יסמין פקחה את עיניה באיטיות, עצמה אותן במהירות ושוב פקחה,
אבל המראה היה אותו מראה, ומיד הבינה שהיא ערה. בכבדות מה משכה
את עצמה לישיבה ומצמצה מול המראה המוכר של בית העם.
היא נמצאה על אחת מהמדרגות הרחבות והגבוהות שהתעקלו מול בית
העם. הן היו מדרגות אבן קרות, ובכלל לא הבינה איך הצליחה
להירדם עליהן. בטח בגלל שישנה עליהן חשה טשטוש שכזה, ומה
שהתרחש לפני כן נראה עמום, כמו חלום. היא הציצה בשעון. שלוש.
איך זה ייתכן? הרי לפי מיטב זיכרונה רק יצאה מבית העם בחמישה
לשלוש. אבל אולי טעתה. אולי סיימה ללמוד מוקדם יותר ויצאה מבית
העם בחמישה לאחת, ולא בחמישה לשלוש. היא לא זכרה שעלתה על
המדרגה כדי לקרוא קצת כפי שנהגה לעשות, אבל היתה כל כך
מטושטשת, שאולי פשוט שכחה. ואז ודאי קראה קצת ונרדמה. צמרמורת
חלפה בה, ותחושה מעיקה ואפלה, ואז נזכרה בחלום שהיה לה, סיוט.
כבר מזמן לא היה לה סיוט. רוב החלומות שלה היו רעים ומטרידים,
אבל לא מפחידים.

ברגליים רועדות התרוממה. נקודות זוהרות הופיעו מול עיניה, והיא
חשה בחילה כשפנתה וחיפשה את הילקוט שלה והספר. טוב, איפה
הילקוט שלה? אולי השאירה אותו בבית העם. היא התנודדה וחצתה את
רחבת האבן, ונכנסה פנימה.

השומר עמד שעון על דלפקו ומצמץ נכחו בעצלתיים, כיוון שלא היה
לה שום תיק שעליו לבדוק. "אני חושבת שהשארתי כאן את הילקוט
שלי," יסמין מלמלה לעברו, אך הוא לא הגיב. היא משכה בכתפיה
ונכנסה לחדרון הקטן המלא ילקוטים ותיקים גדולים שבאי הספרייה
הכניסו פנימה.

בסבלנות רבה סקרה אותם אחד-אחד. איפה הוא, הילקוט שלה? הילקוט
הירוק והיפה, עם כל ספרי הלימוד והמחברות, והקלמר עם המחשבון
הריאלי, שבלעדיו לא יכלה לעבור שיעור מתמטיקה? והעטים המצוינים
שסבא שלה נתן לה, והארנק, הארנק עם הכסף, וכרטיס הספרייה,
ותעודת הזהות!

משרד הפנים, והתור הענק שבו, עלה לרגע מול פניה. אפילו יכלה
לראות בבירור את האנשים והמספרים הדיגיטליים המתחלפים.

ושוב הביטה בתיקים, וחשבה על הפלאפון שלה, ו"גבעת ווטרשיפ"!
היא לא תוכל לחיות בלי "גבעת ווטרשיפ"! היא כמעט בכתה מייאוש
ורוגז. אמא שלה תהרוג אותה.

היא ניגשה אל השומר המשועמם שהמשיך להתעלם ממנה, ורצתה לומר לו
שמישהו לקח את הילקוט שלה, ומה לעזאזל צריך לעשות. ואז נזכרה
בבירור שלקחה משם את הילקוט כשיצאה. לא ייתכן שלא. יכול להיות
שמישהו לקח לה אותו כשישנה?

היא חזרה אל מדרגות האבן, ובדקה את כל פינות הרחבה, וכלום.
כשנוכחה שהילקוט אבד לבלי שוב קיללה והחלה ללכת לאיטה לעבר
רחוב המלך ג'ורג'. לשמחתה מצאה בכיס שישה שקלים לאוטובוס.

בדרך כלל יסמין נהגה ללכת מהר, אבל היום לא יכלה. קודם כל, חשה
ברע, וחשדה שהשינה הטיפשית על המדרגה הקרה גרמה לה לחלות.
שנית, היתה צריכה לפלס לה דרך בקהל, שמילא את הרחוב. זה היה
מוזר, כי הרחוב הזה לא היה ראשי ואף פעם לא עברו בו הרבה
אנשים. יסמין שנאה להלך בתוך קהל גדול, כי חשה לכודה, בייחוד
עכשיו, כשבחילה עלתה בה, והיא התנודדה לה בראש מושפל בין
רגליים מכוסות מכנסיים צבעוניים וחצאיות.

לרגע הרימה את עיניה להביט באיזה כומר. כמרים מהלכים במרכז
ירושלים לא היו מראה מאוד נדיר, ועדיין לא היו נפוצים כל כך
שלא תביט בהם בעניין. היא הפנתה את ראשה והביטה בו הולך
במהירות לצד האישה עם הקרינולינה. קרינולינה? היא חשבה בחוסר
אמון, אבל כבר החזירה את ראשה וחשה ברע מדי בשביל להפנות אותו
שוב. אף פעם לא היו לה הזיות. טוב, תמיד יש פעם ראשונה.

כשהגיעה לגינה עם הסוס כבר לא יכלה לעמוד יותר. היא צנחה על
אחד הספסלים. תנוח רק מעט, ומיד תעבור את הכביש ותלך לתחנה. רק
שהאוטובוס יגיע מהר. ושוב, הרבה, הרבה אנשים. יש איזה חג היום?
נו, מילא. הלוואי שהיה לי משהו לשתות.

לאט לאט חשה בטוב יותר. היא הביטה לפניה, במדרון הקטן עם הדשא,
ב"מפלון" המלאכותי ובמבני השירותים. כשהיתה קטנה ההורים שלה
היו לוקחים אותה ואת אחיה לגינה הזאת. היא היתה מתגלגלת על
הדשא, שנראה לה רחב ידיים, והיתה עומדת ומביטה ב"מפל" שנראה לה
ענק, כאילו היה פלא. באנחה עמוקה הפנתה את ראשה להביט בקובייה
הגדולה והכעורה שהיתה המשביר, וראתה את מכונית החתונה המקושטת
בהגזמה מאיטה וחונה ממש מול התחנה של המשביר. תמיד התרגשה
כשראתה מכונית חתונה. היו בה מעין הבטחה ואמונה שגרמו לה אושר.
היא נעצה מבט במכונית הזאת, ובייחוד בצרור הבלונים שהיה מחובר
בחוטים לפגוש. רק תארו לעצמכם שהם היו מתפוצצים! איזו פאניקה
היתה פורצת, כולם היו חושבים שזה פיגוע.

דלת המכונית נפתחה ומתוכה, תוך התפתלויות, יצאה כלה, ונעמדה
מול התחנה, חוסמת את שדה הראייה של הממתינים בשמלתה הרחבה
והלבנה, המעוטרת תחרה ומלמלה. הרבה יותר מדי תחרה ומלמלה. היא
חייכה לכל עבר בשפתיה העבות המרוחות אדום, סיכות היהלומים
שהידקו את ההינומה לתסרוקת המוגבהת שלה מתנוצצות בשמש.

יסמין הביטה בה וחשבה שהיא רואה את האישה חסרת הטעם ביותר
בעולם. מעניין מי רוצה להתחתן עם אחת כזאת? עוד מעט תגלה,
כנראה.

בעקבות הכלה יצא בחור לבוש חולצה לבנה ארוכה, אוברול ג'ינס
תכול וברט תכול גם הוא - הוא נראה ליסמין כמו מנקה חלונות  -
וחלף על פני הכלה, חצה את הכביש ונכנס לגינה בטבעיות גמורה.
הוא נעץ מבט כחול עז ביסמין, שהביטה בו בפליאה, והתיישב על
ספסל קרוב לשלה.

היא חשה שהמשיך להביט בה, אבל לא יכלה להעניק לו עוד תשומת לב,
כי כל זו שלה הופנתה אל קו 14 שהתקרב לתחנה. היא חשבה על
הממתינים שיאלצו ללכת מרחק קצר אל דלת האוטובוס, בגלל מכונית
החתונה שחנתה מול התחנה. אבל האוטובוס נעצר ממש מול התחנה,
ולרגע זה נראה ליסמין טבעי, עד שנזכרה במכונית. מה לעזאזל קורה
כאן, ואיפה היא בכלל, המכונית? נעלמה.

הכלה קפצה ממקומה, מלאת כעס, והידקה את כפות ידיה לראשה.
"המכונית שלי!" היא צרחה, "המכונית היפה, היפה שלי!" ונדמה היה
שהיא עומדת להתפוצץ.

חלק מהאנשים הביטו בה, אך השאר, גם הקרובים ביותר אליה, לא
הראו שום סימן ששמעו אותה, ושהופתעו מהיעלמות המכונית. הכלה
התחילה לבכות, והאיפור הכבד שלה נזל על פניה.

"אני משתגעת!" יסמין קראה ביאוש, "ואני מדברת אל עצמי."

"זה בסדר,"

היא הופתעה למשמע הקול סמוך כל כך אליה, אבל אז זיהתה את "מנקה
החלונות", שעבר ללא קול לשבת לצדה. היא הביטה בו במסכנות,
וחשבה לעצמה, נדמה היה לי שהברט שלו תכול, אבל הוא לבן. "כולם
ככה בהתחלה," הוא המשיך, "כולם חוטפים שוק, אבל תתרגלי מהר,
אני מבטיח לך."

"בהתחלה? אני אתרגל? אתרגל למה? תגיד לי תגיד לי תגיד לי, או
שאני אהרוג אותך!"

הבחור הפנה את ראשו והביט בשביל האספלט, "בלתי אפשרי," אמר
בשקט.

"ולמה לצרוח?"

יסמין כמעט זינקה כששמעה קול מעברה השני, ונעצה מבט מטורף בנער
בן גילה בערך שישב מצדה השני, לבוש פיג'מה עם ציורים של מברשות
שיניים, "רק קמתי," הוא הוסיף ביבבה והביט בה בעיניים ענקיות
ואדומות.

"איפה ישנת הלילה?" מנקה החלונות שאל בנעימות, מתכופף קדימה
כדי שיוכל להביט בו.

"המלך דוד," הנער פיהק, "קמתי וישר חשבתי על הסוס. הייתי חייב
לראות את הסוס." הוא הצביע על פסל הסוס השחור שהוצב שם רק לפני
שנים אחדות.

יסמין גנחה, "אפשר למות!"

"בטח שאפשר,"

היא שמעה קול עליז מעליה, והרימה מבט למוד סבל אל הנער העירום
והרטוב שצץ מולה. רק ראתה אותו ומיד השפילה שוב את מבטה, פניה
סמוקים. "כל אחד יכול למות, זה קל, לא?" הוא המשיך בשופי,
ויסמין שוב הביטה אליו בזהירות וראתה שהיה בטי-שירט ירוקה
וג'ינס כחולים, ושתלתליו יבשים לגמרי, "וכולם, אגב, ימותו
בסוף." הנער המשיך לקשקש, "וזה הרבה יותר נוח, לא, ישו?" הוא
נפנה אל מנקה החלונות.

"ישו?" יסמין קראה באימה ונעמדה, והביטה במנקה החלונות.

"לא בדיוק," הנער המתולתל הרגיע אותה, "שמו יהושע והוא ישראלי.
היינו צריכים לתת לו שם חיבה עברי, לא?"

יסמין משכה בכתפיה, "אני... אני הולכת הביתה," היא מלמלה
במסכנות ומיהרה לברוח משם, ונתקלה בג'וקר, כן, בג'וקר.

אני באיזה חלום מטורף, היא חשבה לעצמה, רגע, אני בחלום צלול,
אני יכולה לעוף!

ובכלל לא הופתעה כשמצאה את עצמה מרחפת מעל הכביש, ומביטה בגגות
המאובקים של מכוניות ואוטובוסים. הנה התחנה שלה.

תוך שבריר שניה כבר היתה בתחנה. המראה המוכר של האנשים
הממתינים, שנראו כהים ודהים ופשוטים, כמו ירושלמים, ועמדו
וישבו בתחנה המלוכלכת וסביבה, גרם לה לחוש יותר בנוח. היא
הרגישה ערה לגמרי. הזיות, הזיות, חשבה לעצמה. הנה, עוד מעט אחד
מהקווים שלה יבוא והיא תיסע הביתה. היא השפילה את מבטה אל
הכיס, מחטטת בו כדי להוציא את המטבעות, וכשהרימה אותו שוב כמעט
חטפה התקף לב, כי השלושה שהיו בגינה ניצבו מולה עכשיו.

"שכחנו להציג את עצמנו," המתולתל אמר בטון נורמלי, כאילו דבר
לא קרה, "אני ג'ורג', וזה, כמו שאת כבר יודעת, ישו, וזה בן,"
הוא הצביע על הנער שרק קם משינה, שעכשיו היה לבוש במין מדים
משונים, כמו מדי בית ספר אנגלי, ושערו החלק מסודר למשעי.

"אוי, אני מריח סופגניה," ג'ורג' עיקם את פניו, ובאמת, קצת
מאחוריו עמד ילד שאכל סופגניה, פניו מרוחות בריבה השופעת.
"הריח הזה עושה לי בחילה, בואו נלך," הוא תפס בפרק ידה של
יסמין ומשך אותה אחריו, ובמהרה ארבעתם עמדו ליד מרכז הפעמון.

"איך קוראים לך?" בן שאל אותה בחיוך עדין, מלא הבנה.

יסמין עמדה להשיב כשקול חד קרא מעברו השני של הכביש, "הי, אתם
שם!" והכלה חצתה את הכביש, אבל לא פילסה דרך בין המכוניות, אלא
הלכה בקו ישר.

"ראיתם?" היא שאלה נזעמת כשעמדה לידם, "האוטובוס המסריח הזה
הרס לי אותה, את המכונית המקסימה שלי שעבדתי עליה כל כך הרבה!"
קולה הפך לצווחה מלאת עלבון, ואז הפנתה אל יסמין פנים מרוחות
איפור, שהיו מחייכות ושלוות, "את חדשה?" שאלה בנעימות והושיטה
את ידה. יסמין לחצה את היד והביטה בציפורניים הארוכות המכוסות
לקים צבעוניים. כשהרימה את מבטה פניה של הכלה היו נקיות
מאיפור. "אני אברדין," אמרה הכלה באצילות, ואז צחקקה, "ההורים
שלי קראו לי טיפני. ציפני!" חיקתה מתוך צחוק, "רק ששיניתי את
השם שלי כשהגעתי הנה. זה אחד מהיתרונות כאן. גם אם קוראים לך
זרש את יכולה לשנות את זה לשם יפה. ומה שמך?"

יסמין פתחה את פיה לענות, אבל יצאה לה רק צעקה דוויה, כי איזה
שני מטרים מעליה ראתה מישהו מרחף בישיבה מזרחית. ארבעתם הרימו
גם הם את מבטם.

"היי!" אברדין קראה בעליצות לעברו.

הוא השפיל את ראשו וצנח לאט, ותוך רגע עמד מולם.

איזה חתיך! יסמין חשבה לעצמה.

"איזה חתיך!" אברדין קראה בקול.

ובאמת הגבר, שכן הוא לא היה לא נער ולא בחור אלא גבר, היה חתיך
בהחלט. הוא חייך אל יסמין ושאל בקול גברי ונעים, "יש כאן מישהי
שמתה היום?"

"כמובן, היא," אברדין הזדרזה לענות והורתה על יסמין, "מה מה
מה, אתה אמ, מלאך שומר? אוי, איזו מזליסטית את," היא קראה אל
יסמין.

"כן, את, יסמין," הגבר אמר כמאשר ולחץ את ידה, "אל תיבהלי, אני
כאן כדי לעזור לך. רוצה לשבת בקפה אנג'ל?"

אנג'ל, בית הקפה שהיא ואמה נהגו לשבת בו. רגע רגע רגע, מה זאת
אומרת, היא מתה? יסמין חששה שהנה היא עומדת לחטוף התמוטטות
עצבים, לראשונה בחייה. רגע, בחייה?

לבובת הטבח הגדולה, שניצבה על ארון הזכוכית עם העוגות, היה
חיוך אווילי על פניה, וידה בחשה בקערה בלא הפסק. יסמין הכירה
את הבובה המטופשת, שתמיד משכה את תשומת לבה כשהיתה באנג'ל.
באנג'ל?

היא סובבה את ראשה וראתה שג'ורג' ואברדין יושבים מולה
ומחייכים. ג'ורג' היה לבוש בחליפת ערב, ושמלת הכלה של אברדין
הוחלפה בשמלה נאה ואלגנטית בורוד בהיר, ושערה הזהוב היה קשור
בפשטות על עורפה. בן, גם הוא בחליפת ערב, ישב מימינה, וישו
וה... מלאך השומר שלה? ישבו זה מול זה.

כן, היא היתה באנג'ל, בלא צל של ספק, ישובה ליד אחד השולחנות
הירוקים שהוארך באמצעות שני שולחנות קטנים. אותם שולחנות
וכיסאות, אותן רצפות, אותו דלפק מכירה עם הלחמים, העוגות
והעוגיות. אפילו אותם חלונות גדולים שהשקיפו על חנות הפרחים
שממול. רק שלא היו שם אנשים או מלצרים או מוכרים.

"לזה אתה קורא בית קפה?" ג'ורג' שאל, מזועזע, "בשביל מה
התלבשתי?"

"א-א-א-צ'י!"

"לבריאות," אמר המלאך השומר.

"תודה," ישו הגיב בצרידות ומחט את אפו, "חייתי בתקופה שאפילו
הצטננות הרגה אותך," אמר כמתנצל, הוריד את הברט האדום שלו ומחה
מעיניו דמעות באצבעות ארוכות.

"אמ, תפריטים," המלאך השומר אמר ועצם את עיניו.

יסמין שמעה את ג'ורג' מגחך, ותוך שבריר שניה מלצרית יפהפיה
יצאה מהמטבח ובידה שישה תפריטים. המלאך השומר הביט בה מופתע.
"שלום," המלצרית אמרה בקול לבבי וחילקה את התפריטים, "בקשה,"

"תודה," ג'ורג' אמר בחיוך רחב. המלאך השומר הביט בו וחייך,
מניד את ראשו. "הי, צריך לדעת לחיות, לא?" ג'ורג' קרא ופתח את
התפריט החום המלוכלך מעט שקיבל.

יסמין התבוננה בהם קוראים בריכוז, כששמה לב שעיניו של בן
מלוכסנות אליה, מחייכות, "את בסדר?" הוא שאל ברוך.

"אני לא יודעת," היא גנחה.

"טוב, מה אנחנו מזמינים?" שאל המלאך השומר.

"אני רוצה מרק בצל וכריך איטלקי. זה עוד דבר טוב בלהיות מתה,
לא משמינים," הסבירה אברדין.

"בשבילי כריך יווני," אמר ג'ורג' והוסיף, "אח, יוון, יוון. ארץ
המקדשים, הפילוסופים והחתיכות!"

"אני רוצה תה," ישו משך באפו, "ומרק ירקות."

"אוי, שכחתי," אברדין קראה, צוחקת, "בשבילי מילקשייק שוקולד."


"ובשבילי קולה," ג'ורג' אמר.

"אח, אמריקה, אמריקה," בן חיקה בפתאומיות, "ארץ הקניונים,
הכוכבים והחתיכות!"

ג'ורג' צחק ושלח בעיטה, שפגעה בקרסולה של יסמין. יסמין היתה כל
כך מוטרדת, שאפילו לא חשה בכאב, אבל המלאך השומר אמר, "תיזהר
לך, אל תיפגע בבת טיפוחי," בקול קטיפתי כל כך, שאברדין כמעט
נשפכה על השולחן.

"אני רוצה פשטידת פטריות ותה," בן אמר.

"לפחות לא פשטידת כליות ותה," ג'ורג' סינן לעברו.

"ומה בשבילך, יסמין?" שאל המלאך השומר.

"מה בשבילי? מה בשבילי?!" יסמין קראה, ושמץ מאופייה העקשני שב
אליה, "אני הייתי רוצה מאוד לדעת מה קורה איתי. מה לעזאזל קורה
איתי?"

"גם אני חטפתי היסטריה," אברדין אמרה בקול מלא הבנה, "אוי,
איזו היסטריה חטפתי. הייתי כל כך צעירה. בכלל, לא ייתכן שמישהי
צעירה כמוני תיפול מסוס דוהר ותשבור לה את המפרקת."

"הכל יובן לך," המלאך השומר הבטיח, "קודם נאכל. תראי שכריך
הבית ושוקו חם ירגיעו אותך. זה מה שאת אוהבת, לא?" הוא שאל
בחיוך קל, "איך קוראים לך?"

"ג'ורג'," אמר ג'ורג'.

"טוב מאוד, תביא את ההזמנה."

המלצרית חזרה מיד, אבל לא כדי לרשום את ההזמנה, אלא עם ההזמנה
כבר מוכנה. היא הניחה את הצלחות והכוסות מול כולם, ונעלמה.

"אופס," המלאך השומר קרא כשהבחין ששום צלחת לא הונחה לפניו.
אבל במהרה צצה שם צלחת עם ספגטי ברוטב פטריות, ולצדה כוס קולה.


הוא הכניס לפיו מזלג ספגטי באלגנטיות מושלמת. "תאכלי," אמר
ליסמין, והיא נגסה בסנדוויץ' עם הטונה והביצה הקשה בצייתנות.
להפתעתה נהנתה ממנו, ובאמת חשה בטוב יותר.

אחרי חצי כריך פתחה שוב, בתוקפנות, "תגידו לי, תגידו לי כולכם.
מה קרה לי, מה אני עכשיו?"

"את מתה," המלאך השומר אמר באי רצון.

