החלטתי להשאיר לך את ה"מכתב" הזה או משהו...
אני לא אוכל לדבר אתך על זה בטלפון, או פנים מול פנים...
[בכל מקרה, אני לא הולך להתאבד או משהו, גם אם זה ישמע משהו
כזה]...

בכל אופן...
אני בכלל לא יודע איך להתחיל את החרא הזה, אני כבר כמה ימים
אוכל סרטים, כולי מבואס תחת, דיכאוני כרוני...
לא יודע כבר איך לקרוא לזה, הייתי בקנטים...
אני רק מנסה לחשוב על מה הולך אצלי בראש, ואיך זה מסתדר עם כל
מה שחשבתי על עצמי עד היום...

שני, אני ממש לא יודע מה הולך איתי, כולי דיכאוני, בגללי,
בגללך, אין לי מושג...
בגלל שנינו בעיקר. הדברים לא מסתדרים כמו שחשבתי, כמו שחשבתי
עד שעה עשר בערך ביום שישי [ביום כיפור]...
אחרי שישבנו והיה לי בנזונה, אחרי שסיפרת לי דברים שלא סיפרת
לאחרים [לא אמרתי לך אז, אבל אני כל כך הבנתי על מה את מדברת,
כי עברתי את אותו הדבר בדיוק], הייתי באמת מאושר כזה, לא יודע
איך להסביר את זה...
אחרי זה התחלת לחפש את כולם, ואני אחרייך, לא שבעתי מכל
הכיף...
כל הצומי שכנראה אני רוצה ממך, כי את באמת חלק חשוב בשבילי, כל
זה בכלל קשה לי...
[דמעתי רק מלחשוב על המכתב הזה, ואת יודעת שאני לא בוכה...]
את לא יכולה, זה כנראה לא באופי שלך, להסתדר איתי לגמרי, ומה
שעצוב זה, שאני מבין אותך לגמרי...
אני פשוט דורש המון, במיוחד ממך - הידידה הכי טובה, זו שהייתי
מאוהב בה, שני - את פשוט לא יכולה, וכנראה גם לא רוצה להתמודד
עם זה, גם אני לא הייתי רוצה...

אמרו לי שאני עדיין מאוהב בך...
אמרו לי שאני אובססיבי כלפיך...
אמרו לי שאני רוצה אותך...
אמרו לי שאני צריך אותך...
אמרו לי שאני פשוט לבד...
אמרו לי שאני לוקח אותך רציני מידי...
אמרו לי הרבה דברים...
רק אני לא יודע מה אני רוצה ממך, ואני ילד מתוסבך ומתוסכל...
אז שום דבר לא סגור.

כל זה הזוי מדי בשבילי, המכתב, הדמעות, הפתיחות, הסיטואציה...
אני מאבד את עצמי. את עצמי וכל ערך עצמי שכביכול יש לי בתהליך
הזה...
אני כל כך חלש לידך, ואני פשוט לא יודע למה, ממש לא...
אולי בגלל שבלעדייך אני מרגיש לבד...
שהחור שהשאירו לי שם לפני שהכרתי אותך יתרוקן שוב...
ממש לבד...

וזה לא בריא שני, ממש לא...
אני חלש, אני כל כך לא יכול להתמודד עם זה...
את חשובה לי מדי, ואני מתסכל את שנינו...

אני לא יודע איך להמשיך מפה, אני ממש לא יודע...
אני לא יכול להמשיך עם זה יותר, אני נשבר...
והחלל הזה בתוכי באמת מתרוקן, ואני באמת מרגיש לבד...
ואני שומע מוזיקה, ואני מעשן, ואני מנסה לדבר עם אנשים ושום
דבר לא מתמלא...

זה לא בגללך, באמת שלא, את עסקת חבילה, עם חסרונות
ויתרונות...
וידעתי את זה מאז שהכרתי אותך...
ולקחתי את כל זה על עצמי...
וטעיתי, אני חושב, אני באמת חושב שטעיתי...

אני כנראה באמת אוהב אותך...
אם זה רומנטי או לא, בואי לא נמהר עם התשובות...
אבל אני כן אוהב אותך...
ואני מנסה לאהוב את עצמי, ואני לא יכול ככה...
זה יותר מדי בשבילי, עוד חוסר יציבות על כל החרא שיש בי...
אני לא רוצה להגיע למצב שהרבה אנשים במצב כמו שלי הגיעו...
[שוב, שלא תחשבי שאני הולך להתאבד או משהו]...
למעשה, אני חושב שבתהליך כולו בעצם, אני מנסה למנוע את זה...
ולהתנתק, להתנתק מדברים כל כך מדהימים כמותך, שיש בהם מספיק
עוצמה כדי להרים אותי לעננים...
אבל גם להפיל אותי הכי חזק...
ואת באמת מספיק מדהימה, יפה ומיוחדת כדי לעשות לי את זה...

אני בוכה כשאני כותב את זה, אני לא יכול לאכול את זה, באמת
שלא...
איך אני אוכל להסתכל עלייך אחרי זה?...
תמיד הדהמת אותי ויהיה קשה לנסות ולוותר על זה, שני...

דאמט, קשה לי...

שני אני אוהב אותך...
[ואני לא הולך להתאבד, באמת]...