אדם יושב מולי, משעין ראשו על החלון... עייף.
הכיפה מקופלת לשניים ונשענת על החלון כמו האדם, עייפה.
אולי מדת?
אולי מן ההסחבות שלה על ראשו של האדם.
אך הוא, למרות כי בטוחני שהוא מרגיש אותה שמה, חצויה, מקופלת
לשניים, איננו מישר אותה.
האוטובוס ממשיך לנסוע...

האדם המרגיש נרדם, עייף מיום עבודה קשה, אולי מדת...
עייף, גם הכיפה עייפה וכואבת, אין בכוחה לישר עצמה ואולי אף
אין רצון. חוקי המשיכה כבר לא עובדים פה.
הכיפה מקופלת, האדם ישן.
שניהם נמים שנת צהריים, באוטובוס
שממשיך לנסוע...

ואני, אני רוצה לגשת אליו! ולישר את הכיפה, לתת לה מנוחה ממנו,
מראשו שכבר מתבאר... משערותיו... אך אינני מסוגלת.
האוטובוס ממשיך לנסוע.

הכיפה עוד כואבת, דואבת, נרצחת מהקירבה בינה לבין החלון.
ואני שם.

והאוטובוס ממשיך לנסוע.