"אני מתה?" יסמין חשבה על הציון המעולה שקיבלה באנגלית באותו
יום, חשבה על גילה ועל כך שזו שנתה האחרונה בתיכון, ונתקפה זעם
נורא, "מה זאת אומרת, אני מתה? עוד לא חייתי!"

האחרים הפסיקו לאכול ושתקו מתוך השתתפות בצער, רק אברדין אמרה,
"זה עדיף למות צעירה, תאמיני לי."

"ואתה המלאך השומר שלי?!" יסמין המשיכה, "איזה מין מלאך שומר
אתה?"

"ניסיתי להציל אותך!" המלאך השומר קרא, "ניסיתי! צעקתי ומשכתי
אותך לאחור כדי שלא תרדי לכביש, אבל את לא שמת לב אלי, זה כל
כך מתאים לך!" והוא פרץ בבכי.

יסמין נזכרה אז בחלומה בבהירות, ובאמת חלמה שהיה שם מישהו שקרא
בשמה וניסה למשוך אותה מלרדת אל הכביש. אבל זה לא היה חלום.
ומנין לה שזה לא חלום גם עכשיו? היא הביטה במלאך השומר שלה
שעוד בכה בשברון לב ומצפונה נקף אותה. מתוך צורך פתאומי נעמדה
וניגשה אליו וכרכה את זרועותיה סביבו. "אני מצטערת," היא אמרה,
וכשחשה בדמעתו נושרת על ידה נאנחה בעצב, כי ידעה שהיא לא
חולמת.

המלאך השומר מחה את עיניו והרים אותן אליה, עיניים צלולות
ומאירות בצבע שקד, "אני גייל," הוא אמר לה, ואחרי שתיקה קצרה
הוסיף, "אני מצטער שלא באתי קודם. מסכנה שלי, להלך כאן המומה,"
ושוב התייפח ושוב נרגע מעט, "הייתי צריך לראות מה יעשו בך, זה
אחד מהתפקידים של מלאך שומר, לדאוג שינהגו בגופך הארצי בכבוד
עד שטומנים אותו באדמה. מיד אחרי ההלוויה חזרתי אלייך... לא,"
הוא אמר פתאום, כאשם, "לפני זה הלכתי לבקר את הקבר של סבא רבא
שלי. בטח בגלל זה הסתובבת ככה בלעדי. אני כל כך טיפש!" ושוב
התייפח.

"רגע," יסמין אמרה, מלטפת את שערו, "איך יכול להיות שכבר קברו
אותי? רק הרגע מתתי!"

אבל גייל היה שקוע כל כך ביגונו שלא יכל לענות. ישו ענה
במקומו, "ככה זה. אחרי המוות הנשמה מוצאת את המקום הטבעי לה
ביותר באותו איזור ונרדמת, ומתעוררת אל תוך המוות רק אחרי
ההלוויה, בדיוק לזמן שבו נרדמה."

גייל נעמד. "אני הולך לשירותים," מלמל והשתרך משם.

אברדין הביטה בעקבותיו, "איזה תחת!" קראה, ואז החזירה את מבטה
אל יסמין, "מסכנה שלי," אמרה בפרץ של טוב לב, "אל תדאגי, הכל
יהיה בסדר."

יסמין משכה בכתפיה והתיישבה במקומה. בן הושיט לה את השוקו שלה,
אבל בחצי הדרך עצר. "אופס, הוא התקרר," אמר, התרכז לשניה,
והושיט לה שוקו לוהט בחיוך.

"זה משהו שאתם... אנחנו, יכולים לעשות, נכון?" יסמין שאלה
בעניין, "לעשות דברים בכוח המחשבה, להחליף בגדים, לדמיין אפילו
אנשים, ו..."

"ומקומות," גייל, שהופיע פתאום על כיסאו, הוסיף, "אנחנו יכולים
לדמיין שאנחנו במקום כלשהו ובאמת להיות שם, או אפילו לדמיין
מקום."

"כן, זה אחד מהדברים שטובים בלהיות מתה!" אברדין הכריזה,
ופתאום זינקה ונעמדה על כיסאה בזרועות פשוטות, לבושה שמלה
תכולה ארוכה ושיערה פזור. בית הקפה התמלא אורות צבעוניים נעים,
בדיוק ברגע שמוסיקה עליזה ומתקתקה בסגנון מחזות הזמר של שנות
ה-50 מילאה אותו, ואברדין החלה לשיר בקול מתוק בשבחי המוות.

קבוצת גברים בחליפות אדומות וצילינדרים אדומים הופיעה וליוותה
אותה בשירה ובריקוד. יסמין חשה כאילו היא בתוך מחזמר אחד גדול,
והדבר בידח את דעתה. אברדין זינקה על השולחן, בשמלה תכולה אך
קצרצרה הפעם, נעמדה בקצהו, ממש מעל גייל, וסיימה את השיר בקול
גדול. האורות, המוסיקה והרקדנים נעלמו בבת אחת, ואברדין ירדה
מהשולחן בשמלה הורודה בהירה שלה.

מייד כשהתיישבה נכנסה חבורת היפים לתוך בית הקפה. "יש כאן
מסיבה?" שאל אחד מהם, בחור בעל שיער ג'ינג'י ארוך ושרשרת עם
סמל ענק של peace .

"לא, מצטערים, זה רק בית קפה," בן אמר להם בחיוך.

"שיט" נערה שחתיכות בד מכל המינים הרכיבו את לבושה, וסרט מרופט
הקיף את מצחה, סיננה, והחבורה נעלמה.

"בית קפה?" נשמע קול עבה מהצד השני, ויסמין ראתה שהדוברת היתה
אישה שמנה, בעלת תלתלי פודל צהובים ומעיל פרווה. התלוו אליה
עוד שלושה אנשים, גם הם במעילים עבים. "איזה יופי," היא
המשיכה, "ידעתי שהמצאתם כאן משהו יפה. תראה איזה בית קפה נחמד,
ויקטור, ואיזה אנשים נחמדים יש בו!" היא ניגשה אל שולחן קרוב
לחלון ובני לווייתה בעקבותיה.

גייל התבונן בהם בדאגת מה, אך תוך שניה פנה, שוב רגוע, כשמלצר
בחליפה הושיט לאורחים החדשים תפריטים. "הם חשו באנרגיה של
המקום," הוא הסביר ליסמין, "אנחנו הרוחות יכולות לחוש באנרגיות
של מקומות שרוחות אחרות המציאו ולבקר בהם. כמובן שאפשר לשים
שלט 'אסור להפריע' אם רוצים פרטיות."

"אבל אנג'ל הוא לא מקום מומצא," יסמין התנגדה, "הוא קיים. אמא
ואני..."

"כן, אני יודע," גייל קטע אותה באופן נואש, "אני מכיר את אנג'ל
האמיתי, את יודעת, אבל אנחנו לא יכולים לאכול שם. המצאתי את
בית הקפה הזה, שנראה בדיוק כמו אנג'ל, כדי שתרגישי בנוח... כמו
ששמעת, יש יתרונות בלהיות מת. אחד מהם הוא שאת חופשייה לגמרי
לעשות ככל העולה על רוחך. היתרון הגדול ביותר הוא, שאת מסוגלת
לראות אנשים שבחיים לא היית מסוגלת כשהיית בחיים והיה לך
גוף..."

"אני ביקרתי אצל בראד פיט כבר כמה פעמים," אברדין קטעה אותו,
"למעשה, פעם אחת ראיתי אותו מתקלח. ורק אתמול בערב הייתי
בהופעה של בריטני ספירס."

"אפשר גם לפגוש אנשים מפורסמים מתים," גייל המשיך, "זה יותר
מעניין, כמובן, כי אפשר ממש לדבר איתם. הבעיה היא שפוגשים בהם
רק במקרה, אלא אם כן את יודעת איפה בדיוק אחדים מהם אוהבים
להיות."

"אני פגשתי את שייקספיר לא מזמן," בן העיר בצניעות, "די מצחיק
לשמוע אותו מדבר בחרוזים, כמו במחזות שלו. אה, נדמה לי שהוא
התאהב בי קצת,"

"עד כאן!" ג'ורג' קרא בכעס, "אני מוכן לסבול הכל, אבל
כשמתחילים לומר דברים רעים על שייקספיר!"

"שקט," אמר גייל, "כיוון שבני אדם לא מסוגלים לראות אותך, את
יכולה להיכנס למקומות הסודיים ביותר, לשמוע נגיד דיוני פרלמנט
בשאלות בוערות..."

"אני נהנית לצפות בשידורים מהכנסת בערוץ 33," אמרה יסמין, "הם
מצחיקים, אבל אני חושבת שאוכל למצוא דברים טובים יותר לעשות עם
הזמן שלי."

"וזו עוד נקודה!" גייל קרא, "זמן. יש לך נצח, ואני מתכוון נצח,
את יכולה לתפוס מה הפירוש?"

"לא," יסמין הודתה.

"ובכל זאת, יש לך נצח לעשות כל מה שאת רוצה."

"אני לא יודעת, זה לא קצת משעמם?"

"משעמם?!" ג'ורג' קרא כנעלב וזינק על רגליו, "בואי הנה!" הוסיף
ואחז בידה בחזקה.

"מה לעזא... אה!" יסמין צעקה מזועזעת, חשה שבטנה המלאה
בסנדוויץ' טונה וביצה נשארת למעלה, הרחק מאחוריה. היא שמעה את
צחוקו הנרגש של ג'ורג' לידה, והביטה בפסים ובאדמה שקרבה והלכה
אליה. היא הגיעה לתחתית ועפה-עפה-עפה למעלה, למעלה, למעלה,
והפסים המשיכו להתעקל עוד למעלה, ויסמין ידעה, שלראשונה בחייה
היא נמצאת בלופ.

כמה שניות האדמה היתה מתחתיה, ואז שוב בטנה נשארה הרחק מאחור.
יסמין לא פחדה ביותר מרכבות הרים, רק שהיתה מעדיפה לא לנחות
בתוך אחת בפתאומיות כזאת. וזו היתה רכבת מפחידה, מתפתלת,
וכששניהם היו על קרקע מוצקה יסמין הקיאה את כל מה שאכלה.

"בחייך!" ג'ורג' קרא בגועל, "רוחות לא אמורות להקיא!"

"מצטערת," יסמין אמרה בהבעה רחוקה מצער, "תודה רבה על שלימדת
אותי על הנאות המוות. עכשיו תחזיר אותנו לאנג'ל בבקשה."

הבעת פניו של ג'ורג' השתנתה למבוכה. "על מה את מדברת, ילדה?"
הוא קרא בכל ההתלהבות שיכול לגייס, "אנחנו ביורודיסני! בואי
נבלה כמה שנוכל!"

"אני לא רוצה להיות ביורודיסני. אני רוצה לחזור."

"מה?! כולם רוצים להיות ביורודיסני. היית כאן כבר?"

"לא, ואף פעם לא רציתי. הצרפתים מגעילים. ג'ורג', אל אל אל
תגיד לי שאתה לא יודע איך לחזור."

"ובכן, בית הקפה ההוא מומצא, את מבינה, יהיה קשה לאתר בדיוק את
האנרגיה שלו, ו..."

"חתיכת חרא!" יסמין קראה בהיסטריה, ותפסה בצווארונו, "תחזיר
אותי, תחזיר אותי, תחזיר אותי! אני רוצה חזרה לגייל!"

"אל תדאגי, גייל ימצא אותך," ג'ורג' הדף אותה מעליו.

"אני רוצה לגייל עכשיו!"

"אני לא יכול להגיע אליו בכוחות עצמי, אבל את יכולה. את והוא
מקושרים יחד, הוא המלאך השומר שלך," ג'ורג' אחז בידה, "פשוט
תחשבי חזק על גייל וכמה שאת רוצה להיות איתו, ותגיעי אליו."

יסמין עצמה את עיניה חזק וניסתה להעלות את דמותו של גייל
לפניה. זה היה מסובך, אבל היא נזכרה שכבר עשתה דבר כזה בעבר.
כן, אז היא תוכל לעשות זאת שוב. פתאום שמעה קול עשיר מוכר ו...
כן, ראתה דמות מול עיניה העצומות.

יסמין פקחה את עיניה. האווירה השתנתה, היא כבר לא היתה בהמולה
של יורודיסני. היא ראתה את ג'ורג' עומד לצדה, מביט סביבו
בתימהון, ושמה לב שהיא באיזה סניף של מקדונלדס. יכול להיות
שגייל נמצא שם?

היא סקרה את כל האנשים. לא, הסניף היה כמעט ריק, והיה ברור
שגייל לא שם.

"מה זה, לאן הבאת אותנו?" ג'ורג' שאל בעצבנות, "זו את הבאת.
אני לא חשבתי על כלום, בטח לא על סניף של מקדונלדס."

יסמין עצרה את נשימתה פתאום. "תראה, תראה, זה ג'יי סי שאז,
צ'אז... נו, ג'יי סי מאן-סינק!"

ובאמת, ג'יי סי מאן-סינק ישב ליד השולחן, ממש מולם, יחד עם...
עם... עם, "ג'ואי!" יסמין קראה בשמחה, ופתאום האדימה כי זכרה
שאת דמותו של ג'יי סי יכלה להעלות מול עיניה בלי בעיה, וגם שאת
דמותו ראתה מולה כרגע, כשהתרכזה.

ג'ורג' שם לב שהסמיקה וקרא בכעס, "באמת! בנות! תשמעי, אם הצלחת
להגיע לאיזה זמר מסריח בכוח המחשבה, תוכלי להגיע למלאך השומר
שלך!"

יסמין העלתה על פניה הבעת רוך, ונעצה ב"זמר המסריח" עיני
איילה, "הוא כל כך יפה, איזה עיניים יפות יש לו..." החלה.

ג'ורג' תפס בידה ומשך אותה החוצה.

הם נעמדו ברחוב אפור ומכוער. "תתרכזי," ציווה עליה ואחז בידה.
יסמין נאנחה באכזבה אך עצמה את עיניה. נדמה היה לה שקלטה את
השיטה, ועכשיו זה יהיה קל.

יסמין פקחה את עיניה, השמיעה יללת שמחה והטילה את זרועותיה
סביב בן, שהרי היה הקרוב ביותר אליה.

"תודה לאל. אני מקווה שחטפת קצת שוק שילמד אותך," גייל אמר
לג'ורג' בקרירות.

"אתה... אתה נשמע כמו איזה מורה מזדיין," ג'ורג' אמר בזעף.

"איפה הייתם?" אברדין קראה בסקרנות.

"ביורודיסני," אמרה יסמין, "וגם בסניף של מקדונלדס."

"סניף של מקדונלדס?" שאל ישו.

"מה כל כך מיוחד בסניף של מקדונלדס?" שאל בן.

"הסניף ההוא היה מיוחד, כי ג'יי סי שאז... צ'אז... ג'יי סי
מאן-סינק היה בו!" יסמין קראה קריאת ניצחון.

"אוי, איזה חתיך!" אברדין צווחה ושתיהן פרצו בצחוק נרגש.

גייל משך בכתפיו. "טוב, סיימנו?" שאל. הם קמו מבלי לענות.

"זה עוד דבר טוב בלהיות רוח," ג'ורג', לחש ליסמין. "לא צריך
לשלם על כלום."

דמותו המטושטשת של גייל הופיעה מעליה. "יסמין, את בסדר?" הוא
שאל רכות, מלטף את ראשה.

"אני לא יודעת," יסמין משכה את השמיכה העבה אל סנטרה, "אני לא
תופסת."

גייל הנהן, "אף אחד לא תופס בהתחלה," הוא אמר, "זה לוקח זמן,
אבל לא זמן רב כל כך כפי שאת אולי חושבת."

יסמין הנהנה. גייל כיבה את המנורה שעל שידת הלילה שלה, וחשכה
אפפה אותה. היא פחדה שגייל ייעלם לה ושוב תישאר לבד. נדמה שחש
בפחדה, והדליק את המנורה. היא התיישבה והביטה בחדר המפואר.
נדמה היה שג'ורג' רצה לכפר על הנסיעה הלא מוצלחת ליורודיסני,
ולכן שיכן את כולם במלון לרום ללילה.

"את לא מסוגלת לישון?"

היא הנידה בראשה.

"בואי נצא למרפסת, טוב?"

היא יצאה מהמיטה, ושניהם יצאו למרפסת והתיישבו. הם יכלו להשקיף
על הנוף המוכר, העיר העתיקה לא הרחק, גן הפעמון, הגבעות הכהות
עם הבתים, שאורותיהם מנצנצים, בין העצים. בית מואר היטב היה
הסינמטק, ומתחתיו גיא בן-הינום.

לפתע גייל כמו הבחין במשהו ונעשה מודאג. "אני שמח להכיר אותך
סוף סוף, יסמין," הוא אמר בחיוך, במהירות, "כלומר, אני מכיר
אותך היטב, אבל אף פעם לא דיברנו."

"אתה מכיר אותי היטב?" יסמין שאלה בדאגה.

"כן, אני מלווה אותך מיום שנולדת. מנסה... להגן עלייך. קראתי
את הספרים שלך, וצפיתי איתך בסרטים, וגם קראתי את הסיפורים
שלך, אז אני מניח שאני מכיר אותך טוב יותר מכל אדם בעולם. אבל
אני לא קורא מחשבות, אז אל תדאגי. ואף פעם לא ראיתי אותך
מתקלחת, או הייתי בחדר שלך בלילות. אני לא כל כך סוטה," הוא
חייך. יסמין הצטחקה במבוכה.

"הוי, הנה הם שוב, שני התרחים הזקנים," גייל אמר בסיפוק,
והצביע על נקודה זוהרת בשמיים, שגדלה במהירות. כשקרבה יסמין
יכלה לראות שזוהי מרכבת זהב ענקית רתומה לסוסים יפהפיים שדהרו
בשמיים. איש זקן וקירח אחז במושכות, ומאחוריו, שעון על כרים,
ישב איש זקן בעל שיער ארוך וזקן ארוך עוד יותר.

כשהיו ממש ליד המרפסת יסמין יכלה לשמוע את המזוקן צורח בכעס,
"תרסן אותם או שנתרסק! אתה שוכח שאני פחות מלא מרץ ונועז ממה
שהייתי פעם!"

הקירח משך במושכות בחזקה עד שהסוסים עצרו ונעמדו על רגליהם
האחוריות, ואז שוב נחתו על ארבע רגליים והלכו באיטיות של צב.
"אתה, פחדן שאין שני לו!" הקירח צרח בכעס לאחור, "אי אפשר
להאמין שאי פעם הרגת איזה כמה מאות של נביאי בעל ואשרה!"

שניהם ירקו בגועל באותו רגע, והמזוקן קרא, "שמונה מאות חמישים
ושניים!"

"תיש זקן ונפוח," הקירח סינן, והכה בסוסים, ששוב דהרו בכל
המהירות.

"אלו הם," יסמין החלה בהיסוס, מביטה בגייל.

"אליהו ואלישע," גייל הנהן, "כבר אלפי שנים הם דוהרים בשמי
ישראל כדי לבדוק שהכל בסדר. מצחיקים! אם משהו לא בסדר, הרי הם
לא מסוגלים לעשות כלום. אה, ועב"מים? זה כשאלישע המטופש שוכח
לעשות את המרכבה בלתי נראית."

"וואו," יסמין לחשה, "אליהו ואלישע..."

"יש פה הרבה דברים מוזרים," גייל אמר במהירות, "תתרגלי לזה
מהר. ג'ורג' צדק היום, את יודעת, אין אף רגע משעמם."

יסמין הביטה בו בעניין.

"מה?" הוא שאל, נבוך.

"תגיד, גייל, אתה באמת מלאך?" היא לחשה, נרגשת, "מלאך ממש? אז
יש אלוהים, ולאלוהים יש פמליה, ואתה מלאך? ראית את אלוהים?"

גייל הניד בראשו, "אין לי מושג אם יש אלוהים או לא," הוא אמר,
"מה שאני יודע הוא, שאין גן עדן וגיהנום, כי אם היו, אנחנו
היינו באחד מהם, ולא כאן בעולם. אני לא מלאך מכונף, לא שרף ולא
כרוב, או מה שזה לא יהיה. אני רוח רפאים ממש כמוך, רק שלפני
שבע עשרה וחצי שנים קיבלתי את התפקיד לשמור עלייך," הוא חייך.


"איך?" יסמין שאלה, "למה?"

"אני לא יודע."

"חייבת להיות סיבה. למה קיבלת את התפקיד?"

"אני לא יודע," גייל חזר. הוא נשמע מעוצבן, אז יסמין חדלה
להטריד אותו.

"אליהו ואלישע..." היא אמרה שוב, נדהמת, "בחיי. אתה יודע
שלמ..." פתאום השתתקה. פתאום הבינה למה שמחה כל כך כשג'ורג'
אמר שהם ישנו במלון לרום. פתאום הבינה מדוע המקום מוכר כל כך,
ומדוע גייל ניסה להסיח את דעתה.

כי ממש למטה, מתחתיה, ניצב בית הספר שלה. והנה הוא, שם למטה.
היא הביטה בבניין הערבי האפל שמתחת. שם החצר, שלתוכה לא תיכנס
עוד, לפחות לא כתלמידה. ובפנים הכיתות בהן למדה. והתלמידים,
והמורים. וזה הביא אותה לחשוב על הבית. על חדרה, המטבח,
השירותים. על האוטובוסים, על ארוחות הצהריים, על ספריה, על
ההורים, האחים! כל מה ששייך לעבר, שהיה ולא ישוב עוד. היא חשבה
על הכאב של משפחתה, חשבה על סבא וסבתא, חשבה על כך שלא תשוב
ותחייה ביניהם ותדבר איתם, וכאב נורא לפת אותה. וכבר לא היו
המחזמר שאברדין סידרה, והמכונית המקושטת. ולא רכבת ההרים
שג'ורג' העלה אותה עליה, ולא ג'יי סי מה שמו, ולא אליהו ואלישע
במרכבה המוזהבת. היו רק היא ואותו איש שישב לידה, שהיה קרוי
מלאך שומר, אך למעשה היה רק רוח רפאים, כמוה. היא רוח רפאים!
היא מתה!

