אתמול הלכתי עם אבא לקנות כל מיני דברים בסופר- ידעתי ש"כל
מיני דברים" אומר שאני אקבל ארטיק שוקולד ואולי גם סוכריה על
מקל לאחר כך.
ליד הסופרמרקט, ישב קבצן.
היו לו בגדים קרועים, כמו של הפאנקיסטים שראיתי פעם בתל אביב,
אבל אפילו יותר קרועים מזה.
הוא ישב מכווץ ומולו היה ארגז ריק של "קוקה קולה" עם שלושים
אגורות בתוכו.
אחרי כמה שניות הבנתי למה הקבצן ישב מכווץ כל כך, לאוזן ימין
שלו היה מחובר פלאפון.
פלאפון שחור כזה, והוא דיבר לתוכו במרץ.
התקרבתי אליו בשקט ושמתי לו שקל בקופסא הריקה של הקולה, ושאלתי
אותו, כדרך אגב, איך זה שיש לו פלאפון.
הקבצן אמר שהיום, היום לכולם יש פלאפון וזו הוצאה ממש קטנה
וחסרת חשיבות לעומת היעילות שלה.
לא ממש הבנתי את כל המילים שהקבצן אמר, אבל הנהנתי בראש ועשיתי
כאילו אני מבינה.
לא ידעתי עם מי כבר קבצן יכול לדבר, אבל אבא שלי אמר לי פעם לא
לעשות הכללות.
הקבצן, שהתברר שקוראים לו מנחם, הוא בן 35 והוא אמר שבגלל
הפלאפון אנשים לא שמים לו יותר כסף בקופסא של הקולה.
הוא אמר בעצב, שהרי הם לא היו יכולים לחיות רק עם קופסא של
קולה ופלאפון, אבל שהם רואים אותו ככה, הם חושבים שהוא עשיר
גדול, או אולי סתם מתחזה.
"אבל", הוא הוסיף בפנים קצת כועסות, "נראה אותם יושבים מול
הסופר כל כך הרבה שעות בחום".
מנחם קצת הרים את הקול שהוא אמר את זה, אבל הבנתי אותו, אחרי
הכל זה באמת מתסכל.
אבא שלי חזר בנתיים עם עגלה ריקה ומשך אותי לתוך הסופרמרקט.
קנינו הרבה דברים, וגם קיבלתי ארטיק-שוקולד, עם ציפוי ואגוזים
והכל, וכמעט ששכחתי ממנחם שיושב בחוץ בחום ומדבר בפלאפון שלו.

שיצאנו החוצה מנחם עדיין ישב שם וניהל שיחה שוטפת על משהו שלא
ממש הבנתי.
אבא נתן לי חמישה שקלים וחיכה שאני אשים אותם בקופסא של הקולה
שעמדה מול מנחם.
מנחם הודה לי עם הראש, והמשיך לדבר בפלאפון השחור שלו.
מאז הלכתי הרבה פעמים עם אבא לסופר, אבל מנחם כבר לא יושב שם,
אבא אמר שאולי מנחם כבר השתקם.
אני לא בטוחה שאני מבינה מה זה אומר, אבל אני פשוט מקווה שמנחם
מאושר,
אפילו שזה לא קל לחיות רק עם קופסא ריקה של קולה, ופלאפון.