אני עדיין מתגעגעת אליו, במיוחד בלילה כשהעיניים חצי עצומות
ואני מסתכלת על התקרה, יש שם מין כתם שמזכיר לי ארנב, לו זה
הזכיר שני ג'וקים מתחבקים. אף פעם לא הצלחתי להבין את דרך
המחשבה שלו והוא בתמורה אף פעם לא הבין אותי. אולי בגלל זה הוא
עזב, ואולי בגלל ששעממתי אותו, לא היותי לו אתגר כלשהו, הייתי
שמה, תמיד. אהבתי אותו, תמיד.
לפעמים, כש הלילה נכנס לחדר במלואו, אני נזכרת בהבטחה שנתן,
שיאהב לנצח, אז בא לי לבכות כי כנרא שהנצח עבר.
לרוב אני לא חושבת עליו וגם לא מתגעגעת לאף אחד, לבד.
בסדר עם זה.
שלמה.
והכל מסביבי שקט. זורם קדימה, ואני רק תוהה מה השארתי מאחור?
לא יותר מידי בשביל סתם לוותר?
למרות שאני עדיין חושבת שהוא היה אפס.

ועכשיו אני בחדר, חדר סגול עם כתמים אדומים, הכתמים מחייכים
עליי הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם בחזרה, באמצע שדה הראייה
יש כתם שחור ואני לא רואה טוב הוא מסתיר את מי שעומד מולי,
מחבק אותי. פעם היה איכפת לי עכשיו אני רק רוצה לראות את
הכתמים שלי, טוב לי אתם.

פעם ישבנו אני והוא במרפסת, לא זוכרת באיזו בירה, אולי לונדון
אולי פריס ואולי סתם ירושלים, הסתכלנו אחד על השני, בתוך עיני
הקרח שלו השתקף הירח, גדול, לבן קר. הוא חייך חייכתי בחזרה.
הוא צחקק והסתובב, אני התקרבתי לחבק אותו, ודמעה שיכולה לצאת
רק מעיני קרח נחתה לי על היד. אולי הייתי צריכה לחבק אותו,
להגיד שהכל יהיה בסדר, אבל מאיזשהו סיבה לא העזתי, נתתי לו
לבכות לבד, הוא נראה קדוש, ליד הירח, קדוש לבד.
בערב הזה הבנתי שאהבתי רק אותו וגם הבנתי שהוא יעזוב.
והוא עזב.

והחדר שוב מתמלא אור, אנשים, רדיו, והכתמים לא שמה, רק האישה
היפה עם האיפור הירוק, גבוה, חטובה , מדברת בשפה שפעם הכרתי,
מחייכת, ושוב הכל מטשטש, נעלם...רק התקרה הלבנה נשארת בשדה
הראייה שלי, בלי אף כתם כאילו מישהו שטף אותה רק עכשיו, אבל
למה שמישהו ישטוף משהו במקום הזה?
האישה מלטפת לי את הפנים, הלק הירוק שלה מתקלף לה קצת באצבע
האמצעית, השיער נופל לה על הפנים המזיעות, שדה הראייה שלי שוב
מתרחב, היא לא כל כך יפה באור הזה אפילו כמה קמטים כבר יש לה,
גם לי יש, הרבה.


הוא היה גבוה, שחום, עיני קרח כחולות, שער חום קצר, רגיל.

ויום אחד הוא עזב, סתם ככה, אמר שנגמר לו האוויר, שזה לא זה,
שהוא תמיד יאהב אותי, שרק הוא מפסיד פה, ואני לא הקשבתי,
נעלמתי איפושהו בתןך הקרח של העיניים שתמיד כבר יהיו קפואות
בשבילי.

יום אחד השתגעתי, סתם ככה, התעוררתי  ומשהו לא היה שם, כנרא
ההגיון. השתגעתי, אבל לא בגללו.