זה היה מדהים איך שהוא פתאום נעלם... כל זה קרה בשניה אחת,
ברגע קצר וחסר משמעות.
רק אתמול הוא היה שלי, כל הלילות שבילינו יחד, כל הלילות שפשוט
ישבנו מחובקים, גם אם אף אחד מאיתנו לא היה מוציא מילה.
זה היה מדהים. יכולתי פשוט לשבת ככה מחובקת, איתו.
ת'אמת, לא ידעתי מה להרגיש.
אני עד עכשיו לא יודעת מה אני באמת מרגישה. זה מוזר.
באמת,
הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו, אולי סתם הייתי רגילה אליו?
לעובדה שכל מה שקורה לי הוא שם?
שבלילות אני נרדמת עם חיבוק שלו והוא הדבר הראשון שבבוקר אני
רואה?
אולי חלקכם תתפסו את זה כמושלם.
אני לא,
זה מוזר, לא הרגשתי את אותה ההרגשה, משהו פה חסר.
אני לא יודעת אפילו מה..
אבל הוא חסר, וברגע שגמרתי את זה, איבדתי אותו.
איבדתי את הדבר היחיד שהיה אמיתי בחיי. שהייתי רגילה אליו.
אין נקודה לכל זה. זה פשוט.. אני לא יודעת, מוזר.
מוזר לי לקום בבוקר ולראות שהוא לא לידי ואני סתם בעצם מחבקת
את הכר.
מוזר לי לעבור את היום מבלי לראות על צג הפלאפון שלי את השם
שלו.
מוזר לי שפתאום אני לגמרי שונה.
אני לא אותה אחת שהייתי. זה מוזר.
ולחשוב שכל העולם הזה היה בשבילי כביכול מושלם.
זה מוזר אתם יודעים?
לראות אותו כל יום ולדעת שהוא של מישהי אחרת, שחווה אותו כל
יום מחדש, ואיפה אני נותרתי?
בחשכה...