היא פרצה בבכי. גייל משך אותה אל ברכיו בשתיקה, וחיבק אותה.
היא כבשה את פניה בכתפו ובכתה בכי ממושך.

השחר כבר הפציע כאשר חדלה. היא הרימה את ראשה ונבוכה פתאום כי
מעולם לא נמצאה בקרבה רבה כל כך לגבר. גייל חייך בעדינות,
"בואי, את צריכה לישון." הוא אמר. הוא עזר לה לעמוד, השכיב
אותה במיטה וכיסה אותה. "לילה טוב," אמר, נשק למצחה, וכיבה את
האור.

למחרת בבוקר, החבורה ישבה שוב בקפה אנג'ל המומצא. נדמה שהמקום
מצא חן בעיני גייל, וכל השאר מצאו שזה טבעי מאוד ללכת לאן
שמלאך שומר רוצה.

היה ברור שכולם שמו לב לפניה החיוורות ועיניה האדומות של יסמין
- תוצאה של לילה חסר שינה ומלא בכי, אך אף אחד לא העיר על כך.
ויסמין מצאה שכאשר את בחברה תוססת וארצית כזו שלהם, את לא
מסוגלת לחשוב על האובדן ומר גורלך. מוזר היה בעיניה שהתחברו
כך, באופן טבעי כזה. אבל ככה זה עם רוחות, גייל אמר לה בבוקר,
הן מתחברות לקבוצה לזמן מה, ואחר כך הקבוצה נפרדת באופן טבעי
ואנשיה מצטרפים לאחרת. המחשבה הרתיעה אותה. קיום כזה הוא רופף
מאוד, לא? גייל רק חייך כששאלה אותו זאת בחרדה, ואמר שגם בחיים
זה בדיוק כך.

במהלך ארוחת הבוקר למדה מעט על עברם של חבריה לקבוצה העכשווית.


ישו נולד וחי לפני יותר ממאה שנה, בירושלים. הוא היה גאה מאוד
במשפחתו, שחיה דורות על דורות בעיר. הוא למד ביסודי יחד עם
איתמר בן-אב"י. יסמין הביטה בו בהערצה כשאמר זאת. "אפשר לראות
את בן-ציון הרבה בירושלים," ישו גיחך, "הוא תופס רוחות של
ילדים שאומרים 'שלושה פעמים' ומרביץ בהם את תורת הלשון העברית.
לאליעזר, לעומת זאת, די נמאס מעברית תקנית, אז הוא משתמש הרבה
בסלנג." ישו מת משפעת עם סיבוכים כשהיה בן עשרים וחמש, "ומאז
יש לי הרבה פעמים תסמינים של שפעת," הוא אמר.

אברדין חיה בניו-יורק, לפני עשרים שנה. היא מתה בת עשרים
כשנפלה מסוס בחווה של דודים בטקסס. מאז נדדה הרבה, ולאחרונה
השתקעה לזמן מה בישראל. "ככה זה," היא אמרה, "יש רוחות
שורשיות, כמו ישו, שתמיד נשארות במקום בו חיו, ויש כאלה
שמחפשות ריגושים. ובישראל, לאחרונה, יש המון ריגושים." ואברדין
באמת חיפשה ריגושים ואף מצאה אותם, וניסתה למצות עד תום את
החופש הנפלא שלה, שלשמחתה בא לה בגיל צעיר.

ג'ורג', למרבה ההפתעה, התגלה כרוח הותיקה ביותר ביניהם. "אני
ממש עתיק!" הכריז, וסיפר שחי בתקופת הברוק.

"שקרן!" יסמין קראה.

"אני לא שקרן!" ג'ורג' נפגע, "אני חייתי בצרפת, בין זמנו של
לואי ה-13 ללואי ה-14."

"אוי, צרפתי!" יסמין עיקמה את האף.

"היינו הרבה יותר נחמדים בתקופה ההיא," ג'ורג' מיהר לומר,
מודאג, "חוץ מזה, שאת ארבע מאות השנים האחרונות עשיתי
באמריקה."

"ממש בתקופת הברוק?" יסמין לא יכלה שלא לפקפק.

"רוחות רפאים חיות בעולם," גייל הסביר לה, "גם הן מתפתחות עם
הזמן, משתנות. ודאי תפגשי רוחות רבות שמקפידות על המסורת שלהן
ולא משתנות, אבל הרוב הוא כמו ג'ורג'."

ההסבר הניח את דעתה של יסמין, וכיוון שבלעה את "שלושת
המוסקטרים" בארבעה ימים כשקראה אותו לראשונה, פנתה מיד לחקירה
נלהבת, "ממש ברוק? בתקופה של לואי ה-13? דו-קרב, משרתים,
אהבהבים?"

"כן, ממש ברוק," ג'ורג' אישר, מרוצה מהתלהבותה, "לא הייתי
מוסקטר, אבל הכרתי אותם היטב, כלומר, את הארבעה."

"מה?! הם באמת היו קיימים, כל הארבעה? וחברים?"

"כן."

"מה," יסמין המשיכה, להוטה, "ולואי ה-14, וה-13, ממש הכרת
אותם?"

"לא ממש," ג'ורג' ענה בצניעות.

"אני כן," אברדין העירה.

"אבל ראיתי אותם כמה פעמים," ג'ורג' המשיך, "איזה מכוער לואי
ה-14 היה! אבל מה, היה לו חתיכת זין, אני אומר לכם! ראיתי אותו
פעם במיטה, אחרי שמתתי."

ג'ורג' מת בן עשרים ממכת חרב בדו קרב. "... ועד היום יש לי
לפעמים כאב בחזה, שזה דבר נורא."

בן סיפר שחי בתקופה הויקטוריאנית, אבל אחרי ג'ורג' דבר לא
הפליא אותה. אך גם התקופה הזו עניינה אותה, והיא התקיפה את בן
עם, "'אליס בארץ הפלאות'! 'שלושה בסירה אחת'! ג'יין אוסטן!"
והוא חייך קצת, ואמר שלא הכיר את מר ג'רום ואת מר דודג'סון
באופן אישי, אבל שמע שאליס לידל היתה סנובית קטנה. הוא מת
משחפת בגיל 17, וזה יכול להסביר את מראהו החיוור והשביר.

גייל היה האחרון שחלק את סיפורו. יסמין הקשיבה לו בריכוז, אבל
התאכזבה, כי הסיפור היה קצר ויבש. הוא נולד בשנות ה-30 בארה"ב,
חי בלוס-אנג'לס ומת בן שלושים ושלוש בתאונת דרכים.

"אולי בגלל זה אתה המלאך השומר שלי," יסמין הרהרה בקול.

"אני חושב שיסמין צריכה יום כיף היום," גייל הכריז, "למישהו יש
הצעות?"

הו, לכולם היו. "אני אקח אותך למנזר הכרמליות. ארבעת המוסקטרים
בדרך כלל משחקים שם בדו קרב, ותוכלי להכיר אותם!" ג'ורג'
הכריז.

"בערב נוכל ללכת להופעה של אן-סינק. אמרת שאת אוהבת אותם,"
אמרה אברדין.

"אפשר לטייל בעיר העתיקה," ישו הציע בשקט. "מאוד מעניין שם,
כשאת רוח."

"אולי את רוצה לטייל בלונדון? אמרת שאת אוהבת אותה." אמר בן.

"מממ, לא," אמר גייל, "לי יש רעיון יותר טוב."

הוא לקח את ידה של יסמין.

"גן החיות?! גייל!" יסמין קראה.

"מה?" גייל נעץ בה מבט מודאג, כנפות מעילו השחור והארוך
מתנופפות ברוח, "את אוהבת את גן החיות, יסמין."

"בטח שאני אוהבת. אבל אני מכירה אותו. כבר הייתי פה. את
המוסקטרים לא פגשתי בחיים," היא סיימה בשקט.

"חשבתי שיהיה לך טוב לבלות במקום שאת מכירה, לפחות בהתחלה. חוץ
מזה, ביקור בגן חיות כשאת רוח שונה מאוד מביקור בו בחיים."

"איפה כולם?" יסמין הביטה לאורך הגשר שעליו ניצבו.

"לא כאן," אמר גייל.

"אבל אמרת שאנחנו קבוצה," יסמין אמרה מודאגת.

"נכון. נפגוש אותם במלון לרום הערב."

"לא שמעתי שאמרת את זה, או שאולי יש לכם קשר טלפתי," יסמין
אמרה בציניות.

"לא, את זה אנחנו לא יכולים לעשות," גייל אמר ברצינות, "הם
פשוט יודעים זאת. כמו שאת יודעת שעלייך לשבת באולפן קולנוע ולא
בחדרי הקולנוע האחרים לפני שיעורי תסריטאות," גייל עצר לרגע
ונחפז להמשיך, "אבל את דואגת יותר מדי, יסמין. תמיד היית ככה.
כמה פעמים כבר היית על הגשר הזה?"

"הרבה." יסמין ענתה בצייתנות, "ביקרתי פה הרבה."

"ומתי באמת הסתכלת למטה?" גייל נשען על המעקה והצביע על האגם
המלאכותי שמתחת, שבו שטו עופות המים.

יסמין משכה בכתפה ונעמדה לידו. תוך שניות אחדות כבר הביטה
מהופנטת בעופות המים. מספר ברווזים בעלי ראשים אדומים שטו
בקבוצה מתחתיה. אחד מהם שט בנפרד, ובעקבותיו, כנגרר, שט ברווז
אחר, חום עם נקודות כהות. ברכייה טבלה את ראשה וגופה במים, עד
שנראתה כמאונכת, כדי לתפוס איזה משהו אכיל. על הגדה מימין,
סמוך למים, ניצב ברבור שחור וכופף את צווארו לשתות מהאגם. על
אותו חלק של האגם היה ביתן קטן ובתוכו תיבה מלאה תערובת. ברבור
לבן אחד תפס לו בעלות על המזון, וגירש כל עוף שניסה להתקרב
אליו בגעגועים רמים ונשיכות.

"מגעיל," היא סיננה.

גייל הביט בה רגע בחיוך סתום, ואז טיפס על מעקה העץ שעל הגשר
ועף למטה, לגדה. זה היה כל כך מהיר, שיסמין הופתעה כשראתה אותו
ניצב ליד הביתן. הוא תפס את הברבור, ולפני שהספיק לזוז זרק
אותו לאגם.

הברבור התרחק משם ופרץ בגעגועים מבוהלים, ונראה שגם כל השאר
חשו בדבר שהתרחש, והרעש וההמולה נשמעו למרחוק, והבהילו להק של
יונים שישבו על ענפי אקליפטוס.

יסמין לא היתה מוכנה לכך, ולכן הביטה בתדהמה ביונים שעפו לעברה
במהירות וחלפו על פניה, עוקפות אותה עצמה במיומנות. מראה זה,
של יונים במעופן קרוב כל כך, אי אפשר לדמיין. צריך לחוות את
זה. יסמין הרגישה כאילו היא עומדת לעוף, או שעליה לעוף, או
שהיא עפה בעצמה.

כשההמולה שככה היא שמה לב שגייל קורא לה. "אני כבר באה!" היא
קראה והחלה ללכת אל קצה הגשר, מביטה בדאגה בגדה התלולה.

"לא ככה," גייל אמר, "תעופי."

"אנ'לא מסוגלת לעוף," היא אמרה, מעוצבנת, והעדיפה להדחיק
ממחשבתה את הריחוף מעל קינג ג'ורג' אתמול.

"את רוח," גייל הזכיר לה, "פשוט תחשבי שאת עפה, תבטחי בעובדה
שאת מסוגלת לעוף. תתרכזי בזה. טוב," הוסיף כשראה שזה לא ילך,
"פשוט תטפסי על המעקה ותפילי את עצמך, אבל תדמייני שאת עפה."

"אני אשבור רגל,"

"אין לך רגליים. לא רגליים ממשיות, מכל מקום."

"נכון מאוד, אבל לפי מיטב זיכרוני הקאתי את כל הקיבה הלא ממשית
שלי אתמול ביורודיסני," יסמין אמרה צוננות.

"אם תחשבי על כך שאת מסוגלת לשבור רגל, באמת תשברי אותה." גייל
השתתק, ואז הוסיף בדאגה, "אולי מוטב שאני אוריד אותך לפה,"

"לא, אני רוצה לנסות," יסמין אמרה פתאום ועלתה על מעקה העץ.
היא זכרה איך אתמול יכלה לראות את הזמר ההוא בעיני רוחה, ואז
הגיעה אליו במציאות. זה אמור להיות אותו דבר, לא? היא עצמה את
עיניה, וניסתה לדמיין את עצמה עפה ונוחתת רכות על הגדה לצד
גייל. אך התמונה הזאת היתה משעממת ורגילה מדי לדמיונה הפורה,
ובלא כוונה ציירה לעצמה את עצמה צונחת למטה ישר אל הברבור
הגועלי, שכבר עשה את דרכו אל אמצע האגם, קרוב לאי קטן. היא
יכלה ממש לשמוע את הצווחות שלו, ולפני שהבינה מה קורה, מצאה את
עצמה תלויה בין שמיים לאגם, ולא ניתנה לה שניה להתרגל למצב
המיוחד, לפני שנפלה היישר אל האגם, והיישר אל גב הברבור, שחש
בהחלט בכובד משקלה הלא ממשי, והתפתל מתחתיה בצווחות מחרישות
אוזניים עד שנחלץ מתחתיה וברח משם.

"מה קורה שם?" נשמעה קריאה, ויסמין הביטה וראתה שתי בחורות
בחולצה של צוות הגן, עומדות לצד גייל. היא נבהלה כהוגן, אבל
במהרה ראתה שהן לא מביטות בה, אלא בברבור.

"היה נדמה כאילו משהו התקיף אותו לא?" הבחורה הבלונדינית אמרה
לחברתה המתולתלת.

"ממש מוזר," החברה ענתה.

הן לא רואות אותי, יסמין חשבה לעצמה, ובו ברגע החלה לחוש כמה
קרים היו המים. היא החלה לשחות במלוא עליבותה לעבר גייל,
שפתאום עף לעברה, משה אותה החוצה ולקח אותה לגדה.

"מה קרה?" היא שאלה.

"הגוף שלך משלח אדוות כשאת שוחה," גייל הסביר, "ייקח זמן עד
שתהפכי לרוח אמיתית גם במחשבה. תארי לעצמך מה הן," הוא הצביע
אל המטפלות שהלכו לעבר סירת משוטים, מן הסתם כדי לתפוס את
הברבור המשונה, "היו חושבות אם היו רואות אדוות שדבר לא משלח."


"כן," יסמין אמרה וסחטה מים משערותיה. "זו היתה חתיכת תעופה,"
הוסיפה כמתנצלת.

גייל פרץ בצחוק ידידותי, "לפחות את יודעת שאת מסוגלת לדמיין
דברים והם מתממשים."

"רק שהלוואי שאני הייתי שולטת בדמיון שלי, ולא להיפך," יסמין
אמרה במסכנות, "תגיד, אתה לא יכול לייבש אותי או משהו?"

"אני לא יכול לעשות שום דבר שנוגע אישית לרוחות אחרות," גייל
הצהיר, "ואגב, אם לא לבני אדם. תארי לעצמך איך העולם היה נראה
אז," הוא צחקק. יסמין התיישבה על הגדה. "הי, את יכולה לייבש את
עצמך," גייל אמר כשראה את הייאוש שלה, "פשוט תדמייני את עצמך
יבשה לגמרי, כמה נעים יהיה לך. נו מילא," הוסיף אחרי שהבחין
שזה לא פועל, והושיט לה מגבת שדמיין.

"אני נכנס לשחות," הוא אמר, "לא אכפת לך שאשחה בלעדייך, נכון?"


"ממש לא. אבל לא קר מדי בשביל שחייה עכשיו?" יסמין שאלה, מנגבת
את שערה הארוך.

"הו, אני לא חש בקור,"

"נכון," יסמין הנהנה בתרעומת, ופנתה לנגב את פניה, "אני רק
תוהה מדוע..." היא לא סיימה את המשפט, כיוון שהורידה את המגבת
מפניה, וראתה את גייל בבגד ים ירוק.

הוא נראה מצוין, ובמבוכתה השפילה את פניה, ודימתה לעצמה שהיא
מהרהרת בעצב על אי הנוחות שבגדיה הרטובים גרמו לה כשדבקו
לעורה. כשהעזה להרים את מבטה שוב, נבהלה כהוגן. הוא כבר היה
בתוך האגם, שוחה בין הברווזים אדומי הראש. ברור היה שהם לא
רואים אותו, והיא - כמעט לא. נוספה לו מין שקיפות מוזרה, והוא
נראה כמעט כאוויר. יסמין דימתה שהוא עומד להיעלם מול עיניה.

הוא הסתובב ושחה אל מתחת לגשר. "עוד מעט אשוב!" קרא לעברה, אבל
יסמין לא הסתפקה בזה, קמה ממקומה ורצה לאורך הגדה, שחלילה לא
ייעלם לה לגמרי.

הוא שחה לקצה המרוחק של האגם, עד כמה שיכל, כיוון שגדר רשת
חסמה את הדרך אל הקצה האמיתי, שם היו הפלמינגו. אחר כך שחה
חזרה, ויסמין כמעט קינאה בו. היא לא היתה מתנגדת לשחות בין
העופות היפהפיים. כלומר, אם היתה יודעת לדמיין לה בגד ים, ואם
היתה יודעת לשחות בלי לשלח אדוות, ואם לא היה קר.

גייל עלה על אי הקופים, ושקיפותו הענוגה עוד נשארה. הוא הביט
רציני במספר הסיאמנגים שישבו משועממים על עץ, או התנדנדו עליו
בלי חמדה. "מסכנים שכמותם," אמר. ויסמין חשבה שזו אכזריות לשמה
לתקוע את היצורים הפעלתניים האלו באי זעיר של מטר על מטר.

גייל נאנח, שב אל תוך המים ושחה אל הגדה. כשנעמד, טיפות מים
נוצצות על מערומיו, יסמין הסבה את מבטה ואמרה בנחישות, "יש כמה
וכמה דברים שאתה צריך להסביר לי."

"ברצון," גייל שב להיות נראה לגמרי ואף יבש ולבוש, והוסיף,
"אבל לא עכשיו. בואי נבלה." הוא לקח את ידה.

"הנה, הגענו למחוזות ארצנו... או לפחות ארצך. האין הם
מקסימים?" גייל נאנח והביט ביעלים.

כן, הם היו מקסימים, למרות שהזכרים נראו קצת מגושמים, ויסמין,
למרות שזה נשמע טיפשי, חשה מקושרת אליהם, כיוון שהיו ילידי
הארץ כמוה. היא הביטה בקרניים של הזכרים, ובנקבות הקטנות
והחמודות, שהזכירו לה נשים צעירות, נמרצות ומעשיות. היעלים
שכנו באיזור די גדול, מין צלע גבעה חשופה עם סלעים, וכמה
סככות.

"הם עלולים לתקוף אותי?" היא פנתה אל גייל, שעמד במרחק מה
מאחוריה, שעון על מקל.

"הם מסוגלים לראות אותך," גייל אמר, "ואת מסוגלת להרגיש כאב,
לכן הייתי מציע לך ללכת לידם בזהירות. חבל שאת עדיין לא מסוגלת
להפוך את עצמך לשקופה. אז היית יכולה לעמוד ממש לידם, ואפילו
לגעת בהם."

זו היתה אפשרות מאוד מפתה, אך יסמין משכה בכתפיה באכזבה והחלה
לטייל לה בשטח לאט. היעלים אכן ראו אותה, ותמיד כשקרבה לאחד
מהם הוא קפא והביט בה, ועד שהפסיקה להתבונן בו לא שב לעיסוקיו.
עוד צעד אחד לעברו, חשבה מפעם לפעם, והוא יתקוף אותי או יברח.


בזמן שהתבוננה בזכר שאחת מקרניו צמחה הפוך, שמעה קול של מפתח
במנעול, ומטפל נכנס לתצוגה דרך השער שלמטה, אוחז מגרפה, והחל
לעלות. יסמין, בחשש מה, הזדרזה לחזור לגייל. הוא לא נתן כלל את
דעתו על המטפל, שנכנס לסככה אחת והחל לטאטא את שכבת השיבולת
הישנה מהרצפה.

"בואי נעבור לחי-בר 2," גייל אמר, וניגש לשער ברזל גדול בקרבת
מקום. מעל השער היה גשר עץ גדול שהתמשך למרחק רב. "אנחנו
יכולים לעבור ככה," הוא הוסיף ועבר ממש דרך השער הסגור.

"אתה אולי כן," יסמין רטנה, "אני לא."

"את יכולה לעשות הכל," גייל הזכיר לה, "תנסי."

"או-קיי," יסמין אמרה בהכנעה ושלחה את ידיה קדימה. היא חשה
במוטות המתכת הקרים והדקים שהצטלבו. ידיה בהחלט לא עברו דרכם.


"את חושבת כאילו את עוד חיה, ואת לא," גייל הסביר לה.

"תודה." היא אמרה.

"אני יודע שקשה לעכל את זה. לכולם זה ככה בהתחלה. הגוף שלך לא
עשוי מבשר ושרירים ועצמות, יסמין. הוא עשוי מאוויר. אוויר יכול
לעבור דרך השער הזה, וכך גם את."

"באמת?" יסמין קראה ובעטה בשער בכל הכוח. השער רעד עוד זמן רב
אחרי שנשמע קול ההתנגשות, ויסמין דילגה במרץ על רגל אחת, ממלאת
את פיה בקללות.

