"את בוכה או סתם עייפה?" שאל הידיד עם קול הבאס.
"אם את לא רוצה אז אל תגידי" אמר והזכיר לי נוסטלגיה מזמנים
קודמים.
יש לי גלשן רוח משלי, וכל פעם שניסיתי לעלות עליו נפלתי
ונכשלתי.
עם זאת ההצלחה לא איחרה לבוא, ואז באו ימים של אושר כשרכבתי על
גלי החופש והשמש האירה לי את חיי, וניצוצות של אור קישטו את
המים ואת גופי.

אבל עכשיו המצב הוא שונה.
אני שטה לי וסופות חזקות וגלים אכזריים מטלטלים אותי וצועקים
באוזני: תיכשלי!
ערפל שכיסה את כל המסלול מכריע לאט לאט את עקשנותי ושריקות של
רוח תמהונית,
כמו מציל המתריע על סכנה, ממלאות בהד את ראשי.

חיוכו של כלב צהוב שנהגתי לחבק בימים קשים, משחק אחד על אחד
בביליארד עם החבר הכי טוב, אימא ואבא שספגו קשיים ממש כמו
גיבורים, מוודעים אצלי נקודה רגישה.

יום אחד קרא לי קול ששינה את הכל, ומאז נעלמתי לחיים חדשים,
מלאי פחדים, ובדידות של ילדה שלא יודעת איך להתמודד עם החיים.

השינוי כבר נעשה, וההוא שנוהג להביט בי בלי בושה ועיניו כובשות
את רוחי הפראית והקשוחה אומר לי: "את בעצם חלשה".

שריקה של סכנה. הגלשן שלי עומד להתהפך ואני לא יודעת במה עוד
להיאחז, מקללת את הערפל, והתקווה שהתחילה בלבי נכבית, ואין איש
המצליח להדליקה מחדש.