוב על הבניין שהוא "נבנה בעזרת תרומות של ביטוח לאומי
וועידת התביעות". באנגלית כתובים שם משפטים יותר ארוכים
שעוזרים להבין שהתביעות היו בשם יהודים נגד גרמניה אחרי
המלחמה, אבל כנראה שבישראל כולם יודעים מה זה ועדת התביעות.
אני חושב לעצמי אם זה משנה לסבא יוסף, שהיה בן עשר כשנגמרה
המלחמה ועכשיו כשהוא בן 70 עם פרקינסון ומקבל מהגרמנים מיטה
וארוחות חמות. בזמן שחיו הסבים שלו לקחו לו הגרמנים: סבא,
סבתא, אמא, אבא, אח, שלוש אחיות ועוד משהו כמו 5,999,990 אנשים
שחלקו איתו את אותו אלוהים. וביטוח לאומי? אל תתחילו איתי
אפילו.

בשתיים וחצי אני נכנס והגברת נכנסת לIn-Play, היא עכשיו החברה
הכי טובה שלי ומשאלתה היחידה בעולם היא שאני אהיה מאושר. אני
לא קונה את זה, יש לי לרוב גלגלי הצלה די גבוהים נגד בולשיט.
אני מדבר, מנסה להיפתח, מספר על מועקה שהפכה לכאב וכעס שהפך
לזעם, על החיים שהייתי רוצה לחיות ועל הבנאדם שהייתי רוצה
להיות בחיים האלו. יש כל כך הרבה דרכים למרר לפסיכולוגים את
החיים, אבל זה לא האינטרס שלי. האינטרס שלי הוא להפוך 50 דקות
ל-5 דקות. איך? להיסחף בנושא שיחה על אהבה, שנאה, בחורות, סקס,
בגידות, שקרים, מסיכות, מזרחים, אשכנזים, ערבים, דוסים,
אלוהים, שטן, וודקה ודברים שכתבתי והבאתי כדי שנדבר עליהם, כי
היא לא קוראת מהר כל כך וזה גם משתלם לטווח הארוך.

בסוף הפגישה אני מוצא לרוב את אבא מנמנם בתוך הפיאט אונו GTI
קופה שלו מימי ארתחששתא, מעיר אותו, הוא מסיע אותי לתחנת ת"א
השלום, ונותן לי בדרך יותר כסף משראיתי בשבוע האחרון.
לא, בכלל לא נעים לי. אני לא רוצה לקחת, אבל יודע שאני לא
אסתדר בלי זה. קבצנים לא יכולים להרשות לעצמם יותר מדי גאווה.
אני חוזר הביתה, הולך לישון, ולא חולם לא על אנשים בלי ידיים
ולא על השואה. מתעורר והולך לחפש לי עוד נושא שיחה מעניין בתוך
החיים בשביל להרוג עוד 50 דקות במסע בשבוע הבא. עוזרים שם
לאנשים כמוני, אני יודע את זה כי כולם יודעים את זה וטורחים
לומר לי על בסיס יומי. בינתיים זה לא עוזר, כבר שנה וחצי.
כנראה שאני פשוט לא כמוני מספיק.