"אלוהים אדירים, תיזהרי," גייל קרא בבהלה, אבל נראה שלא על
רגלה חמל, כי המטפל הפסיק לטאטא והביט בשער בתהייה. כשהשער
הפסיק לרעוד הוא משך בכתפיו ושב לעבוד.

גייל עבר את השער בחזרה ופסע כמה פסיעות עד יסמין, שרחקה
בעלבון מהשער.

הוא הביט בה לרגעים אחדים, חוכך בדעתו, ואז, באמרו חרש, "בואי
הנה," משך אותה אליו לחיבוק חזק.

כל עצב מעצביה הלא ממשיים של יסמין רטט, ובתעוזה שאינה מתאימה
לנערה בתולה בת שבע עשרה, השיבה לו חיבוק והצמידה את פניה אל
חזהו, שבפתאומיות התחיל להריח כמו בושם. היא הרגישה כאילו כל
איבריה הפנימיים נמסים, היא היתה סמוקה ומאושרת והרגישה ששום
דבר רע לא יאונה לה כל עוד היא בזרועות החזקות האלה.

ובקיצור הרגישה, כמו שידעה לאחר מכן, כששכלה הטוב והראייה
הצינית שלה חזרו, כפי שכל אישה מרגישה כשגבר סקסי להדהים מחבק
אותה.

על כל פנים, אז, לא רצתה שזה ייגמר, ומטעם זה פסעה קדימה בשעה
שגייל פסע אחורה, עדיין מחזיק אותה. היא היתה שקועה בהקשבה ללב
הפועם כנגד פניה, כשהרגישה משהו לא ממשי שלא היה שם קודם, נלחץ
אליה. היא חטפה כזה הלם שהרחיקה את פלג גופה העליון תוך קריאת
פתיעה, ולרוע מזלה זה קרה בדיוק ברגע שגייל, מתפלל שדעתה תהיה
מוסחת מספיק כדי שתעבור כבר את השער המחורבן, עבר דרכו.

עכשיו, אף אישה לא היתה רוצה להיתקע במלוא העוצמה בשער ברזל,
בצורה הכי מגושמת ומגוחכת שאפשר, מול כל גבר.

יסמין ראתה את פניו המבוהלות של גייל רגע לפני שאיבדה את שיווי
המשקל ונפלה לאחור על השביל. היא כיסתה את פניה האדומות בכפות
ידיה ולא רצתה להביט בו שוב לעולם.

היא שמעה את המטפל עוזב את עבודתו עוד פעם ומביט בשער ששקשק
בטירוף. "מה לעזאזל קורה כאן?" היא שמעה אותו שואל את עצמו.
היא השמיעה יבבה קטנה ושאלה את נפשה למות, אלא שכבר היתה מתה.


"יסמין, תיזהרי!" היא שמעה את גייל קורא בבהלה, ותוך שניה עמד
מעליה ומשך אותה על רגליה, בדיוק בזמן, כך ראתה, כי אם היתה
נשארת שם עוד רגע היתה נמחצת תחת גלגליו של טרקטורון אדום שלא
היה הורג אותה, כיוון שכלי רכב אחר כבר עשה זאת, אך היה מכאיב
לה נוראות.

"תודה," היא מלמלה לעבר גייל, מבינה עכשיו בבהירות את הביטוי
"לרעוד מפחד".

הטרקטורון עצר מול השער, ושני המטפלים שעליו ירדו ממנו. אחד
מהם לקח בזריזות דלי מלא תערובת ושפך אותה בשתי הסככות, בזמן
שהשני תקע קלשון בשיבולת שעל הגרר ושם אותה באבוסים.

"מה קרה לך, אתה בהזיות?" הוא שאל אחרי שהחזיר את הקלשון
לעגלה.

המטפל הראשון, שעוד היה מביט בשער בפליאה, השיב, "משהו מוזר
קורה כאן. השער התחיל לרעוד מעצמו, פעמיים."

"מה, באמת?" רעו לצוות שאל וניגש לבדוק את השער.

"מה ז'תומרת לרעוד?" שאל השלישי.

"לרעוד," השיב הראשון, "כאילו משהו נתקע בו."

"הוא צודק," השלישי השיב, מחייך, "אתה באמת בהזיות. בוא עלה על
הטרקטור, אני אפתח את השער."

"הוא עומד לפתוח את השער," גייל אמר.

"האמנם?" יסמין שאלה.

גייל לא הגיב על כך, "אחרי שהטרקטורון יעבור, שנינו נכנס,
טוב?"

יסמין משכה בכתפיה, "טוב."

השער נפתח, הטרקטורון עבר, וגם הם.

"הו, יצורים יקרים, יקרים שכמותם!" יסמין קראה ושכחה את
תלאותיה בראותה את היחמורים שהמתינו בצד השני. "הם כל כך, כל
כך יפים!" המשיכה בערגה. נדמה היה לה שמעולם לא ראתה בריות
יפות מאלה.

הם, שלא כמו היעלים, לא ברחו כשראו בני אדם. להיפך, הם עמדו
ללא תנועה כמצפים, ויפה מאוד ידעו מדוע, כיוון שהטרקטורון עצר
ליד משטח אספלט. אחד המטפלים טאטא אותו מכדורי הצואה ופיזר
עליו דלי תערובת. המטפלים המשיכו בעבודתם, אך ליסמין לא היה
פנאי להביט בהם, כיוון שצעדה אל תוך החי בר בכפות ידיים לחוצות
זו לזו, והביטה מוקסמת ביחמורים ובראמים ובצבאים ובכבשי הבר.

גייל ניגש אל סככה שעמדה במקום גבוה, ומתחתיה שתי ערימות
גדולות של אספסת ישנה וחרא, נשען על מקלו והניח לעצמו לקחת
מנוחה קצרה מהתפקיד רב האחריות שלו.

אוי, יסמין חשבה, הלוואי שהייתי שקופה. אני רוצה להיות שקופה.


והנה, הביטה בידיה, והיתה להן השקיפות הרוטטת שהיתה לגייל
באגם. היא שקופה! ואז חשה חופשייה כפי שלא חשה מימיה, וקלה
כאוויר. במרץ שלא שיערה שקיים בה רצה מסביב, והרגישה כאילו היא
משתלבת ברוח. היא צחקה בקול. לאחר שהתרגלה לתחושה, פנתה
בעליצות להכיר את החיות היקרות מקרוב.

הצבאים המקסימים, שברחו בבהלה כל אימת שראו מטפל, לא נתנו דעתם
עליה כלל, כמובן, והיא יכלה לבחון את איברי גופם הקלילים
והעדינים בלא הפרעה. הראמים היו נחמדים, אבל לדעתה היתה על
פניהם ארשת טיפשות מגוחכת בשביל יצורים גדולים שכאלו. היא ראתה
כבשים רבות, אך כבשי בר עוד לא נזדמן לה לפגוש מקרוב, והיא
הביטה בהן בסקרנות מה, למרות שנראו ככבשים רגילות, רק חסרות
צמר ובצבע חול. ועדיין, היחמורים היו האהובים מבין האהובים.
בייחוד אהבה את הזכרים הצעירים, שנראו כל כך אציליים עם
הקרניים הקטנות שלא הנמיכו את צווארם הארוך מכובד משאן. הזכר
השליט, שקרניו היו הגדולות ביותר, ניחן ביופי מלכותי ממש. וכל
כך מצאו חן בעיניה, שחשה דחף לחבק אותם ועשתה זאת.  

גייל עמד בתוך הסככה והביט בה, והיה מאושר בעצמו. אושר רב אינו
מנת חלקו של מלאך שומר. הוא היה חייב לקרוא את ספרי הזבל
המועטים שיסמין קראה. הוא היה חייב לקרוא את תיאורי המין חסרי
הבושה בסיפורים שלה, שגרמו לו להסמיק ולתהות אם גם דמיונו היה
נועז כל כך כבר בגיל 15. הוא היה צריך לשמוע את בכיה כשקיבלה
63 במתכונת בהיסטוריה, אחרי שלמדה את החומר במשך שבועות. הוא
היה צריך לחוות את מותה בטרם עת, ועכשיו היה מוטל עליו ללמדה
הכל על המוות. בקיצור, תפקידו היה כתפקיד הורה, רק גרוע יותר,
כי הוא ליווה אותה כמעט כל הזמן וראה דברים שהוריה לא ראו,
היתה לו אחריות רבה יותר כלפיה. הוא הביט בה והיה חייב למחות
דמעה. היא היתה חשובה לו יותר משתדע אי פעם.

בסופו של דבר היא טיפסה סמוקה ומחייכת אל הסככה.

"שנמשיך?" גייל שאל אותה בצרידות מה ואחז בידה.

יסמין יצאה מהאמבטיה, וסוף סוף, אחרי יומיים, חשה כמו בן אדם.
היא הביטה בעצמה במראה הגדולה. היא נראתה ממש כפי שנראתה
בחיים. מזל שרוחות לא נראות כפי שנראו בשעה שמתו או נהרגו.
כששאלה את גייל, רק מספר שעות קודם לכן, איך בדיוק נראתה הגופה
שלה, הוא פרץ בבכי ולא אמר דבר. היא התנגבה במגבת הלבנה הגדולה
של המלון, ואווירה עצובה אפפה אותה. בדיוק אותה אווירה שחשה
כשהיתה מגיעה למקום זר בלילה, למשל, למלון, כשעוד היתה בחיים.
אווירה מפחידה, ללא ביטחון. היא לבשה את הפיג'מה האהובה עליה,
או לפחות העתק מדויק שלה, שגייל המציא למענה, ונכנסה לחדר.
לאורה של מנורת חדר האמבטיה, ראתה שגייל כבר נרדם. לרגעים
אחדים הביטה בו בהיסוס. לא התחשק לה לישון עכשיו, ובכל זאת לא
ידעה אם היא יכולה לעשות מה שמתחשק לה כשהוא לא שם להגן עליה.


להגן עליה ממה?

אלוהים אדירים הוא יפהפה.

סבא וסבתא שלה תמיד אמרו לה, שאם תוכל לבחור בין בחור יפה
למכוער, שתיקח את המכוער. כי בחור יפה יהיה יפה גם בעיני
בחורות אחרות, וכשאת יוצאת או נשואה למכוער, הוא אמנם מכוער,
אבל המכוער היקר והפרטי בהחלט שלך. יסמין גיחכה כשחשבה על כך.
יש בזה משהו נכון, בהחלט, אבל גם צר מחשבה בצורה מדהימה.
ובכלל, למה היא חושבת על זה? זה לא משנה, שמדובר במלאך שומר.

מיד החליטה לרדת אל הלובי. למה שתיתן לחוסר הביטחון להשתלט
עליה? ומלבד זאת, שום דבר רע לא יכול לקרות לה מלרדת כמה קומות
במעלית ולגשת ללובי. ובלובי, כפי שאברדין אמרה לה כשחזרו מהגן,
כל החבורה תהיה בערב. לרגע סלדה מהמחשבה שתצטרך להיכנס לבגדים
המסריחים שלה שאיתם היתה כבר יומיים, וכמעט ויתרה על הרעיון.
בבוקר תוכל לבקש מגייל את שאר המלתחה שלה. היא הביטה בו שוב,
חצי מקווה שהתעורר והיא תוכל לבקש ממנו חולצה ומכנסיים. לא,
הוא עוד ישן, ואפילו לא נחר. תמצאו לי עוד גבר שלא נוחר בשנתו!
יסמין הנידה בראשה, קראה לעצמה טיפשה, ויצאה החוצה עם הפיג'מה.
בין כה אף אחד לא רואה אותה, מלבד שאר החבר'ה, ומהם לא
התביישה.

בן, ג'ורג' ואברדין ישבו ליד אחד השולחנות בלובי. ג'ורג' שתה
משקה אלכוהולי כלשהו (יין בורגונדי, כפי שאמר לה אחר כך. יסמין
לא היתה בקיאה באלכוהול), בן - שוקו, ואברדין - קפה הפוך.

"שבי בבקשה, יקירתי!" אברדין קראה אליה בלבביות כשהבחינה בה.
הג'ינס שלה, והטי-שירט השחורה עם הדפס של להקת רוק כבד כמו עשו
צחוק מהפאר של הלובי.

"מה תשתי?" בן שאל במבטא אנגלי מצוחצח שגרם ליסמין להישפך על
השולחן, כי תמיד אהבה את שלל מבטאי בריטניה.

"אני יודעת? גם בשבילי שוקו, בבקשה, זה יעזור לי להירדם." אמרה
יסמין.

אבל לפני שבן יכל למלא את בקשתה, אברדין הושיטה לה ספל
קפוצ'ינו. "את לא רוצה לישון, יסמין," היא אמרה, "הלילה נועד
לבילויים, לא לשינה."

"עדיף שלא," ג'ורג', שהיה קצת עצבני, הפטיר, "המלאך השומר שלה
יהרוג אותך אם תעייפי את בת טיפוחיו."

"הוא מת לפני זמן רב כל כך, שאין לו סבלנות למלאכים שומרים,"
אברדין גיחכה בסבלנות.

"מלאכים שומרים? עדיף לקרוא להם קוצים בתחת," ג'ורג' המשיך.

"הלוואי שלי היה כזה קוץ בתחת כמו גייל," אברדין אמרה.

"נמאסו עלי מההתחלה. הייתם צריכים לראות את המלאך שלי. איזה
נודניק! כל כך שמחתי כשנפרדתי ממנו."

"מה?" יסמין שאלה בדאגה, "אתה נפרד מהמלאך השומר שלך?"

"כן, בטח. אחרי כמה זמן, זה משתנה, כשאת כבר יכולה להסתדר כאן,
המלאך עוזב אותך." אמרה אברדין.

"אבל המלאך לא צריך לשמור עלינו גם אחרי המוות?"

"לשמור עלינו ממה? חוץ מזה, שיש מחסור במלאכים שומרים."

"אף אחד לא רוצה לעשות את העבודה המסריחה הזאת," ג'ורג' התערב.


"אז למה גייל עושה את זה?" שאלה יסמין.

ג'ורג' משך בכתפיו.

"צריך בשביל זה הרבה אופי, ואופי מיוחד," אמר בן.

"אהמ," אברדין הנהנה, "תגידי, יסמין, ראית פעם את גייל עירום?"


"מה?" יסמין קראה, מסמיקה, "מה פתאום?"

אברדין משכה בכתפיה, "חבל. הוא בטח נראה מדהים. רואים שהוא
בנוי טוב, ואני אומרת לכם, כשמישהו נראה כל כך טוב, הוא מדהים
עד הסוף. בטוח שהוא לא שעיר. לפחות, לא יותר מדי."

"את מנסה לרמז שגבר שעיר הוא מכוער? תודה," ג'ורג' אמר, ואז
גיחך, "יש יותר גרועים ממני, אתם יודעים," והוא טפח על שכמו של
בן.

בן לקח זאת ברוח טובה, "כן, אני דובי." הוא פתח את הכפתורים
העליונים בחולצה שלו וחשף פרוות חזה מרשימה ושחורה.

"אוווו, נורא ואיום!" אברדין עיקמה את פניה.

"אם כבר מדברים על דובים, היינו בגן החיות היום, גייל ואני...
תגידו, איפה ישו?"

"נם את שנתו," אמרה אברדין.

"בגן החיות? המלאך שלך לא רק קוץ בתחת, הוא גם טמבל!" ג'ורג'
קרא.

"סתום ת'פה!" יסמין קראה, "זה היה יופי. נורא נהניתי."

"באיזה גן חיות?" אברדין התעניינה, "בלונדון? בבודפשט?"

"מה פתאום בודפשט?" בן שאל. אברדין דרכה לו על הרגל בכל הכוח.


"למעשה, היינו בגן החיות התנ"כי, פה,"

"אמ," אברדין משכה בכתפיה, "קדימה, בואי נלך לבלות." היא לקחה
את ידה של יסמין.

אברדין היתה לבושה בשמלה ארוכה וצנועה בצבע בורדו כהה מאוד,
ושערה היה מגולגל ועשוי בתסרוקת צנועה אף היא. בעיני יסמין
נראתה כאילו יצאה היישר מסרט על התקופה הויקטוריאנית. יסמין גם
ראתה, למורת רוחה, שצבע השמלה אמנם תאם לצבע הפיג'מה שלה,
ולעומת זאת, הפיג'מה כלל לא דמתה לשמלה של אברדין ולשאר השמלות
שמסביב.

אברדין נתנה בה עין מבקרת מעל מניפה פרושה, ואמרה במבטא אנגלי
מושלם: "גייל לא לימד אותך להחליף שמלה?"

גייל לא היה מעלה על דעתו לקחה אותי למין מקום שכזה לא מוכנה,
יסמין חשבה בשפתיים קפוצות, אבל רק הנידה בראשה והביטה באולם
הענק, שנראה מעט אפלולי למרות כל הנברשות המוארות, כיוון
שקירותיו היו בצבע יין אדום, בבמה הקטנה עם הנגנים ובכל
המוזמנים הרוקדים, הלבושים מחלצות.

"איזה אנשים נחמדים," היא מלמלה כשנערה בשמלה צהובה הביטה בה
מלמעלה.

"הם מאלו שלא התקדמו עם הזמן, וצריך לכבד אותם," אברדין אמרה
בטון קפדני.

"חשבתי שאנחנו אמורות לבלות," יסמין מלמלה במסכנות כשבחור
רכרוכי למראה סקר אותה בבוז ונפנה אל קבוצתו, צוחק.

"ואנחנו נבלה!" אברדין קראה בעליזות, "תראי איזה צחוק כאן,"

לפתע הרצינה והדפה זוג משקפיים ענקיות אל אפה, "כפי שאת יודעת,
רוחות יכולות לעשות הכל באמצעות מחשבה. זה, בעצם, הדבר היחיד
שנותר לנו,"

כהרף עין אברדין הופיעה לנגד עיניה בשמלה שחורה רפויה, שיער
פזור ואיפור שגרם לה להיראות חיוורת ולעצמות לחייה להיראות
שקועות,

"וזה כולל לבוש!" היא הצהירה, כשעל גופה חליפת סערה צהובה
מלוכלכת בבוץ,

"פשוט תדמייני את עצמך עם איזה לבוש שבא לך, אבל ממש תדמייני,
כמו שדמיינת לפני שראית את ג'יי סי!" וכשאמרה זאת כבר היתה
בג'ינס כחולים מחמיאים ובגופיית תכלת שעליה כתוב: "ג'סטין תעשה
לי ילד!" וסיימה בקריאת הכתוב בקול צווחני והיסטרי.

"נו," אמרה בציפייה, לבושה שוב בשמלת הבורדו.

"אמ," יסמין הפטירה וניסתה להתרכז. לרגע התחילה לחשוב על עצמה
במיני, חזיית נצנצים וג'קט בצהוב לימון, אבל נזכרה במה שקרה
באגם, והפסיקה בבהלה. היא הביטה בשמלות שמסביב והשתדלה לדמיין
את עצמה בשמלה דומה, ירוקה, אבל כל הזמן יכלה לחשוב רק על כך
שהיא ניצבת כאן, בנשף הזה, בפיג'מה האהובה עליה.

"זה יבוא עם הזמן," אברדין משכה בכתפיה, והושיטה לה שמלה
ירוקה.

"איך ידעת שאני אוהבת ירוק?" יסמין שאלה בהערכה כשהלכו לעבר
חדר ההלבשה.

"מותק, מיום שפגשתי אותך את בחולצה ירוקה, ג'ינס ירוקים
ונעליים ירוקות," אברדין השיבה בקול מאנפף, "זה איך ידעתי."

אברדין הבטיחה שיבלו, והן אכן בילו. למעשה, ליסמין נדמה שמעולם
לא נהנתה עד כדי כך. אברדין המתינה עד שאישה חביבה מאוד פרשה
את חסותה על יסמין, ומיד הלכה לרקוד. האישה הציגה אותה בפני
כולם, ויסמין כמעט נדהמה כשמצאה את עצמה בשיחות סלון קולחות,
ועוד באנגלית שוטפת, ואפילו עם צל של מבטא אנגלי מעושה. תודה
לאל שקראתי הרבה שרלוט ברונטה באנגלית, היא הרהרה. מראה הים
תיכוני התבלט בין כל האנגלים הלבנים והמנומשים, והיא הפכה
פופולרית מאוד. כשבחור נאה ובעל גינונים מושלמים הציע לה
לרקוד, היא הלכה איתו בלא היסוס, דבר שלא היתה עושה בחיים בלי
כמות האלכוהול שהערתה אל קרבה.

כיוון שלא נמנתה עם עם שיונק אלכוהול, השתכרה במהירות. מעולם
לא נודע לה מה בדיוק עשתה באותו לילה בלתי נשכח. אברדין עמדה
בסירובה לומר לה, ורק מזה היא נבהלה.

יסמין הביטה מבולבלת בעיני השקד הגדולות והעמוקות שמצמצו
לעומתה, ובפנים שנלוו אליהן. "זה אלוהים," היא מלמלה בקול,
בחוסר מחשבה.

"מה?" אלוהים שאל מופתע, בקול של אלוהים.

"לא," יסמין שמעה את קולה מלא העליצות של אברדין, "זה רק
גייל."

וברגע ששמעה את הקול, נדמה היה לה שראשה אחוז במלקחיים. "הו,"
היא נאנחה כשסבל שכמוהו לא ידעה מימיה, אפילו לא בזמן מחזור,
אחז בה.

גייל הסתובב והביט באברדין בשתיקה, גופו רועד מזעם.

"לא ידעתי שהיא תחטוף האנגאובר," אברדין הצטדקה, "לא חשבתי
שהיא חטפה האנגאובר אי פעם,"

"יסמין היא אדם יודע ספר," גייל סינן לעברה. הוא נרכן אליה עם
כוס זכוכית גבוהה ומלאה. "שתי," הוא אמר ברכות.

