[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי לוציפר
/
לא הפעם האחרונה

"כבר שנה שלמה שאני פה ואף פעם לא בכיתי פעמיים באותו שבוע"
לולה חזרה בפעם המי-יודע-כמה על איך שהיא תתחיל את השיחה עם
אחת החברות הטובות ביותר שלה בפעם הבאה שהיא תראה אותה. עכשיו
היא שכבה ליד מי שהאמינה להיות אהוב ליבה היחידי. הדמעות כבר
התייבשו והיא כמעט התחילה לבכות שוב כשהיא העבירה במוחה את
המחשבה שהיא לא אהובתו האחת והיחידה.  היא בקושי אהובתו שלא
לדבר על יחידה.
כבר שנה שהיא לא נמצאת איתו וחולמת על השבוע הנכסף שבו הוא
יבוא לבקר ואז כל העולם יחזור להיות ורוד. או בעצם יהפוך להיות
ורוד כי הוא אף פעם לא היה כזה.  
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא בכתה בגללו, וזאת גם לא תהייה
האחרונה. עד שהוא יבין שהיא האחת בשבילו, הלב שלה ישבר עוד
מאות פעמים. והיא עוד פעם תתאהב מחדש כל פעם שהיא תראה את
הגומות המתוקות שלו.
אבל הפעם, היא החליטה לעצמה, האשמה נמצאת רק עליה. מי הייתה
זאת שהכירה ביניהם? מי הייתה זאת שעודדה את כל הסיפור? מי
הייתה זאת שמצאה את עצמה בוכה על כמה שהיא מטומטמת? נכון,
לולה. לולה האחת והיחידה. הבת של השטן, ציר סיבובו של העולם,
זאת שתיזכר בספרי ההיסטוריה גם בעוד מיליון שנה. היא, היא זאת
שעכשיו שוכבת ליד אהוב ליבה הישן ומקללת את עצמה על מר גורלה
ועל מוחה האטום. הוא אוהב את קארי.
אבל זה לא הכל באשמתה, לפחות זה מה שהיא מנסה להגיד לעצמה.
בסוכות זאת הייתה אשמתו. כי הרי אם הוא היה בא בסוכות הכל היה
הרבה יותר טוב. ובפסח, למה הוא לא בא בפסח? אה כן, בגרויות.
דווקא בחופש הגדול, חודש לפני שהיא חוזרת בכל מקרה, הוא הופיע.
ובמקום למצוא את מקומו הטבעי איתה הוא מוצא את עצמו עם אחת
החברות הכי טובות שלה. כמה שהעולם דפוק. אבל מה היא יכולה
לעשות? היא אוהבת את שניהם יותר מידי, היא לא יכולה לפגוע
באושר שלהם במכוון... זה פשוט יהיה לא בסדר.
אז היא החליטה, בניגוד לכל אינסטינקט שהיה לה, לא לעשות כלום.
פשוט כלום. והיא נרדמה.





בוקר. טוב, לא כל כך בוקר יותר צהריים אבל למה להיות קטנוניים?
לולה התעוררה, כמו בחמשת הבקרים האחרונים בחזרה בביתה האהוב
בישראל האהובה עוד יותר. מצחיק שלקחה לה שנה שלמה בגולה כדי
להבין שבאמת אין לה ארץ אחרת. מול עיניה חלפה התמונה של קארי
בוכה בלילה שהוא חזר לארץ, הפנים שלו בהבעה שהיא למדה להכיר כל
כך טוב, דיכאון טהור. ואת עצמה, מתאפקת לא לבכות. למה היא לא
יכולה לקבל אותו? היא אהבה אותו כבר שבע שנים. "הוא שלי!!!"
היא כמעט צעקה לקארי  אבל מנעה מעצמה את ההתפרצות הקטנה שהייתה
כל כך לא מתאימה לאופי המאופק ושוחר השלום שלה.
ופוף! שוב היא בחדר שלה, בבית שלה, בארץ שלה, רחוקה אלפי
קילומטרים מקארי, אבל נמצאת שני רחובות לידו.
וכך במחשבה מעודדת זו עבר עליה היום בשלום. ואז הגיע הלילה.





הוא חייך. הסתכל עליה ושוב חייך.
"מה?" לולה לא הבינה מה כל כך שיעשע את אהובה. זאת אומרת היא
מאוד שמחה לשעשע אותו כשהוא נמצא במצבו העדין, אבל בכל זאת היה
נדמה לה שהוא צוחק יותר עליה מאשר איתה.
"אף פעם לא פגשתי בת שהודתה שהיא מאוננת" הוא אמר בפשטות ולא
יכול היה שלא לצחוק למראה פרצופה התמוה של לולה.
"זה בגלל שאתה בן" היא אמרה לאחר כמה שניות של התעשתות מהירה.
וכשראתה שהוא מחכה להמשך היא הוסיפה "בנות מסתכלות על בנים
בתור 'חברים פוטנציאלים'. אתה אי פעם התחלת עם בחורה ב: 'היי
אני מאונן' ?"
"אבל את אמרת לי" הוא הציג את העובדה הידועה לשניהם.
"זה בגלל שאני לא רואה אותך בתור חבר פוטנציאלי" היא אמרה בלי
לחשוב בכלל. כשהיא חזרה הביתה וחשבה על זה, שעות על גבי שעות,
היא הגיע למסקנה הפשוטה שזאת פשוט באמת. היא לא רואה אותו בתור
חבר פוטנציאלי. בתור ידיד, כן. בתור הנפש התאומה שלה, כן. אבל
לא בתור חבר. נכון, היא אוהבת אותו הכי בעולם, והיא פשוט לא
יכולה להגיד לו לא, ואם הוא יציע לה סקס און ד'ה ביץ' היא ממש
לא תתנגד ואפילו תהנה מזה. אבל, והנה בא האבל הגדול, היא יכולה
לחשוב עליו אוהב מישהי אחרת ולא למות מעצב וקינאה. והיא יכולה
לראות את עצמה מאושרת עם מישהו אחר.

כל מה שהיא ידעה (או לפחות חשבה שהיא ידעה) נעלם לגמרי
ממחשבותיה. היא לא ידעה כלום. הריק הזה במוח הפחיד אותה, היא
בכתה, וזה שוב היה בגללו. היא לא ידעה את מי היא רוצה עכשיו,
היא לא ידעה מה היא הולכת לעשות. היא לא ידעה באיזה צבע היא
רוצה לצבוע את הקירות של החדר או מה היא הולכת ללמוד שנה הבאה.
רק שלושה דברים היו ברורים כשמש: היא אוהבת אותו עכשיו אפילו
יותר, היא צריכה מסאז' דחוף! ויותר מכל היה ברור לה, זאת לא
הפעם האחרונה שהיא תבכה בגללו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

עם או בלי חריף?


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/8/01 17:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי לוציפר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה