עוד מעט חורף. ומה אכפת לי? גם בקיץ שעבר חיכיתי לחורף שיביא
איתו קרמבו ופוך והתכרבלויות. במקום זה בא אדמונד. ומה אכפת
לי? יכול היה לבוא גם איציק או אורי או כל אחד אחר. אבל בא
אדמונד, עם הכרס, שערות של שיבה על החזה והראש ומשקפיים
אדומות, שמנסות להיות צעירות במקומו. ואני הודעתי לו: "אל תיתן
לי להתאהב בך. לא רוצה להרגיש כלום. רוצה שתיגע בי".
אף אחד לא נוגע כמו אדמונד. הוא אומר שכשהיה צעיר היתה לו מורה
נהדרת. כשאמרתי: "תספר", אדמונד רק המשיך לגעת לי בבית השחי,
קצת מלטף, קצת מנשק. כי ככה אדמונד: גם במקומות בהן אין שום
צורך במסתורין הוא מוצא איך לעטוף הכל בעטיפות כדי שלא אוכל
לדעת, לא באמת.
לאדמונד יש אישה ושלישיה של ילדים, שבאה אחרי שנים של נסיונות
התעברות. הוא אומר שהוא אוהב אותם מאוד. כשאנחנו נוסעים לצימר
של חבר שלו בצפון, אני נוהגת ועושה בלונים מבזוקה ענקית שהוא
קנה לי בתחנת דלק. אני מרגישה שהוא מסתכל עלי וזה נעים לי כ"כ.
פתאום הוא תופס אותי ומתחיל לנשק לי את הלחי מלא נשיקות רטובות
ומתוקות.
"את יפה כשאת פרחה", הוא אומר, ואנחנו צוחקים.

במשטרה אמרו שהנהג במשאית היה פיכח לגמרי וכל הבדיקות הראו
שהוא לא שתה ולא עישן. "זה המזל", אמר לי השוטר, "תהיי חזקה".

בהלוויה לא הייתי, אבל שלחתי את חברה שלי, רותי, שתגיד לי אם
אשתו יפה. כשהיא חזרה בדיוק התעוררתי מהניתוח של הכריתה וראיתי
עליה איך היא מתאפקת לא להקיא מולי. "אשתו יפה, ממש יפה", רותי
אמרה.

מה אכפת לי?