יסמין הביטה בחשדנות בנוזל הסמיך. "זה מכיל ביצים חיות?" היא
שאלה.

"לא. שתי."

יסמין באמת השתדלה להאמין לו, אבל ביצים חיות או לא, היה לזה
טעם מזוויע, והיא כמעט הקיאה, וודאי היתה מקיאה אלמלא נבהלה כל
כך לשמוע את גייל צורח.

"חתיכת אידיוטית פטפטנית, טיפשה שכמותך, חסרת כל אחריות!" קולו
נשמע כמו בפול ווליום ליסמין המתענה. "אני לא יכול להסיר את
מבטי לשניה מהילדה שלי בלי שמישהו מכם ייקח אותה למקום טיפשי
וייפגע בה?" ומבטו עבר מאברדין אל ג'ורג', "היא על אחריותי,
אתם לא מבינים את זה, חבורת סתומים?! שלא תעזו לקחת אותה לשום
מקום, או לעשות איתה משהו, בלי שאתם מבקשים את רשותי, הבנתם?"


"כן, אדוני," ג'ורג', שמצפונו עוד נקף אותו על יורודיסני, פלט
בחוסר נימוס משווע, ויצא מהחדר בטריקת דלת שהקפיצה את יסמין
לתקרה.

גייל התנשם, ניגש אל הדלת הסגורה, ושוב נפנה אליהם, "היא על
אחריותי, תבינו, היא על אחריותי," אמר בשקט, פתח את הדלת, יצא
וטרק אותה, וליסמין נדמה שהיא מתה.

בן וישו הביטו זה בזה במשיכת כתף.

"אלוהים, הוא כל כך סקסי כשהוא כועס," אברדין נאנחה.

"בבקשה תשתקו," יסמין ביקשה בקול ענות חלושה, "בבקשה."

בן וישו הנהנו ומשכו משם את אברדין, שההורמונים שלה המשיכו
להשתולל, וסוף סוף הותירו את יסמין לבדה.

"תיזהרי שלא לשבור את המתקן. מתקן עץ שמתמוטט בכוחות עצמו זה
לא דבר רצוי."

מוזר שגייל מסוגל להתלוצץ. יסמין נעצרה על אחד משלבי העץ
והרימה את מבטה מהמתקן המתנודד תחתיה אל גייל, שטיפס בקלילות
לעבר המגדל הגבוה ביותר. הוא לא גרם למתקן להתנודד, והמחשבה
שהיא בלבד גורמת לרעידה כזאת גרמה לה להרגיש כמו פרה. היא
המשיכה לטפס בזהירות. החשש שמא תיפול עם כל המתקן הזה ותלך
לעזאזל הטריד אותה יותר ממה בני האדם החיים יחשבו. אלוהים,
המתקן הזה היה יותר מדי רעוע בשביל משקלה כשהיתה בת עשר,
ושמונה שנים טובות חלפו מאז.

לבסוף הגיעה אל המגדל ומצאה את גייל יושב שם, כמו לא חש בזעזוע
שמתחתיו. בכבדות משכה את עצמה והתיישבה לצדו. הוא שתק, ועיניו
הגדולות היו פקוחות לרווחה ובוהות נכחו. מוזר שעד עכשיו לא
חשבה שעיניים חומות עשויות להיות מושכות.

יסמין הביטה למטה, ותחושה מיוחדת, שחשים כשחוזרים למקום מוכר
ואהוב אך נשכח, מילאה אותה. הרי המקום הזה מקושר לזיכרונות
ילדותה. גן הפעמון נראה לה רחוק כל כך מהבית כשהיתה קטנה. איך
מתקן העץ הישן והעלוב הזה נראה לה אז עצום, מדהים וכיפי.
וכמובן שמחשבות על הילדה הקטנה שהיתה מטפסת למרומי המתקן
הובילו אל מחשבות על הוריה, שהטריחו את עצמם עד כאן, ואל אחיה
ששיחקו איתה פה. הכאב הצורב של האובדן שב ואחז בה.

גייל הביט בה, וחיבק אותה ברכות, "בהתחלה זה ככה," הוא אמר,
"ואז לאט לאט את מתחילה לחוש פחות רחמים עצמיים, ויותר רחמים
על אלו שאיבדו אותך. וגם זה פג. עוד כמה חודשים, לכל היותר,
תוכלי לשבת כאן בדיוק ולחוש רק חיבה ומעט געגועים אל משפחתך."


יסמין נאנחה והשעינה את ראשה על כתפו. מזה שנים הרגישה שהיא
אינה זקוקה לקרבה גופנית. הקרבה שגיבורי סיפוריה זכו לה הספיקה
לה, ולא היתה כרוכה באפשרות של פגיעה. ובכל זאת נעים כל כך
כשמחבקים אותך. מדוע עברה את החיים מבלי שיהיה לה חבר? החיבוק
היה מנחם, אבל לא דבריו. כי הזכירו לה את האובדן שחווה המשפחה
שלה, וזה הרי גרוע יותר מאובדנה שלה. היא יודעת שיבוא יום
ותפגוש אותם. והם, מצדם, בטוחים שכבר חדלה מלהתקיים.

גייל הרפה ממנה. "רצית לשאול אותי משהו," הוא אמר, "מה זה
היה?"

יסמין שבה אל המציאות. "הו, כן," היא אמרה, "אני מניחה שעד
עכשיו אני צריכה לדעת את התשובה, אבל כנראה שמוחי הזעיר מסרב
לקלוט. למה לעזאזל אני מרגישה קור ואתה לא? למה המשקל שלי
מרעיד את המתקן הזה ונדמה שלך אין משקל? תסביר לי איך אתה עושה
את זה!"

"גם לך אין משקל, יקירתי," גייל הסביר בסבלנות, "אין לך ראש
ממשי ועצבים, כך שאינך יכולה לקבל כאב ראש, ואינך אמורה לחוש
קור או חום, או כל דבר פיזי,"

"כאב הראש שחטפתי הבוקר היה מאוד ממשי," יסמין קטעה אותו בכעס.
לא היה נעים לשמוע, שאין לה ראש ממשי.

"את עשויה ממחשבה ומרגש," גייל המשיך.

"רגש ומחשבה הם לא אחד?"

"זה לא דיון פילוסופי, יסמין," קולו נשמע קשוח ומוכיח, כקול
מורה. "את עשויה ממחשבות," הוסיף בטון מרוכך, "ובזה העניין.
לוקח זמן להתכחש למה שברור לך כל כך, שיש לך גוף ואת מסוגלת
לחוש כאבים. אבל זה יבוא בסוף. את זוכרת איך אתמול הפכת לשקופה
בכוח המחשבה? בדיוק כך את יכולה להרגיל את עצמך לעובדה שאת לא
מסוגלת לחוש כאבי ראש אמיתיים, או קור או חום, מה שבא לך. אני
שונא קור, לכן חסמתי את תחושת הקור שלי. חסמתי תחושת כאב בכל
הגוף, ככה שאני יכול לקפוץ ממגדל ושום דבר לא יקרה לי. אם
תיפלי מפה, למשל, תוכלי להיפגע, ואפילו לשבור חלקים לא ממשיים
בגוף שלך, כי את כל כך בטוחה שתשברי אותם,"

"תודה," יסמין נרעדה וקרבה אליו אוטומטית.

"אל תדאגי," גייל צחק ואחז בידה, "אני לא אתן לך ליפול. את
מבינה, למשל, אני לא מסוגל לחוש כאב או לשבור משהו, אבל מגע את
כן יכול לחוש, כי את זה לא חסמתי."

"אברדין היתה פשוט נשפכת," יסמין אמרה בחוסר מחשבה.

"מה?"

"כלום."

גייל משך בכתפיו, "את צריכה לחשוב טוב טוב אלה תחושות את רוצה
לחסום. זו לא החלטה של מה בכך."

"ורגשות אני לא יכולה לחסום?"

גייל השתתק למשמע השאלה, ולבסוף השיב, "כמו שאמרת, רגשות
מחוברים למחשבה, לכן לא תוכלי לחסום אותם,"

"אבל..." יסמין החלה.

"אבל, וזה הדבר החשוב מכל," גייל נרכן אליה ולבה קפץ, "אסור לך
לשכוח שאת את," הוא אמר ברצינות גמורה.

"איך אני יכולה לשכוח שאני זו אני?" יסמין עיקמה את פרצופה.

היא נזכרה בסרט שראתה פעם בטלוויזיה, על ילדה ששכחה מי היא,
ופניה הפכו להיות מסכה מגעילה שקנתה בחנות מסתורית. איכס.

"את יכולה, וזה קרה למספיק רוחות. מה שמחזיק אותך, מה שהופך
אותך לרוח רפאים, מה שנקרא נשמה, זה העובדה שבמחשבה שלך כל כך
מקובע שאת את. לא יכול להיות אחרת, תאמרי. נכון. אבל עובדה
שהרבה רוחות נעלמו ככה מהעולם. תסלקי מעצמך תחושת קור או חום,
או ריחות מסריחים או טעמים מגעילים או מה שזה לא יהיה. אבל אל
תסלקי את הידיעה שאת היא את, כי אם לא תחדלי להיות. איך תוכלי
לחשוב אז? המחשבה שלך תתפזר באוויר וכך גם את."

זה היה נאום דרמטי מספיק כדי שיותיר אותם שותקים לזמן מה. נו
טוב, יסמין חשבה, גם אני אגוצנטרית, כמו כל אמן, אין סיכוי
שאשכח מי אני.

"גייל," היא אמרה בהיסוס, "תחושות... איך ד"ר לוי קרא לזה? -
תחושות מיניות, גם יכולות להיחסם, או שהן קשורות לרגשות?"

"כפי שהבנתי אצל בנות זה כך," גייל אמר משועשע, "אני מניח שכן,
אבל אף אחד לא היה רוצה לחסום אורגזמה, מה? ומה מביא נערה
טהורה שכמותך לשאול שאלה כזאת?"

יסמין הביטה בו בהיסוס. היא ידעה שהוא מתבדח, אבל בכל זאת, הוא
היה בסביבות השלושים, והיא בת שמונה עשרה כמעט. "אני לא ילדה
קטנה!" היא הצהירה.

"אני יודע, קראתי את הסיפורים שלך." גייל אמר ולפתע השתתק,
נבוך.

"כן?" גם יסמין הרצינה ונבוכה, "ומה אתה חושב עליהם?"

גייל שתק ואז השיב, "אני אתן לך תשובה, אבל לא עכשיו. אני צריך
לחשוב על כך ברצינות."

יסמין הנהנה, התשובה הזאת סיפקה אותה. "אבל מה... אבל מה אתה
חושב על תיאורי המין?" המשיכה בעזות מצח.

"גם על זה אני צריך לחשוב."

"טוב. אבל הם אמיתיים? כשקוראים אותם יכולים לומר שאני בתולה?"


"אין לך מושג עד כמה!" גייל צחק, ואז השתתק.

"אוי, גייל, אתה אדום כמו עגבניה."

"למה את מצפה?"

יסמין משכה בכתפיה וחייכה לעצמה.

הם הלכו לישון בבקתת עץ אלפינית באותו לילה, אבל יסמין התעוררה
במקום אחר.

היא התיישבה בכבדות במיטה והביטה מסביב בפליאה. המיטה שישבה
עליה היתה מיטה מיושנת בעלת עמודים, וכל הרהיטים האחרים בחדר
השינה הקטן והקודר היו גם הם מיושנים אך יקרים למראה ושמורים,
מלבד שכבת האבק שכיסתה אותם. לקח זמן עד שהבחינה באישה שניצבה
במרכז החדר. אישה צעירה, בעלת שיער חום עשוי בפקעת ועיניים
אפורות, לבושה בשמלה אפורה מיושנת. האישה הביטה בה במבט מלא
צער, והיו סביבה כל כך הרבה שקט וחוסר ממשות, עד שנראה שאין לה
נוכחות בכלל. וכיוון שהביטה בה, יסמין ידעה שהיא רוח.

"בוקר טוב," היא אמרה בהיסוס.

האישה נעצה בה מבט ושתקה.

"בוקר טוב," יסמין חזרה, באנגלית הפעם.

עכשיו זה עבד. "בוקר טוב," האישה ענתה בקול רך ועצוב.

"איפה גייל?" יסמין קראה פתאום בבהלה.

"גייל והשאר אוכלים ארוחת בוקר. אנא, בואי איתי," האישה ענתה
באותו טון, במבטא אנגלי כבד.

יסמין צייתה. היא חששה שהרוח מצפה ממנה להחליף בגדים, דבר
שכזכור לא יכלה לעשות, אבל הרוח פשוט הובילה את הדרך אל מחוץ
לחדר, אל מסדרון צר אך מרוהט בהידור, אל מדרגות מעץ שהובילו
לקומה למטה, ואל חדר אוכל קודר, שבו ישבו השאר וערכו ארוחת
בוקר עליזה.

כשנכנסו, גייל נעמד. "יסמין, קמת," הוא אמר בחיוך, "בוקר טוב."


"בוקר טוב," יסמין מלמלה והתיישבה לידו. חילופי מקום ואווירה
שכאלו היו עדיין יותר מדי בשבילה.

"הכרת את לוסי," גייל המשיך, והחווה בראשו כלפי האישה.

"לא ממש," יסמין שלחה לעברה חיוך מתנצל.

"אבל שמעת עליה, אני יודע את זה. הגבירה האפורה הלונדונית,"

"הו," אמרה יסמין, "הו," חזרה כשנזכרה ברוח המפורסמת שרדפה
דירה בלונדון, הגבירה האפורה. "כמובן" לוסי חייכה בהנאה,
ויסמין חשבה לעצמה, יש יתרון בזה שביקרתי בכל אתרי הרוחות האלו
באינטרנט, אפילו שלא ישנתי אחרי זה במשך לילות.

"אנחנו בלונדון, אם כך?" היא שאלה.

"כן," גייל אמר, "חשבתי שכדאי לקחת אותך לבילוי אמיתי היום.
מחר צפוי לך יום מייגע."

"כן?" יסמין שאלה בדאגה.

"מחר תלמדי סוף סוף להיות רוח." גייל אמר בנחישות.

"הו," יסמין אמרה באכזבה כלשהי, כיוון שככל הילדים שנאה ללמוד.


"ואנחנו הצטרפנו," אברדין אמרה בעליצות ולקחה לעצמה נקניקיה,
"אני מתה על לונדון."

"תאכלי," גייל הורה, ויסמין הביטה בשולחן שהיה עמוס קערות
מהבילות של מיני בשר מלאים שמן או נאים וכל מיני ירקות
מבושלים. הריח שעלה מהן הוכיח לה, שללא כל ספק היו יושבת
לארוחת בוקר אנגלית אמיתית.

מיד זכרה את לובי המלון שבו היתה עם אמה בחופשה בלונדון. חתיכת
לובי זה היה - מרוהט בכבדות, בגוונים אדומים. כל היום התנגנו
בו להיטי פופ - וכל היום היה מסריח מארוחת בוקר אנגלית.

היא הרימה מבט מופתע אל תייר יפני שישב מולה על כורסא אדמדמה
וקרא עיתון באנגלית. קולה המנסר של בריטני ספירס הכריז שהיא
"חזקה יותר" וריח ארוחת הבוקר התעמעם קצת. למרבה מזלה, עוד לא
היתה רוח מנוסה, לכן הרימה את עיניה אל הדלפק, עצרה את נשימתה
בפחד,

והביטה בג'ורג' שמולה, שנגס בטוסט עם חמאה ועל פני ארשת סלידה
שכזאת, שרק צרפתי מסוגל לה.

"איפה היית?" אברדין שאלה בסקרנות.

גייל, שמן הסתם ידע מה מתחולל בראשה, בעט בה מתחת לשולחן,
ויסמין רק חייכה קלות ולא השיבה. היא הדחיקה את המחשבות על
אמה, ובמוחה החלו לצוץ תמונות של כל המקומות שביקרו בהם יחד
בלונדון. מיד התאהבה במקום. למעשה, אהבה את אנגליה ולונדון עוד
לפני שהיתה בה. זו היתה תוצאה של קריאת הספרים הרומנטיים של
ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה. היא זכרה היטב את הרגע שבו המטוס
ללונדון ירד אל מתחת לעננים, ולעיניה נתגלו הגבעות הירוקות
הנמוכות, החוות הבודדות והכפרים הקטנים שמחוץ ללונדון. אה, זה
נראה כמו מתוך אחד מספרי "החמישייה המפורסמת". גם הנסיעה
הראשונה ללונדון, במונית של ישראלים, היתה דבר שנחקק בזיכרון.
כששמעה על נסיעה מחוץ לעיר, יסמין חשבה אוטומטית על הדרך
הדהויה בין תל אביב לירושלים. בהחלט לא ציפתה לירוק כזה, לשדות
וגדרות עץ ובתי חווה יפהפייה. היא נאנחה בגעגוע. היום תבלה,
ומה אכפת מה יהיה מחר? לרגע חשבה בהנאה על כל הימים הרבים
הצפויים לה, שבהם תוכל לטייל בלונדון, ולטייל ולטייל, ולהכיר
את כולה. היא בהחלט יכולה לוותר על יום אחד כדי ללמוד איך
לעשות את זה.

גייל הושיט לה טוסט בחמאה, והיא אכלה בלי התנגדות, והביטה
בגבירה האפורה שאכלה בשקט הרגיל שלה. משום מה, ובאמת, יסמין לא
ידעה מאיפה המחשבה המוזרה הזאת צצה לה, נדמה היה לה שלא יפה לא
לאכול את שלל הדברים שהגבירה טרחה עליהם למענם, אפילו אם הטרחה
היתה רק לחשוב עליהם, ואלוהים יודע שזו טרחה גדולה ביותר.
בביישנות מה לקחה אחת מהנקניקיות השמנות, הורודות.

"זה נראה כמו זין!" אברדין קראה בעליזות, בעברית.

יסמין, שבדיוק אותה מחשבה חלפה בראשה, כמעט נחנקה מניסיון לא
לצחוק. אבל להפתעתה הגבירה האפורה פרצה בצחוק.

"הי, את מבינה עברית," יסמין האשימה אותה.

"לא, אבל גייל לימד אותי מה זה זין." הגבירה אמרה ברוח טובה.

"אה," יסמין אמרה ביובש, אבל אז התביישה בעצמה וברגש שחשה
ומיהרה לומר, "אז את הגבירה האפורה,"

"כן," לוסי הנהנה.

"אבל... אני לא מבינה!"

"מה את לא מבינה?" גייל שאל בסבלנות.

"אנחנו רוחות. לא אמורים לראות אותנו. אבל אנשים ראו אותך,"
יסמין אמרה לגבירה האפורה, "איך זה?"

לוסי פתחה את פיה כדי לענות, אבל יסמין קטעה אותה באנחה, "אני
יודעת! את חושבת שאנשים חיים יכולים לראות אותך, והם רואים
אותך."

"בדיוק," לוסי חייכה.

"אני תמיד חשבתי שהדמיון שלי פורה," יסמין אמרה בעצב, "אבל
כנראה זה לא נכון."

"זה נכון מאוד," גייל ניחם אותה, "ובגלל זה יהיו לך חיי נצח
מרתקים. את רק צריכה לשכלל את הטכניקה,"

"או ללמוד את הטכניקה," ג'ורג', שהאוכל לא הניח את דעתו, פלט.


"רגע, אם אפשר להיות רוח ולהיראות לחיים, אז... ייתכן שאנשים
שהכרתי, אנשים חיים, הם למעשה רוחות?" יסמין שאלה במהירות,
מופתעת.

"לא."

"למה?"

"ובכן," גייל החל, "הכוח הזה הוא רופף מאוד. קל להפוך לנראה
בעולם האנושי, אבל אתה אף פעם לא יודע מתי תיעלם. זה כבר לא על
אחריותך. אם אתה מאוד מיומן הזה, אתה יכול להופיע ליום, אולי.
אבל קשה להפוך למיומן."

"למה?"

"זה לוקח מאות שנים. תאמיני לי, טוב מאוד שרוחות לא יכולות
לחזור לחיים ממש,"

"למה?"

"כי זה מסוכן."

"למה?"

"מה את, הילד בפרסומת לכללית?" ג'ורג' סינן.

"אוווווי," אברדין צווחה.

"כן, כן, אנחנו יודעים, דודי בלסר חתיך," בן אמר, ונתקף שיעול.


יסמין הביטה בו בסקרנות כשהסיר את היד המנומסת מפיו והביט בה
בקימוט מצח.

גם ג'ורג', שישב לידו, הביט וכבש את פניו בשולחן, נאנח בעצב,
או שמא בגועל.

"מה קרה?" גייל שאל בדאגה.

"דם," ג'ורג' אמר במסכנות.

"מגיע לך," אברדין קראה בנקמנות אחרי בן, שהלך לשטוף ידיים,
"ואתה," היא קראה אל ג'ורג', "איך מוסקטר שכמוך יכול לפחד
מדם?"

"אנ'לא מוסקטר,"

גייל נאנח, ופנה אל יסמין, "תארי לעצמך מה היה קורה אם היטלר
היה חוזר כאדם חי, לא עכשיו, אבל נגיד בעוד כמה מאות או אלפי
שנים, וממשיך מה שהתחיל, אבל עם יותר עוצמה, עם כוח על טבעי!
או, נגיד שבן-לאדן נופל למשכב ומת..."

"הלוואי," אמרה לוסי.

"תגיד, אולי אתה טועה? אולי כבר מצאו דרך. אולי סדאם הוא
הגלגול, אם אפשר לקרוא לזה ככה, של כל הרשעים בהיסטוריה? המן,
אנטיוכוס הרשע, פרעה..."

"יסמין, אל תתבדחי. זה רציני."

"אני רצינית,"

בן חזר, חיוור מתמיד, בדיוק ברגע בו נפתחה דלת הדירה בחריקה.
קולות צחוק מפוחד של ילדים נשמעו מהפתח.

