לפעמים אני קמה בבוקר, מסתכלת החוצה לעננים, לשמיים ועל
אנשים... המכוניות עוברות. מדי פעם מישהו צופר, החיים מתנהלים
כרגיל, בלי קשר אליי. לפעמים אני מרגישה כאילו אני מסתכלת מחוץ
לחלון על חיים שהם לא חלק ממני. התנועה זורמת השעון נע בקצב
מהיר או איטי. הוא פשוט נע.
ככה המחזורים מתחלפים - בוקר, צהריים וערב. שמש שוקעת ועולה
שוב חזרה, אני קמה בבוקר, מסתכלת החוצה ותוהה.

אני אוהבת לתהות על החיים, לחשוב איך החיים שלי מתנהלים עד כה.
אני יודעת שהם לא מתנהלים כמו שאני רוצה, אבל אולי אני לא
יודעת מה אני רוצה? אולי מה שקורה בחיים שלי אמור לקרות? אולי
המשאית שמגיעה מתחת לחלון, מעירה אותי מוקדם בבוקר וגורמת לי
לפתוח עיניים ולחלום מחדש חלום, אולי היא אמורה להיות שם באותה
שעה, כדי שאחלום עוד חלום אחד שאני אזכור?

אולי כל מה שקורה גורם לי לכתוב, גורם לי לשבת עכשיו מול
המקלדת ולשפוך את כל השטויות שעולות לי בראש? זה כמו אחרי
שמעשנים איזה משהו ופתאום יש קטע של חשיבה אסוציאטיבית...
בכל מקרה זה מה שמספרים, אז ככה זה. פתאום קורה לך משהו במהלך
היום - יש טלפון שאתה לא עונה לו ופגישה שאתה מחליט דווקא כן
לצאת אליה ומכל משהו בחיים לומדים משהו שמוביל למשהו אחר.

לפעמים אני מסתכלת מחוץ לחלון והחיים נראים כל כך גדולים.
לפעמים אני לא מרגישה חלק מהם, אלא שהחיים פשוט חולפים לידי,
עוברים לידי מלטפים מרחוק את הזרוע כמו רוח קרירה שמשאירה את
העור בחידודים, רומזת שהיא הייתה... ככה אני מרגישה, לפעמים.

לפעמים אני רוצה לשבת מכורבלת בפוך, עם נרות דולקים, אלפי
כריות על המיטה מאיימות לקבור אותי מתחתם וככה טוב לי. לפעמים
אני רוצה להציג את עצמי לחיים שלי, להראות להם ולהזכיר להם
שאני קיימת, שאני עוד בחיים. אני אוהבת לצייר, להתמסר לציור,
כמו שרקדניות בלט הכמהות לריקוד לא רוקדות את הריקוד, אלא
נותנות לריקוד לרקוד אותם כך אני נותנת לידיים להוביל אותי לבד
לצבעים.
אני אוהבת לכתוב, לשבת מול מחשב, או מול מחברת עם עט. אני יותר
אוהבת מחברת אותנטית עם עט מקרטע. לפעמים אני רוצה להיות סופרת
או ציירת מוכשרת מאוד שגרה בעין הוד או באיזה מקום מבודד מול
הים.

אני כל כך אוהבת את הים, לשבת ולהכוות מהשמש ולחשוב. להסתכל אל
האופק ולעורר בעצמי מחשבות, כמו דמות מסרט המבקשת באלמותיות
מהאופק להחזיר לה אהבה שהייתה.
אני אוהבת את החיים, אבל אני רוצה לחוות אותם. לחיות אותם -
רוצה שהם לא יעברו לידי, שיתחכחו בי עד שהם ישאירו בי
סימנים... צלקות כבר יש לי.