ככה סתם יושבת, מתנדנדת, מביטה באנשים מרחוק.
לא בדיכאון אלא סתם, לא מרגישה כלום.
אני חושבת על איך שלא צריכים אותי ומסתדרים טוב גם בלעדי.
אין לי חשק לכלום. אני נפרדת מהם מרחוק והולכת הביתה.
יושבת לי מול המחשב, וכותבת לי בלוג, וזה 2 בלילה.
לא מבינה למה, לאיזו מטרה, אבל אני כותבת.
ועדיין חושבת, למה אני לא יכולה להיות שמחה?
והעולם הזה מפחיד אותי. מפחיד עד מוות.
כל-כך הרבה דברים שצריך לעשות, וכל-כך הרבה דברים שאפשר לעשות,
ודווקא אני תמיד בוחרת במה שאפשר.
אני הולכת ליפול. ליפול חזק למטה, אל תוך מעמקי התהום.
החבטה תהיה כואבת. אני יודעת את זה.

24 בספטמבר 2004