לוסי חייכה בשובבות וקמה ממקומה. "מיד אשוב," אמרה, ויצאה
מהחדר.

"לאן היא הולכת?" שאלה יסמין.

"להפחיד את המסכנים." אמר גייל.

"הו," יסמין אמרה, "הו," היא חזרה בטון שונה וחייכה.

"שלא תחשבי על זה אפילו," גייל התרה בה.

אברדין הביטה בביקורתיות בחצר המרוצפת עם הספסלים ופחי הזבל
הצבועים, בצורת חיות.

"מה המקום הזה, גייל? גן ילדים?"

"מוזיאון הילדות," אמר גייל.

"מוזיאון?" ג'ורג' עיקם את אפו.

גייל הביט בו ובאברדין לרגע בראש נוטה לצד אחד, ואז הושיט
לשניהם את ידיו. אברדין לקחה אחת מהן בלא היסוס. יסמין פנתה
לאחוז בידה השנייה, אבל גייל אמר, "לא!" ותפס בידו של ג'ורג'.

אברדין זינקה לזרועותיו של גייל בצווחה מחוררת אוזניים,
וג'ורג' מצמץ לעומת האיש שנמתח במכונת עינויים עד שמעיו יצאו
החוצה. גייל הוריד את אברדין לרצפה, בלא עדינות יתרה.

"נתראה בריג'נט פארק, נאמר, באחת?" שאל.

"איפה השארת אותם?" בן שאל בסקרנות.

"במרתף הזוועות של לונדון. שניכנס?"

"מה זה מרתף הזוועות של לונדון?" ישו שאל את יסמין בשעה שפסעו
פנימה בעקבות גייל, שפופים ונדכאים מפחד הדברים שהוא עלול
לעשות.

"מוזיאון שעווה ש... מציג את ההיסטוריה של לונדון בצורה קצת
שונה."

"מוצגים שם עינויים, מגיפות ושאר דברים אפלים, שתמיד היו מתחת
לפני השטח," בן הוסיף בקדרות.

"אני לא יודעת מה השפיע עלי יותר, תצוגת חדר משפחה מוכה מגיפה,
או תצוגת האיש שבישלו אותו חיים ברותחים, או השדרה הזאת עם
הראשים הכרותים... לא, למעשה אני חושבת שזו היתה המוסיקה
הגותית. ממש חודר לעצמות. ואמא שלי ואני, שתי פחדניות, הלכנו
שם לאיבוד ו... הו,"

והשיחה נקטעה לשמע קריאתו של גייל, ומרתף הזוועות של לונדון
ודברים איומים כיוצא בזה נשכחו כשהחלו לשוטט שם.

יסמין שמחה להימצא בחברת גייל, ששב להיות ידידותי, ולעבור יחד
איתו מבית בובות אחד למשנהו, בקומה התחתונה. אלו היו בתי בובות
מדהימים, מתקופות שונות, שבהם חדרים מיניאטוריים מושלמים. אפשר
היה לבחור אחד כזה ולבחון אותו במשך שעות. ישו העדיף להסתכל
בצעצועים מהתקופות השונות, שנמצאו ברומה השנייה והשלישית,
ובייחוד נמשך לבית בובות של בית כנסת, ובן היה נטוע במקומו,
נושם בכבדות ומביט בבגדי ילדים מהמאה ה-19, שסחפו אותו בגל
געגועים.

ברגע שהקסם של בתי הבובות פג, יסמין וגייל עלו במדרגות אל
הקומה השנייה. בן עצם את עיניו, וכמעט הכריח את עצמו לעקור את
רגליו מהרצפה ולפנות אל פינת היצירה, שנועדה לילדים מבקרים.

יסמין בחנה קבוצה של דובונים ישנים, כששמה לב שהבכי נשמע קרוב
אליה.

הבכי נשמע גם מלמטה, אבל אז הסיחה את דעתה ממנו, וסברה שזה
איזה ילד שנפל וקיבל מכה. עכשיו פנתה, וראתה ממש מאחוריה ילד
קטן בלבוש מוזר. הוא היה על הרצפה. רגליו נראו מעוקמות, חלשות
ומנוונות, בייחוד בהשוואה לפלג גופו העליון שנע בעווית,
ולזרועותיו שנמתחו מעלה, כאילו כדי להגיע לצעצוע מונח בתוך
תיבת זכוכית, על שולחן. הילד בכה נוראות, וכל הזמן צווח בכאב
ובעלבון, "שלי! שלי!" ודומה שניסה להזיז את רגליו המסכנות
ולזחול קדימה.

צווחתה של יסמין היתה כל כך איומה ונוקבת, שהוא הפסיק אפילו
לבכות ובהה בה בעיניים גדולות ותמות. בן נבהל כל כך שפנה לאחור
מהיר כברק, ותוך רגע כל באי המוזיאון הזדעזעו, כיוון שחשבו שכל
הבניין נופל על ראשיהם, אבל למעשה זו היתה רק קופסא של טושים
שבן הפיל בטעות ושתוכנה ניטח ברצפה ברעש.

יסמין משכה את זרועה מאחיזתו המנחמת של גייל ורצה החוצה, בוכה
מאימה.

גייל רץ בעקבותיה, ומצא אותה יושבת על אחד הספסלים ומתייפחת.
הוא התיישב לידה ומשך אותה אליו. "לעזאזל," הוא לחש לעבר ראשה,
שהתרפק על חזהו, "אני כזה אידיוט. שכחתי ממנו, שכחתי ממנו
לגמרי. בבקשה תסלחי לי,"

יסמין לא השיבה. היא רק אחזה בחולצה שלו והמשיכה לבכות.

ישו ובן יצאו גם הם במהרה. בן היה בהתקפת צחוק היסטרית.

"אוי, זה נורא," הוא מחה את דמעות הצחוק מעיניו, "איזו המולה!
ועוד לא היה שם אף אחד!" הוא הפסיק לצחוק כשראה את סערת רוחה
של יסמין, והביט בה ברחמים, "זה אנדי, מה? הילד הקטן עם משיתוק
ילדים. הוא אף פעם לא עוזב את המקום הזה, כל הזמן בוכה שהוא
רוצה את החווה שלו בחזרה. כל אחד חוטף היסטריה כשהוא רואה אותו
בפעם הראשונה. אתה לא חטפת היסטריה?" הוא התעניין, פונה אל
ישו.

"אני כבר רגיל לכאלו," ישו נאנח.

גייל לא אמר כלום. הוא רק אימץ את יסמין עוד, חיוור.

כשנפגשו עם ג'ורג' ואברדין בריג'נט פארק, התברר שאחרי הכל הם
נהנו יותר.

אמנם בהתחלה, כשהיו שרויים באימת מרתף הזוועות, שכחו בכלל שהם
רוחות ויכולים להסתלק משם תוך שניה. לכן הסתובבו שם. ג'ורג'
הזעיף את פניו כשאברדין החלה לספר, שכאשר הביטו באנשי השעווה
התלויים, אחד מהם התחיל להתנדנד על החבל ולמלמל בקול חנוק
ועמום שכואב לו בצוואר. "כמעט מתתי מפחד," אברדין סיפרה. אבל
אחר כך התברר, כמובן, שזו היתה רק רוח אחרת, איזה טמבל שהחליט
להפחיד אותם.

זה, לפחות, הזכיר להם שהם בעצמם רוחות, ולכן יצאו משם מיד.
"אני הובלתי," אברדין אמרה בגאווה. ולכן אין תימה שהם מצאו את
עצמם בחדר הלבשה כלשהו, בשעה שאיי1 התכוננו בו לראיון
טלוויזיוני.

אחר כך בילו שעות בהרודס, מלווים ברוח של אחת המוכרות, שהסבירה
להם דברים מרתקים על כל פריט ופריט.

ישו, בעדינות מושלמת, סיפר לשניהם על הבילוי במוזיאון, בלי
להזכיר את ההתקפה של יסמין ואת הטושים של בן.

יסמין החלה לשכוח את הילד המסכן, כזו היתה ההשפעה של הפארק
המדהים ביופיו עליה. היא בקושי שמעה את דברי האחרים, יותר מדי
היתה עסוקה במחשבות. היא צעדה לפניהם, שלובת ידיים עם גייל, על
שפת האגם הגדול. היא נזכרה איך, כשהיתה שם עם אמה, הן הלכו שם
ממש, ולפניהם הלך זוג, נער ונערה. היא זכרה איך הביטה בהם
כשנעצרו והתחבקו, וניסתה לא לקנא. היא לא קינאה בנערה על
המציאה שלה, אלא על כך ש..! ובכן, לה מעולם לא היה חבר. היא
הציצה בגייל וראתה שחייך חיוך מהורהר, ותהתה אם גם הוא היה שם
באותו זמן, ואם הוא נזכר באותו דבר ממש.

"אלוהים אדירים!" יסמין צווחה וכיסתה את עיניה בידיה, להגן
עליהן מפני הלובן הבוהק.

"סליחה!" היא שמעה את גייל אומר, ותוך שניה אמר לה להסתכל.

יסמין הסירה את ידיה בחשש, והביטה בפליאה מסביב, אלא שלא ראתה
כלום, או כמעט לא כלום. היא ניצבה על קרקע מישורית, זאת יכלה
לחוש, אבל סביבה היה רק ערפל כבד, בצבע בז'. אך גייל לא היה
מכוסה ערפל. הוא נראה אפילו יותר ברור וחד מבדרך כלל, וגם היא.


"מה המקום הזה?" היא שאלה.

"זה המקום המושלם כדי ללמד אותך להיות רוח, אחת ולתמיד," גייל
הכריז בדרמטיות.

"איך?"

"את יודעת שאנחנו מסוגלים להמציא מקומות, נכון? ובכן, תדעי לך
שהזכות הזאת לא מוגבלת. את מסוגלת ליצור אין ספור מקומות,
מקומות ודברים ממשיים, רק בכוח המחשבה."

יסמין הביטה סביבה בהיסוס. "חשבתי על זה," היא אמרה, "המקומות
שאנחנו ממציאים, הם בעולם? כלומר שעל כל מקום בעולם יש עוד
מקום מדומיין, שקוף לבני אדם חיים, אבל ממשי לרוחות?"

"לא," גייל חייך, "העולם לא מספיק גדול בשביל זה."

"אז איפה אנחנו?"

הוא היסס, "אני לא בטוח... אני מניח שאפשר לומר שאנחנו בתוך
המחשבה."

"בתוך המחשבה? איך אפשר להיות בתוך מחשבה, אם היא לא ממשית?"

"יצורים שאינם ממשיים יכולים להיות בתוך מחשבה. אנחנו חיים על
מחשבה. אנחנו מחשבות בעצמנו."

"אנחנו בתוך מחשבה," יסמין אמרה בטון נמוך, בולעת את רוקה. זה
היה הדבר שהכי התקשתה לעכל, המהות של להיות רוח. "אנחנו כמו...
כמו בסטיאן ואטריו ופוכור, שהיו בתוך אורין," היא ניסתה להסביר
את זה במונחים הברורים לה.

"משהו כזה," אמר גייל, "וזה מתלבש עלייך בדיוק, לפי מה שאני
יודע. קדימה, תפעילי את הדמיון ותיצרי לנו עולם."

"המ," יסמין נהמה והביטה על הערפל... לא, זה לא היה ערפל. זה
נראה כדבר מוצק.

היה לה ברור שתתקשה ליצור משהו בכוח המחשבה. הרי לא ידעה איך
לעשות את זה, ועד עכשיו תמיד התקשתה, חוץ מזה, שהכי קשה להכניס
לראשך שאת מסוגלת. אבל זו לא היתה הבעיה שנתקלה בה עכשיו,
הבעיה היתה, שהיא לא ידעה מה ליצור. שום דבר לא עלה בדעתה. זה
כמו כשזוכים בחמישים מיליון בפיס, היא חשבה לעצמה, ברגע הראשון
לא יודעים מה לעשות בכל כך הרבה ואפילו חוטפים פאניקה ומוכנים
לתת הכל כדי לחזור למשכורת הישנה. אני מניחה כך, לפחות. כיוון
שמעולם לא חוותה דבר כזה. היא הרימה מבט מתחנן אל גייל.

הוא חייך אליה חיוך מרגיע, "באמת, תנסי ברצינות. זה לא אמור
להיות קשה בשבילך. הרי כבר יצרת עולמות על הדף, לא? רק שעשית
זאת במילים, לא בציורים. טוב, עכשיו נתתי לך את הדף, שבו אנחנו
נמצאים. את רק צריכה להתרכז, לקחת מכחול ולהתחיל לצייר."

"אני... אני לא יכולה."

"אם תמשיכי לומר כך, באמת לא תוכלי," גייל פסק. "תפסיקי לחשוב
שאת לא מסוגלת. תנסי. יש לנו את כל הזמן שבעולם," הוא הוסיף
בצחוק עצור.

"טוב..." יסמין אמרה בפקפוק ופנתה להביט בחומר שהקיף אותה.

ציור. דימוי לא רע, דווקא העלה בה רעיונות, כמו למשל...

היא גיחכה, ופתאום נרתעה בבהלה, וכשחשה בידו של גייל על כתפה
מעט מביטחונה שב אליה, ועמו הידיעה. הידיעה הטבעית והפשוטה,
שהיא פשוט נמצאת במקום וזהו זה, בלי לחשוב מאין צץ. מולה עמד
בית רבוע, שהיה בדיוק בצבע החומר שמסביב, רק שקווי המתאר שיצרו
אותו למעשה, היו שחורים ועבים. הם גם שירטטו דלת מלבנית, שני
חלונות רבועים מעליה, וביניהם נורה צהובה נתונה באחד מאהילי
הפלסטיק הזעירים והלבנים, שהיו נפוצים בילדותה. משני צדי הבית
היו שני קווים ירוקים אופקיים ומזוגזגים שייצגו דשא. מצד אחד
עמד עץ בעל גזע מלבני וחום ומעליו עיגול מסולסל שקו המתאר שלו
ירוק ובתוכו עיגולים אדומים שהיו פירות, ומן הצד השני היו
פרחים ורודים וצהובים. מעט מעל היצירה הזאת היה קו כחול עבה,
שבצדו האחד רבע עיגול שהיה שמש מחייכת המשלחת קרניים צהובות.

גייל צחק, "יסמין, את ממש ואן גוך."

"הציורים של ואן גוך לא היו יותר טובים מזה." יסמין אמרה,
נעלבת.

"זה בדיוק מה שאמרתי. רוצה להיכנס?" הוא הצביע על הדלת.

"אתה חושב שאפשר? זה דו ממדי. זה לא סתם ציור?"

גייל הביט בה לרגעים אחדים כחוכך בדעתו. "כן," הוא אמר לבסוף,
"זה ציור, אבל אנחנו דמויות בתוך הציור הזה, את מבינה."

זה היה מספק. בלא היסוס יסמין ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. בית
מצחיק, היא חשבה לפני שנכנסה פנימה, בטח מבפנים הוא נראה כמו
ארגז.

ובאמת, כך היה. מבפנים הבית נראה כמו ארגז רבוע עשוי קורות עץ
מאונכות.

יסמין הביטה בגייל, שנכנס אחריה. "זה הכל?" אמרה באכזבה, "זה
משעמם."

"כי את עושה את זה משעמם. תתפרעי קצת. תרהטי אותו."

"לרהט אותו?"

"כן, תחשבי על חדר. תדמייני אותו טוב, תחשבי כאילו את נמצאת
בו. את מסוגלת לזה."

יסמין עצמה את עיניה. היה רק חדר אחד שאותו יכלה לראות בבירור,
וזה מה שעשתה, וכלל לא הופתעה כשגייל כיסה את עיניה ואמר
במהירות, "תחשבי על משהו אחר."

יסמין סילקה ממוחה את מראה חדרה, ומתוך זיכרונותיה צץ מולה חדר
אחר, שלא ראתה במשך שנים. היא חייכה לעצמה ברכות ונדמה היה לה
שהיא עומדת בתוכו ממש. מוזר איך שמראות מפעם נחרתים עמוק כל כך
בזיכרון. כלל לא תיארה לעצמה שהיא מסוגלת לשחזר את החדר הזה
לפרטי פרטים.

"פקחי את עינייך." גייל אמר רכות, והיא פקחה אותן וחיוכה התרחב
כשהביטה סביבה.

היא יכלה לראות את המקום היטב, כיוון שאור שמש רב חדר דרך דלת
הזכוכית הגדולה שבו. היא נמצאה בסלון שקירותיו לבנים בוהקים,
ובו שתי ספות וכורסא, כבדות, מרופדות בכחול אפרפר. שולחן סלון
ארוך וצר מעץ ניצב על גבי שטיח צהוב עם דוגמא חומה. טלוויזיה
ישנה היתה מונחת על שולחן עץ מגולף. מספר שרפרפי עץ עגולים
ויפים שאיש לא ישב עליהם מעולם היו מוערמים זה על זה. מספר
תמונות היו על הקירות.

יסמין התמלאה תחושת חמימות וביטחון, אותן תחושות שחשה כשהיתה
בחדר הזה לאחרונה, לפני שנים. "זה הסלון שלנו," היא אמרה
לגייל, "הסלון שהיה לנו בבית הקודם." היא נגעה בשולחן. "זה
מדהים."

"כן," גייל אמר, "הילדות המוקדמת שלך היתה יפה."

"כן. ישוב קטן, ילדים, חברים. זה היה יפה." יסמין התיישבה על
הכורסא. "היא נמצאת אצלי בחדר עכשיו," אמרה, "אחרי שקנינו את
הספה והכורסאות הירוקות, זרקנו את הספות, אבל אני קיבלתי את
הכורסא."

"כן," גייל אמר במהירות, "רוצה לצאת החוצה?" הוא הצביע על דלת
הזכוכית.

יסמין חייכה, וענתה בכך שניגשה אל הדלת ופתחה אותה בבטחה. היא
ידעה מה יהיה שם.

כשיצאה החוצה הביטה סביבה בפליאה. הדברים היו ממשיים, אבל נראו
מעט תלושים, כמו קרעי זיכרון. כך חשבה על החצר האחורית שלהם
תמיד. מולה היה גן קטן בעל אדמה חומה מצמחת עשבים, וכמות עצים
שנדמתה לה ענקית - תפוח ואפרסק ואגס ואגוז ותאנה. יסמין מצמצה
כמה פעמים, כמנסה לסלק את הערפול המוזר, שהיה לא ממשי, מהמראה
שלפניה.

גייל ניגש אל עץ האפרסק ובחן את פירותיו הבשלים. אחר כך הפנה
אליה את ראשו, "את לא רוצה לקטוף את פרי גנך?"

יסמין ניגשה אליו אוטומטית וקטפה אפרסק גדול מהממוצע. היא
הרימה אותו אל אפה וחשה בריח רענן ומתוק, מתוק מדי בשביל
אפרסק. היא הביטה לרגע באפרסק השני שגייל תחב לידה, ואז פנתה
בטבעיות אל משטח הבטון הקטן ליד הדלת, והניחה אותם על שולחן עץ
ישן עם רגלי מתכת.

היא חזרה אל גייל, שעמד עכשיו בין עליו הירוקים של התפוח.

"ארוטי, לא?" שאל בחיוך לפני שפנה וקטף תפוח.

יסמין שמה לב פתאום שהמנגינה שהזדמזמה בראשה לא היתה בראשה
כלל, אלא ממשית מסביב, וגם המילים, של "יש לי גן" של ביאליק.

"איך אתה עושה את זה?" היא תבעה לדעת.

"זה לא אני," גייל אמר אחרי שקטף תפוח נוסף, "זו את." הוא נתן
לה את שני התפוחים ופנה אל עץ האגוז.

לאחר מכן ישבו על הכיסאות בעלי רגלי המתכת, המרופדים פלסטיק
ירוק גמיש, שכרגע ממש שכבו במחסן והעלו אבק, ואכלו את הפירות.


"הגינה הזאת לא תופסת חלק גדול בזיכרונות שלי," יסמין אמרה
בהרהור, "בקושי הייתי בה, לפי מיטב זיכרוני, לפחות. זה לא
מוזר?"

גייל הנהן. הוא פתח תאנה והביט בבשרה האדום הלוהט, לוודא שאין
שם תולעים, ונשא אותה לפיו.

יסמין הביטה בו מלקק את אצבעותיו מהמיץ ואמרה, "רוב הזיכרונות
שלי הן מהגינה הקדמית." ולפתע קפצה ממקומה וקראה בלהיטות, "בוא
נלך לשם!"

גייל חייך, "בואי נשב ונסיים לאכול ונהנה מהרגע. יש זמן. הדבר
היחיד שלא בורח זה זיכרונות."

"אני אזכור את המשפט הזה לספר הפילוסופי שאכתוב פעם," יסמין
אמרה ביובש ונגסה באפרסק.

"אל תהפכי לפלצנית צינית שמלגלגת על כל קלישאה. הצלחת לשמור על
איזושהי מידה של תמימות למרות השנים בבית הספר המהולל שלך,
ויהיה חבל לקלקל את זה." גייל אמר ברצינות.

יסמין שמעה צליל נעלב בקולו וליטפה את ידו, "אל תשים לב אלי,"
היא אמרה, "הנה, אתה יכול לקחת את התאנה שלי."

"והדלי כלבבי ער, נוטף פז אל פי הבאר. נוטף פז, נוטף בדולח,
דודי הולך, דודי הולך," קולה של רונית אופיר נשמע מסביב.

גייל לא יכל להתאפק מלצחוק, ויסמין הסמיקה, "אני לא נהנית כל
כך להיות פה, אחרי הכל," היא מלמלה ותחבה את התאנה לפיה.

"זה בסדר," גייל ניחם אותה, "המודעות שלך גרמה לזה. אותה
מודעות שגרמה לך לשים לב לקלישאה שאמרתי."

