הוא ישב שם, קרא ספר של גרוסמן ולגם מכוס הקפה החם. מתוך
המטבחון של בית הקפה ריח של שוקולד חם הופץ לכל עבר. הגשם ירד
והרעמים הקפיצו אותי, אבל הוא ישב שם, ולקח לי רק מבט חטוף אחד
כדי להרגיע אותי וכדי שאגיע למסקנה שאני מאוהבת.
   בהיתי בו קרוב ל-5 דקות עד שהוא הרים עיניו והתמקד בי. הוא
חייך ואני, ילדה מאוהבת שכמותי הסמקתי והסטתי מבטי ממנו,
ממשיכה להתעסק בענייני שכוללים שתיית שוקו חם וקריאה של הירחון
לאישה.      
  עצמתי עיני. אולי הרגשתי מנומנמת. כן, הרגשת חולמנות באה
עלי. עצמתי עיני לשניה, אפילו פחות. שניה שנדמתה לה לשעה. שניה
בה הרגשתי את ידיו חובקות אותי. הוא אחז במותני והביט אל תוך
עיני. ידיו המסוקסות גרמו לי לרעוד ומבטו החודרני העביר בי
רעד. הוא נשק למצחי, ואז לאוזני ואז לצווארי. ואז הוא הניח את
שפתיו החמות על פי שייחל לנשיקה. כך ניצבנו, אוחזים זה בזו,
נושקים האחת לשני. פניו התרחקו ממני, הוא התבונן בי וחייך את
אותו החיוך שגרם לי להסמיק. החיוך שאותה ילדה קטנה שכמותי
הומסה ממנו. ואז הוא קרב לאוזני ולחש לי:
"אני אוהב אותך".
"אני יודעת אהובי, אני יודעת" עניתי בבטחון.
  פקחתי עיני. שניה עברה לה והוא נותר ישוב בכיסו. לוגם מכוס
הקפה החם, קורא ספר של גרוסמן. הפעם המשכתי להתבונן בו. נעצתי
בו עיניים ולא זזתי ממקומי. עיני כאבו, אך התקוה בערה בי.
התשוקה אחזה בי, והוא.. קם והלך.
ואפילו חיוך לא קיבלתי. ואף הפגנת חיבה. ואני המשכתי להתעסק
בענייני
שכוללים שתיית שוקו חם וקריאה של הירחון לאישה. ורעמים הקפיצו
אותי. ואני הייתי מאוהבת.