יסמין בלעה את התאנה ולקחה אגס. "על מי אתה עובד?" מלמלה.

"אה?" גייל שאל בתמימות.

יסמין הנידה בראשה, "כלום."

כשסיימו לאכול קמו וחזרו לתוך הבית, ויצאו דרך דלת הכניסה. הם
יצאו אל תוך סוכת הגפן. אשכול ענבים אחד צמח שם, וגייל קטף
אותו והושיט לה ענב אותו אכלה למרות שהיה חמוץ ועם גרעינים,
כיוון שהיה שייך לזיכרונותיה.

כשיצאו מתוך הסוכה כמעט צווחה, כי על המדשאה ראתה ילד קטן שחור
שיער, שהיה החבר הכי טוב שלה פעם.

"את זוכרת?" גייל שאל בחיוך, "הרבה פעמים היית יוצאת מהבית
ורואה אותו שם, מחכה לך שתצאי."

"כן," יסמין אמרה בהרהור, "כל החברים שלי אז היו בנים. פלא
שאין לי מושג איך להסתדר עם בנות? הוא... הוא לא אמיתי, נכון?"


"לא. הוא יציר דמיון. תנסי לסלק אותו."

"לסלק אותו?" יסמין שאלה בחמלה.

"תשכחי את העובדה שהוא כאן."

"אבל הוא כן כאן." יסמין הביטה בגייל שנעץ בה מבט שאמר, את
יכולה לעשות את זה, ופתאום כיווצה את פניה במרירות ובהתרסה,
כיוון שהילד הזה פשוט היה שם, כעובדה מוגמרת, ושום מחשבה לא
תוכל לסלק אותו.

גייל חייך, "טוב, יסמין, טוב." והחל ללכת.

יסמין הלכה אחריו, חצתה את השביל ליד השקדייה והלכה על הדשא
שנראה לה גדול, ממש גדול, עד שהגיעה אל המלונה. זו היתה מלונת
אבן, שפעם, כך אמה סיפרה לה, שכנו בה הכלבים של השומרים.
כשהיתה ילדה קטנה אמא היתה מכניסה אותה ואת אחיה פנימה, והם
היו יושבים על דרגשי האבן.

גייל זחל לתוך המלונה והיא באה אחריו. מבפנים היא היתה צרה
מאוד, בקושי היה בה מקום לשניהם. יסמין התיישבה והביטה בגייל
וצחקה. הוא היה גדול מדי בשביל המלונה. הוא חצי ישב חצי שכב על
הרצפה, רגליו הארוכות מקופלות ולחוצות לקיר ולתקרה. גייל הציץ
בה וצחק גם הוא.

"נחמד כאן," יסמין אמרה, ושמה לב שהיא צמודה אליו והתרחקה
בבהלה.

היא שכחה מהעניין כשהביטה בפתחים העגולים הקטנים בקיר המלונה.
כשהיתה ילדה חשבה שהם חלונות. אבל עכשיו חשבה, בשביל מה כלבים
צריכים חלונות? אולי אלו פתחי אוורור. אבל למלונה היה פתח
גדול.

שוב הביטה בגייל. הוא הזכיר לה משהו. תינוק ברחם? לא. גייל
הניח את כפות רגליו על הרצפה ודחף את עצמו לאחור עד כמה שיכל.
אחר כך הצליח לשים רגל על רגל וישב שכב שם עם כפות ידיים
שלובות על בטנו ואצבעותיו מתנופפות. נדמה היה שנתפס למחשבות,
ויסמין החזירה את תשומת לבה לאחד הפתחים הקטנים. מעניין אם אני
יכולה להכניס את היד שלי דרכו, חשבה בלא סיבה מיוחדת. היא שלחה
את זרועה מעל גייל. כף ידה הצליחה להשתחל דרך החור. היא המשיכה
לדחוף את הזרוע שלה לשם...

"מה קורה כאן לעזאזל?"

זה היה גייל. הוא הצליח להתיר את רגליו, שהיו שלובות מעליה,
ולהעמיד אותן על הרצפה. ליותר מזה לא היה מסוגל. יסמין גילתה
שהיא שוכבת עליו. ראשה היה מונח על חזהו. זרועה הימנית היתה
כולה מחוץ לפתח, שהפך רחב יותר ומרובע. כף רגלה הימנית היתה
מונחת על הרצפה, בין רגליו של גייל, ורגלה כפופה. רגלה השמאלית
היתה תקועה בארובה, בזווית של תשעים מעלות לגופה, עד שחשבה
שהיא תישבר.

היא הרימה את ראשה וסובבה אותו לאחור כמה שיכלה, אבל כל מה
שהצליחה לראות היה חלק של חזה וחתיכת כתף. "מה קורה?" היא
שאלה, כמו גייל.

"את שואלת אותי?" גייל שאל, מעוצבן בעליל.

יסמין השיבה את ראשה לזווית הטבעית שלו, והשעינה אותו שוב. היא
חשה בבד מלטף את זרועה, פנתה וראתה שאלו וילונות. "אנחנו כבר
לא במלונה," היא אמרה.

"הייתי אומר כך. במלונה לא היו תמונות."

יסמין הביטה, ובאמת היו תמונות קטנות על הקירות. עכשיו נמצאה
בחדר, קטן מאוד בשבילה. היתה בו דלת קטנה שנפתחה למסדרון, עד
כמה שיכלה לראות.

"מה זה החדר הזה?" היא שאלה.

"אין לי מושג. אבל לא נראה לי שהבעלים ישמחו כל כך. עשינו להם
כאן נזק לא קטן." אמר גייל.

"נזק? איזה נזק?" יסמין שאלה בדאגה, "אני לא רואה שום נזק.
אנחנו לא מזיקים בכלל, נכון? חוץ מהעובדה שכנראה נמנע מהם
להיכנס אל החדר הזה."

"וכנראה שהרסנו להם את הרהיטים. את לא רואה את זה, אבל אני
מרגיש. לאמיתו של דבר, יש איזה כיסא, או איזה משהו חד שלוחץ לי
על התחת, ואני לא חושב שאוכל לסבול את זה עוד הרבה."

"הו," יסמין אמרה. היא חשבה לרגע על התחת של גייל, ואז הכריחה
את עצמה להפסיק, וחשבה על משהו אחר. "הוי, גייל," היא אמרה
פתאום, "הבעלים של הבית הזה לא יוכלו להיכנס אל החדר הזה אף
פעם!" והיא פרצה בבכי.

"לא, לא, יסמין," גייל קרא וניסה להזיז את החפץ החד שעינה
אותו, "בטח שנוכל לצאת מכאן. פשוט תחשבי על מקום אחר, שנוכל
להגיע אליו! sonovabitch!" הוא הוא סינן כשהבחין שמאמציו
לשווא.

אבל יסמין היתה היסטרית מכדי לחשוב. היא הפסיקה לנסות להחזיק
את משקלה ונשענה כולה על גייל.

"יסמין, תפסיקי להתפתל," הוא אמר בבהלה.

היא הפסיקה רק כשהרגישה באיזה משהו חד לוחץ על התחת שלה.

"יא בן זונה!" היא צעקה בכעס שהפתיע גם אותה, חשה כולה מנוצלת.


היא הצליחה לתפוס מעט תנופה והזניקה את עצמה לאחור. עכשיו
עכוזה נחת על בטנו של גייל, והיא יכלה ממש לחוש את האוויר בורח
ממנה, וראשה פגע בכל הכוח בסנטרו, דבר שיכול להרוג. זה עשה רעש
חזק, אבל גייל לא אמר כלום ואפילו לא נאנק. אה, כן, הוא חסום
בפני כאב. אבל רגע, אם כך, איך הוא מרגיש את הכיסא הזה על ה...
לא, לא, תפסיקי יסמין, אל תחשבי על זה. היא הביטה למטה וראתה
שהדבר החד שלחץ עליה היה עכשיו בין הרגליים שלה.

"בחיי, גייל, לא ידעתי שאתה כל כך גדול," היא אמרה בהתפעלות,
לפני שהבינה מה שהיא אומרת.

"תודה." אמר גייל.

"לא כואב כשזה לוחץ ככה על המכנסיים?" יסמין שאלה בהרהור.

"רוצה לפתוח לי אותם?" שאל גייל.

"למה לא?"

שניהם פרצו בצחוק.

"אתה יכול להחזיר אותנו לעולם הנורמלי, נכון, גייל?" יסמין
שאלה כשסיימו לצחוק.

"עקרונית כן, אבל אני רוצה שנמשיך להיות בעולם שלך. רק כך
תלמדי."

"או-קיי."

"תיקחי אותנו למקום אחר."

"נראה לך שנחנק כאן בסוף?"

"לא."

"חבל."

גייל הרים את זרועותיו, שהיו לחוצות אל הקירות בצדדים. "כל הדם
זרם מהן. הן עוד ינשרו לי." הוא אמר וניער אותן.

"אין לך דם. לא דם ממשי, מכל מקום," יסמין אמרה בהקפדה.

גייל כרך את זרועותיו סביבה. "אני מאמין שאת לועגת לי," אמר
בכובד ראש.

"נראה לי שאני יודעת איפה אנחנו," יסמין אמרה, "אנחנו בבית של
הארנבון הלבן."

"אם ככה אנחנו רק צריכים לחכות שהוא יבוא הנה לחפש אותך." אמר
גייל.

"מה נעשה עד אז?"

"יש לך שתי אפשרויות, סקס פרוע או שירה בציבור. מה בא לך?"

תוך שניות צרחו ביחד במלוא הגרון, "שיבולת בשדה כורעה ברוח
מעומס גרעינים כי רב, ובמרחב הרים יום כבר יפוח, השמש כתם
וזהב!.."

"מריאן, מריאן! מה הרעש האיום הזה?" קול מאנפף קרא בחוץ, רם
מספיק ששניהם ישמעו אותו.

הם צחקקו בהתחטאות.

צעדים נשמעו מבחוץ, ונעצרו בבת אחת. "מה זה, לעזאזל?" אותו קול
שאל בטון כעוס.

"את זוכרת את הספר? קדימה, תעשי את זה, מגיע לו!" גייל לחש
באוזנה של יסמין.

"לא," יסמין אמרה, "אנ'לא יכולה להרביץ לו."

"אם לא, ניתקע פה לנצח."

"לא נכון."

"מריאן, מה קורה פה?" הארנבון הלבן תבע לדעת, "מה את עושה שם?"


"הו, שוכבת לי על הגב, נחה," יסמין ענתה באדישות.

"נחה? מה פתאום?! מה עם האיבוק, מה עם השטיפה? תתחילי לעבוד
מיד!"

"אמ," יסמין אמרה, "רוצה את הכפפות שלך? גייל, אתה רואה את
הכפפות שלו?"

"אני בטח שוכב עליהן."

מבחוץ נשמעה חריקת גלגלים שנעצרה בקרבת מקום.

"התפוחים שלך, בוס," נשמע קול דק.

"התפוחים שלי? אידיוט. מה זה?"

"זה נראה כמו זזרוע, אדוני."

"זרוע! למה שזרוע תהיה מחוץ לחלון שלי? אין לה שום זכות. צאי
החוצה!"

"אני לא יכולה," יסמין אמרה במסכנות.

"אולי תיתן לנו קצת עוגיות, מר ארנבון לבן?" גייל הציע
בחביבות.

"פאט, תעשה משהו." אמר הארנבון הלבן.

"מה, אדוני?"

"הו, אני לא יודע. תוציא את זה. מהר! אני מאחר כבר. הדוכסית
תמעך אותי."

"אני משתגעת," יסמין הודיעה לגייל בכעס.

"זזרוע, צאי החוצה!" הקול הדק נשמע קרוב יותר ומצווה, ורועד
מפחד.

"יא מניאק!" יסמין צעקה והכתה באוויר.

נשמעה שריקה מבוהלת והתנפצות זכוכית. גייל התפקע מצחוק.

"פאט, אני עוד מחכה." הארנבון הלבן נשמע רגוע לחלוטין.

צעדיו של פאט היו מהוססים ומתנודדים עכשיו. "חממת המלפפונים
היפה שלך, אדוני," הוא אמר באבל.

"תשכח ממנה, טיפש! הכפפות שלי!" הארנבון הלבן נשמע היסטרי.

"עוגיות!" גם גייל איבד את סבלנותו וצרח.

נשמעו טפיפות רגליים רבות, שנעצרו בבת אחת, כמו על פי פקודה.
נשמע בליל של קולות, שכולם היו בדיוק כקולו של פאט. אז השתתקו.
עוד צעדים נשמעו, איטיים ונגררים, וגם הם נעצרו.

הקולות הדקים אמרו בבת אחת, "שמע, ביל, האדון אמר שתעלה לארובה
ותוציא את הרגל הזאת."

"לא, לא ביל!" יסמין קראה.

"תביאו לנו עוגיות, אידיוטים," גייל רטן.

"אם תכריחו לביל לעלות למעלה, אני אקרא לדינה והיא תטרוף
אתכם!" יסמין הכריזה.

כולם השתתקו. יסמין חייכה לעצמה, מרוצה, עד ששמעה את הארנבון
הלבן מצווה: "לשרוף!"

"כל הכבוד יסמין," גייל רטן, "השתמשת כבר באיום שלך. עכשיו
נישרף."

"אנחנו לא יכולים להישרף ממש, נכון?"

"אני לא יכול,"

"אבל זה הכל דמיון."

"יסמין!" גייל צרח, "תדמייני אותנו במקום אחר, מיד!"

יסמין עצמה את עיניה וניסתה להתרכז. "אנ'לא יכולה, אנ'לא
יכולה!" היא צעקה בפאניקה. בתוך הדממה יכלה לשמוע גפרור ניצת.
"דינה!" היא צרחה.

"מיאו!" נשמעה יללה מקפיאת דם מבחוץ.

השרקנים צווחו וברחו, צעדיו האיטיים של ביל הוחשו.

"העוגיות!" גייל צעק, "הם חייבים לתת לנו עוגיות. איך נצא
מכאן? הברחת אותם."

"הו," יסמין אמרה, וציוותה על דינה להסתלק. להפתעתה, זה עבד.

"מר ארנבון לבן," גייל ביקש בקול רגוע ככל שיכל, "בבקשה תן לנו
עוגיות מכווצות, שנוכל לצאת מהבית שלך."

לא הגיעה שום תגובה.

"גם הוא ברח," גייל אמר לבסוף, "מה נעשה?"

"אולי הוא יחזור."

"אולי תיקחי אותנו למקום אחר?" גייל הציע.

"גייל?"

"כן?"

"איך זה שדינה הופיעה פתאום?"

"את גרמת לה להופיע."

"אבל רק קראתי לה. לא הייתי אמורה לדמיין אותה לפני שהיא באה,
להחליט בדיוק מה היא תעשה? חוץ מזה, מה פתאום שדינה תיכנס לארץ
הפלאות?"

"ככה זה בתוך המחשבה. כשאת בתוך סיפור קל יותר לדמיין ולגרום
לדברים לקרות. זה כמו כשאת כותבת סיפור. את ממציאה את הדמויות,
אבל אחרי כמה זמן כבר יש להן חיים משלהן, והן עושות דברים שלא
חשבת עליהם, כי הן כל כך אמיתיות."

"הדמויות שלי דווקא מאוד ממושמעות. הן עושות רק מה שאני רוצה.
אתה חושב שזה עושה אותי סופרת דפוקה?" יסמין שאלה בדאגה.

"לא."

"גייל," יסמין אמרה אחרי כמה דקות, "קראת את 'אן שרלי, הנערה
מן האי'."

"כן. יופי של ספר."

"שני הספרים האחרונים בסידרה איומים."

"את צודקת."

כנראה שיסמין נרדמה, כי אבנים קטנות שנזרקו עליה מבעד לחלון
העירו אותה.

"מה זה, אינתיפדה?" היא שאלה.

"התכבדי," גייל הושיט לה עוגה זעירה.

"אה." האבנים הפכו לעוגות, "הן ממש יפות," היא אמרה בהערכה,
"ממש חבל לאכול אותן."

"תסתמי ותאכלי." גייל ציווה, והיא צייתה.

תמיד שאלה את עצמה, איך אליס הרגישה כשגדלה והתכווצה. טוב,
עכשיו ידעה, וזה היה די מאכזב, בסך הכל. סתם הדברים מסביבה
נעשו גדולים יותר. הם הפסיקו לקטון, וגייל אחז בידה ומשך אותה
אל מחוץ לחדר. היא רצתה לעצור ולהביט בשאר החדרים, אבל גייל רץ
מהר מדי החוצה. הארנבון הלבן והשרקנים חיכו להם בחוץ.

"מה את חושבת שהם יעשו לנו?" גייל שאל אותה.

"נראה לי שהם יהרגו אותנו," יסמין אמרה בלא היסוס.

"נהדר!" גייל גלגל בעיניו.

"אופס." יסמין אמרה.

"בואי נברח מפה!" גייל התחיל לרוץ ולמשוך אותה אחריו. יסמין,
יש להודות, היתה פדלאה אמיתית. תוך כמה דקות כבר נשפה כמו קטר,
ואם גייל לא היה מושך אותה חזק כל כך, היתה נעצרת ומתמוטטת,
בלי ספק.

עצי היער חלפו על פניה במהירות רבה כל כך, שכל הצבעים התערבבו,
אבל בכתם הכחול לא היה קשה להבחין.

"רגע!" היא נעצרה, חיכתה כמה דקות עד שהסחרחורת תעבור, והלכה
לעבר הפטרייה. היא גילתה שהיא לבושה בשמלה כחולה קצרה וסינר
לבן.

הזחל הכחול עישן את הנרגילה שלו בשתיקה, כפי שקיוותה. הוא לא
אמר דבר כשלקחה כמה חתיכות מצד אחד של הפטרייה וכמה חתיכות מן
הצד השני. כשחזרה אל גייל היא ראתה אותו מדבר עם המלכה האדומה.
היא בקושי הצליחה לחשוב, מה לעזאזל המלכה האדומה עושה כאן?
כשזו נעלמה.

"רוצה פכסם, יסמין?" גייל שאל והושיט לה אחד.

"תודה, הייתי מעדיפה מים," היא אמרה, ובכל זאת לקחה אותו. "למה
בעברית נותנים כאלו שמות לא מעוררי תיאבון לאוכל?"

"אני לא יודע."

"ביסקוויט נשמע הרבה יותר טעים מפכסם... וניל יותר טעים משנף,
סנדוויץ' יותר טעים מכריך..."

"לאן את לוקחת אותנו עכשיו, יסמין?"

הארנבון הלבן חצה את דרכם בריצה. נדמה היה ששכח מהם לגמרי.
הוא זינק לתוך חור באדמה.

"גייל," יסמין אמרה פתאום, "אני לא רוצה להיות כאן."

גייל עצר והתבונן בה. היא נראתה מפוחדת.

"איפה את רוצה להיות, אם כן?" הוא שאל.

"בבית." היא אמרה. "קח אותנו הביתה."

גייל הביט בה בהיסוס. "טוב," הוא אמר, "אי אפשר להפיל עלייך
יותר מדי בבת אחת. לפחות את יודעת שכאן הולכים על פי
האינטואיציה, גם זה משהו. מחר נמשיך."

והוא לקח את ידה.

"אתה נראה עייף."

"כן," גייל שפשף את עיניו.

"הנה, שתה שוקו."

"לא, אני עוד צריך לתכנן מה לעשות מחר. לעזאזל עם זה, אף פעם
לא רציתי להיות מורה. למה הפכתי למורה, לוסי?"

הגבירה האפורה התיישבה לידו. "כי יש לך קוץ בתחת, גייל, והוא
יותר גדול וחד אפילו מזה של אברדין."

גייל צחק ולקח לגימה מהשוקו.

"יום ארוך, מה? תספר לי?"

"לא, אני לא יכול לבגוד ביסמין."

"אה, כן. אני מבינה." לוסי לחצה את כפות ידיה בין ברכיה. "היא
ילדה נחמדה."

"היא היתה יכולה להפוך לאדם דגול, אם היתה חיה."

"הו," לוסי ליטפה את כתפו, "תפסיק להאשים את עצמך. עשית הכל
כדי לשנות את הגורל. וגורל זה לא דבר שמשתנה."

"יש גורל אם כן?"

"כמובן. מה גרם לאישה ההיא להיכנס במכונית שלך, אז, אם אין
גורל?" לוסי צחקקה, "מילא, אם היתה שיכורה או צעירה. אבל גייל,
היא היתה בת שבעים לפחות, וכל החברים שלה אמרו שאפילו בכבישי
החווה שלה היא היתה נוהגת במהירות של עשרה קילומטרים לשעה. אז
מה גרם לה להיכנס בך?"

"צירוף מקרים. צירוף מקרים מחריד, לוסי." גייל אמר מאחורי כפות
ידיו שכיסו את פניו.

"אין דבר כזה. לבנה אף פעם לא נופלת על ראש של מישהו סתם כך,"


"כן, כן. אני יודע. גם אני קראתי את 'האמן ומרגריטה'. אם לומר
את האמת, יסמין למדה אותו בבית הספר."

לוסי הנהנה. "אם ככה, הלימודים מתקדמים?"

"כן. הבעיה היא, שכמה שיסמין שרוטה, עדיין יש לה היגיון. היא
לא מקבלת דברים כפשוטם. נו... זה יבוא לה בסוף."

"ואחרי שזה יבוא לה, והכל ייגמר, תוכל לבוא לגור פה. או שנלך
לגור במקום אחר. יהיה לי חבל לעזוב את הדירה הזאת," לוסי
צחקקה, "ובכל זאת אבוא איתך."

"אולי מוטב להגיד זאת כבר עכשיו, לוסי. אחרי שאגמור עם יסמין
אני מתכוון להמשיך לבדי. היא האחרונה שאקשור את גורלה בגורלי.
רק המחשבה לעזוב אותה מפחידה אותי. אנדוד לבד. החבורה הזאת היא
הראשונה שאני בה מזה זמן רב, ואני יודע שיהיה קשה לי להתנתק
אפילו מאברדין ומג'ורג'."

"זה כי אתה פחדן."

"אני מניח שאת צודקת."

לוסי לא נראתה מודאגת במיוחד. "אתה יכול לשנות את דעתך, אתה
יודע."

"כן."

"זה כמו השער ההוא בטיטניק," אמרה יסמין.

"אל תסתכלי עלי, אברדין תכננה את זה." אמר גייל.

בדיוק ברגע ההוא השער נפתח ואברדין עמדה בפתח, לבושה בשמלה
אוורירית בצבע לילך.

"ברוכים הבאים לבוטיק היוקרתי שלי," היא קדה לפניהם.

יסמין פרצה בצחוק.

אברדין התעלמה מכך, "בואו בעקבותי."

היא הסתובבה, הצמידה את כפות ידיה זו לזו וצעדה פנימה
במלכותיות. גייל לקח את זרועה של יסמין ויחד הלכו בעקבותיה. הם
נמצאו בחדר ענק, עם רצפת שיש ממורקת וקירות בצבע בורדו עמוק עם
קישוטי זהב. וילונות קטיפה ארוכים באותו צבע כיסו חלקים
מהקירות, ומראות ענקיות במסגרות זהב היו על חלקים אחרים. במרכז
החדר היה שולחן עץ כבד עמוס במגאזינים מבריקים מסודרים
באלגנטיות.

יסמין הביטה מסביב בהתרשמות. "איפה הבגדים?" היא שאלה את
אברדין, שהשפילה את ראשה בצניעות.

"כאן," היא ענתה והניחה יד על השולחן.

יסמין ניגשה אל השולחן והביטה במגאזינים. כולם היו מגאזיני
אופנה.

"אהה," היא אמרה, "אני מבינה. לא מתוחכם ביותר, אתם יודעים."

"אני וגייל חשבנו על זה," הסבירה אברדין, "כלומר, גייל היה
הרשות המחוקקת, ואני הרשות המבצעת. אנחנו צוות טוב מאוד,"

"נו, מספיק עם הדיבורים," גייל אמר ומשך מגאזין אחד מתחתית של
מניפת מגאזינים שהיתה מסודרת יפה מאוד.

"הסידור שלי!" אברדין צווחה בעלבון, "הסידור היפה, היפה שלי!
הרסת אותו!"

גייל הוריד את אצבעותיו מהאוזניים ואמר ליסמין, "תבחרי משהו
ו..."

"תדמייני אותו עלייך. אני כבר יודעת," אמרה יסמין.

היא דפדפה במגאזין במהירות האור. "שום דבר לא מוצא חן בעיני,"
הכריזה לבסוף.

"יסמין, תהיי רצינית," גייל ביקש.

"אתה יודע שאני לא סובלת בגדים," אמרה יסמין, "לא אכפת לי
להישאר עם אלו לנצח."

"אבל יכול להיות שאולי, במקרה, תקלעי פעם למסיבה ויקטוריאנית
כלשהי, שפיג'מה או חולצה ומכנסיים ונעליים ירוקים פשוט לא
מתאימים בה," העירה אברדין.

"מה שמזכיר לי, ששכחת לשים שלט 'אסור להפריע' על הדלת," אמר
גייל.

הוא הביט ביסמין שפניה התעקמו במרי כשהוזכרה המסיבה ההיא.

"אל תדאג, אני אסדר הכל," אברדין לחשה לו.

היא פתחה מגאזין לכלות וסימנה ליסמין להתקרב. יסמין גילתה
התעניינות בעל כורחה.

"ככה זה נשים," אברדין העירה בקול שהפך צרוד סיגריות אך לא
סקסי. "והנה לפנינו שמלה יפהפיה, בעלת חצאית רחבה ביותר משיפון
וקישוטי תחרה, שמסייעת מאוד בהסתרת הפולקעס וביצירת רושם של
מתניים דקים ביותר. המחוך מקושט ביהלומים מסודרים בצורת פרחים,
והוא עוזר בהרמת והדגשת הציצים... כמובן שאלו כאן לא יהלומים
אמיתיים, אבל בשמלה שלך הם יכולים להיות אמיתיים, אם תרצי,"
היא הוסיפה בקול ממתיק סוד.

יסמין פיהקה.

"וכעת נעבור לשמלת כלה... שובבה! אוי, תראו את זה," אברדין
הוסיפה בשופי.

"אתם יודעים איך אני רוצה - איך רציתי - להתחתן?" שאלה יסמין,
"הייתי לובשת שמלה לבנה רפויה עם רקמה, כמו אלה מהמזרח, וצעיף
לבן עבה במקום הינומה. טקס דתי לא חשוב לי. היינו רק הוא ואני
והגמל. הייתי מכסה את פני בצעיף בצניעות, והוא היה בא לקראתי,
והיינו חוזרים על שבועות הנישואין שלנו, ורוקדים לאור הירח."

שתיהן נאנחו בחולמניות.

"נראה לי שקראת יותר מדי תנ"ך, יסמין," אמר גייל, "אולי
נמשיך?"

והם המשיכו. יסמין וגייל כמעט נרדמו בזמן שאברדין עברה מגאזין
מגאזין, מסבירה על כל בגד ובגד.

גייל הפסיק את אברדין באמצע. "נדמה לי שהרעיון גרוע," הוא אמר.


"אני בטוחה שהוא גרוע." יסמין הפטירה.

"טוב... יסמין, את זוכרת איך אתמול כשהיינו בארץ הפלאות היית
לבושה כמו אליס?"

"כן."

"טוב מאוד. אז קחי אותנו לתוך סיפורים, ותלבשי משהו מתאים
לסיפור."

"כל הכבוד גייל," יסמין אמרה, "כשאומרים לי אני לא מצליחה
לעשות כלום. זה צריך לבוא ספונטנית. זה בדיוק כמו סיפורים. אף
פעם לא יכולתי לכתוב כשהייתי מוכרחה." יסמין הוסיפה בהרהור.

"חתיכת חיסרון," אברדין העירה בחכמה.

"צודקת."

"אולי תנסי בכל זאת?" גייל הציע.

יסמין עצמה את עיניה.

הוילונות, המראות והשולחן נעלמו. קירות החדר, וגם התקרה
והרצפה, הפכו שחורים משחור, אבל כן היה אור, איכשהו.

"איזה סיפור זה?" אברדין שאלה בתהייה.

"תסתמי, זה לא סיפור," יסמין אמרה מתוסכלת, "זה רק הלך רוח."

"הלך רוח," אברדין חזרה ופרצה בצחוק, "הלך רוח. אהבתי." היא
משכה את גייל הצדה. "תשמע, צריך להסיח את דעתה במשהו. אם נסיח
את דעתה חומות ההתנגדות שלה ייחלשו וההחלטות שלה ייעשו מרוככות
וגמישות."

"ואיך לעשות את זה?"

אברדין לחשה לו משהו באוזן.

"יצאת מדעתך?!"

"הרבה אנשים טוענים כך."

"זה לא יעבוד."

"תשמע לי, זה יעבוד. אני יודעת. אני אישה ויסמין אישה."

"שזה אומר שאתן יותר חכמות ממני?"

"בנוסף לכל."

"אני לא יודע..."

"תהיה גבר, גייל."

"טוב נו... ננסה,"

יסמין שמעה את גייל מתקרב מאחוריה. היא הסתובבה וכמעט התעלפה.
הוא היה עירום לגמרי.

צווחתה של אברדין הדהדה מסביב. המון רוחות התפרצו דרך הדלת שלא
היה עליה שלט 'אסור להפריע', כדי לעזור. פאנקיסט אחד שפך מים
מינרלים על פניה של אברדין, שהתעלפה. היא הדפה אותו בחוסר
סבלנות וקפצה על רגליה. היא ושאר הנשים שהיו שם נעצו מבטים
מורעבים בגייל. יסמין כמעט פרצה בצחוק כשראתה את המבוכה שעל
פניו, וזו שלה נעלמה. היא בחנה אותו בחופשיות. איזה כיף. הו,
הוא היה אידיאה, אידיאה אמיתית.

גייל התקרב אליה, "אולי עכשיו ת..."

"תגיד, גייל, אם אני רוצה, נגיד, חזה גדול יותר, בכלליות, יש
אפשרות שאני אחשוב שיש לי ציצים גדולים יותר, וממש, פשוט,
אחשוב על עצמי שתמיד היה לי ציצי גדול וכל זה, זה יעבוד?"

גייל שקל בכובד ראש, "היפותטית, נראה לי שכן. אני אישית לא
ניסיתי דברים כאלו."

"שוויצר."

"אבל לא הייתי מציע לך לנסות, יש רוחות לא נחמדות במיוחד. מי
יודע מה הן עלולות לעשות." גייל חיבק אותה.

"מה ניסית להשיג בזה?" יסמין שאלה.

"במה?"

"שהופעת לפני בלבוש אדם?" היא החזירה לו חיבוק, "אוי, זה
נחמד."

"אמרו לי שזו הדרך להסיח את דעתך לגרום לך לעשות מה שהצעתי."

"אהה." יסמין אמרה והציצה מעבר לכתפו אל אברדין, שהלכה ונמסה.
"גייל?" היא אמרה, "עבדו עליך."

הוא צחק.

"תגיד, לא מעליב אותך, שכל הנשים האלה מסתכלות עליך כאילו היית
חתיכת בשר מוצגת לראווה בשוק?" יסמין שאלה.

"זה דווקא נחמד."

יסמין הנידה בראשה, "גברים! בוא איתי."

היא לקחה את ידו ומשכה אותו אל פתח שנוצר בקיר השחור. גייל שם
שלט 'אסור להפריע'. הם נכנסו למסדרון ארוך, שצבע קירותיו תכול
אפרפר חולני. אי אפשר היה לראות את קצהו. יסמין עצמה את עיניה,
והתחילה לרוץ, מושכת את גייל אחריה.

גייל רץ איתה, כי לא היתה לו ברירה אחרת. הוא הרגיש שהשליטה
יצאה מידיו, אבל לא היה אכפת לו. הוא התרכז רק בלהתכונן לסלק
כל קיר שעלול לצוץ לפנים ולגרום ליסמין נזק במוח הלא ממשי שלה.
אבל לא היה צורך. יסמין ידעה מה היא עושה.

"חג מולד בלי מתנות הוא לא חג מולד,"

גייל הבחין בארבע הנערות בטרקלין הקטן, הסתכל בעצמו, נבהל ולבש
את בגדי התקופה.

"כל כך נורא להיות עניים!"

"אני לא חושבת שזה הוגן שלחלק מהנערות יש הרבה דברים יפים,
ולנערות אחרות אין שום דבר," יסמין דקלמה בהתלהבות יחד עם
הילדה הבלונדינית.

גייל הסתכל ביסמין. היא היתה לבושה בשמלה ארוכה וצנועה בצבע
חום, עם שרוולים תפוחים והרבה בד, מה שגרם לה להיראות מסורבלת,
וקצת מהוהה. הרעיון שלו עבד.

הנערות בטרקלין המשיכו בשיחתן. נראה שיסמין החליטה להיות צופה
בלבד.

"יש לנו אבא ואמא, וזו את זו."

"אבא לא פה, והוא לא יהיה איתנו עוד זמן רב,"

"ממש שובר לב, לא?" יסמין שאלה אותו. היא הביטה מסביב, "מדהים,
זה בדיוק כמו שדמיינתי."

"כמובן, טיפשה. זה איך שדמיינת." וגם גייל הביט בחדר הקטן
השטוף באור שקיעה.

הקיר היה מכוסה טפט חום, הרהיטים פשוטים והשטיח מהוה. אש בערה
באח, ספרים בכריכות עור היו על כוננית ופרחים פרחו בעציצים על
החלונות. ג'ו שכבה על השטיח, ונראתה ארוכה מאוד. קווצות משערה
הערמוני הארוך ברחו מהרשת שעל ראשה. היא סרגה גרב כחול בשכיבה,
אצבעותיה הארוכות נעות במיומנות מהפנטת. בת' ישבה על כורסא
לידה. גופה נראה מלא ורך כשישבה עליה בנוחות, ידיה עסוקות
בסריגה ועיניה צלולות ורכות. מג ואיימי ישבו על ספה ארוכה
ומהוהה, מג יפה ומלאת חיוניות, ואיימי ישובה בנוקשות, מלאה
הכרת ערך עצמה.

"אבל אני לא חושבת שהמעט שנבזבז יועיל. לכל אחת מאיתנו יש
דולר, והסכום המועט הזה לא יוכל לעזור לצבא. אני מסכימה לא
לצפות לכלום מאמא או מכן, אבל אני רוצה לקנות את 'אנדין
וסינטרם' לעצמי. אני רוצה אותו כבר כל כך הרבה זמן." אמרה ג'ו.


"אני מתה על ג'ו." יסמין אמרה בשביעות רצון.

"טום-בוי שאוהבת לקרוא ולכתוב. נשמע לי מוכר," אמר גייל.

"אני תכננתי להוציא את שלי על תווים חדשים," אמרה בת', וגם
אוזנה הכרויה של יסמין שמעה את אנחתה, יחד עם מברשת האח ומחזיק
הקומקום.

"אני אקנה קופסא של עפרונות ציור. אני באמת צריכה אותם," איימי
אמרה בהחלטיות.

"זה כתוב מעניין, אבל בסדר נורא," אמר גייל, "מג, ג'ו, בת'
ואיימי."

"אני עובדת מספיק קשה, ללמד את הילדים המעצבנים האלו כמעט כל
יום, כשאני רוצה ליהנות לי בבית,"

"מג," אמר גייל.

"העבודה שלך בכלל לא קשה כמו שלי. להישאר סגורה עם אישה זקנה
ועצבנית, שגורמת לך להתרוצץ כל הזמן, אף פעם לא מרוצה, ומדאיגה
אותך עד שאת מוכנה לעוף דרך החלון או לבכות."

"ג'ו." אמר גייל.

"לא יפה להתלונן, אבל אני חושבת שלשטוף כלים ולסדר את הבית זו
העבודה הגרועה ביותר בעולם. זה מעצבן אותי, והידיים שלי כל כך
גסות, שאני לא יכולה להתאמן כראוי,"

"בת'," אמר גייל.

"אף אחת מכן לא סובלת כמוני. אתן לא חייבות ללכת לבית ספר עם
ילדות מעצבנות שלועגות לכן אם אתן לא יודעות את השיעורים שלכן,
וצוחקות על השמלות שלכן, ומחמיצות את אבא שלכן אם הוא לא עשיר,
ומעליבות אתכן אם האף שלכן לא יפה."

"איימי." אמר גייל. "איך אפשר לאהוב דבר כזה?"

"אתה לא מבין כי אתה לא בת." אמרה יסמין, שלא אהבה לשמוע
ביקורת על הספרים האהובים עליה.

"זה ספר צדקני מגעיל."

"אתה צודק," היא היתה חייבת להודות.

"נו טוב, זה אחד ממסתורי העולם," נאנח גייל.

"קדימה, בוא נלך, יללן אחד," יסמין אמרה, ושניהם הסתובבו.

בקיר מאחוריהם היה פתח שהוביל לאותו מסדרון. שוב התחילו לרוץ.

גייל התפתל במיטתו. המיטה היתה ישנה מאוד, וקפיציה צווחו וגנחו
עם כל תנועה. אחרי כל צווחה גייל נעצר, כאשם, וחשב שהוא בטח
מעיר את כל הבית.

הדירה של הגבירה האפורה היתה קטנה, ארבעת חדרי השינה שבה היו
מצופפים יחד, והיא היתה ישנה, כך שכל קול רם נשמע בבירור
בכולה, בייחוד בלילה. חדרה של הגבירה האפורה היה הגדול והיפה
ביותר בדירה, כמובן. את החדר השני בגודלו קיבלו ישו ובן
וג'ורג'. יסמין ואברדין ישנו יחד, וגייל, בתורת חבר קרוב של
לוסי, קיבל חדר משלו, שהיה אמנם כוך, ובכל זאת, חדר פרטי.

גייל עצם את עיניו שוב וניסה להירגע מספיק כדי לשקוע בשינה,
אבל התמונות התוססות מהיום העמוס ביותר המשיכו להתרוצץ בראשו.
שוב פקח את עיניו, נאנח, וביצע כמה התהפכויות והתפתלויות כדי
להוציא את התסכול, וחשב שמזל שחסם את הזיעה בגופו, אם לא, כבר
היה ספוג בה.

הוא נשכב על הגב והביט בתקרה השחורה. מה עושות רוחות שמתקשות
לישון? שאלה טובה, הוא החמיא לעצמו, אברדין וג'ורג' בטח מוצאים
את מועדון הלילה החי ביותר. ישו ושכמותו יכולים לשקוע בדמיונות
נעימים. זו הבעיה, אנשים חיים שמתקשים להירדם יכולים לחשוב על
המחר, על מה יש להם לעשות, לתכנן תוכניות, אבל מה תעשה רוח
רפאים שהיא חופשייה כמו הרוח? אפשר לתכנן ביקור בבית הכנסת
הגדול של פראג, למשל, או בתוך "רומיאו ויוליה". הבעיה היתה,
שגייל היה כל כך מתוסכל מכך שלא הצליח לישון, שכל ימי המחר
הנצחיים שלפניו נראו לו ריקים וחסרי תועלת.

ואז נזכר שהוא מלאך שומר. כן. מחר יהיה לו עוד יום של לימודים
שלא אמורים להיות מסובכים. אבל מחרתיים... זה הולך להיות נורא.
יסמין כבר ידעה לממש את הדמיונות שלה, וידעה איך לדמיין על
עצמה בגדים. מה שנותר לה היה ללמוד את העולם האוורירי של רוחות
אחרות, איתור אנרגיות ובייחוד נימוסים, והקשה מכל, העולם
האמיתי.

עברנו את היום הזה, נעבור גם את השאר, הוא חשב, שכשמשהו בדומה
לכאב ראש צץ בראשו. לא שהוא לא נהנה. להיפך. הוא מאוד נהנה. רק
שכאמור, התמונות התרוצצו בראשו ולא נתנו לו מנוח.

הוא מצא את עצמו במסדרונות האפלוליים של תורנפילד הול, כאשר
ג'יין ומרת פיירפקס עשו בו את הסיור הראשון. יסמין לבשה שם
שמלה ויקטוריאנית צנועה ופשוטה. היא השהתה את הזמן שבו עמדו על
הגג עד כדי הגזמה, כל כך נהנתה להסתכל על הנוף. וגייל כמעט
השתין במכנסיים כשהצחוק של ברתה נשמע, למרות שידע שהוא אמור
להתחיל. איזה צחוק מחריד, ומפחיד אפילו רוח רפאים מנוסה!

אחר כך עשו גיחה קצרה לאוסטרליה, בדיוק לרגע שבו האב ראלף,
שדמה מאוד למישהו שהכיר, אבל לא ידע מי, נכנס לחדר של מרי
קארסון. וכאן גייל כמעט הקיא, כשראה את הגופה המתפוררת ואכולת
התולעים שלה. הוא היה כל כך מדוכא, שאפילו לא שם לב לשמלה
הרפויה של יסמין, שהיתה בצבע אפר של ורדים. יסמין לעגה לו, אבל
לפחות ג'ורג' ובן לא היו שם ללעוג לו.

הם ביקרו בפנסי, בדיוק לרגע שאקלי שיגע את הולדן. יסמין כמעט
התפקעה מצחוק כשמחבט הטניס נפל להולדן על הראש, ואחר כך הצטערה
והיתה בכזה דיכאון, שהתאים לשמלת בית הספר החמורה שלה. גייל
היה צריך ממש למשוך אותה החוצה למסדרון שלה, שתיקח אותם למקום
אחר.

והיא לקחה אותם לקנדה, לחווה הירוקה. היא ניסתה לעצור את אן
מלתת את יין הדומדמניות לדיאנה, אבל הילדות פשוט לא יכלו לראות
אותם. וכאן היה התור של גייל לצחוק על הקטע המשעשע. יסמין לבשה
שם שמלה חומה עם שרוולים תפוחים.

משם עברו לשוויצריה. השמלה השוויצרית הלבנה, הרקומה, נראתה ממש
מצחיק על יסמין בעלת המראה הים תיכוני. היידי וסבא אכלו ארוחת
ערב, ובכלל לא תיארו לעצמם ששתי רוחות חטטניות בודקות את כל
הבקתה. אחר כך יסמין יללה שהיא רעבה, ושניהם יצאו אל מחוץ
לבקתה וגילו ערימה של חטיפים מתחת לאשוח, וישבו והביטו על הרי
האפלים היפהפיים ואכלו במבה וביסלי גריל.

משם עשו תפנית חדה, אל רחובות עיירה קטנה על גדול המיסיסיפי,
והקשיבו לשיחה המרתקת של תום והאק על איך לסלק יבלות. גייל חשב
שנערות הכפר בטח לובשות שמלות ארוכות וצנועות ונקיות, אבל
יסמין נראתה מרוצה מאוד בשמלה הקצרה והקרועה שלה.

משם לא הרחיקו, ומצאו את עצמם במסיבת הצלי בתריסר האלונים. הם
נשארו שם הרבה זמן, כי יסמין אהבה את הספר כל כך, ונהנתה
מהקרינולינה שלה כל כך.

גייל התהפך והמיטה צווחה שוב.

נשמעה דפיקה על הדלת, ולוסי נכנסה. "אתה לא יכול לישון?" היא
שאלה.

"לא."

"רוצה לשבת איתי במטבח ולשתות משהו?"

"תודה. אני מעדיף לנסות לישון."

"אני יכולה לשיר לך שירי ערש," היא אמרה.

"לא, תודה, לוסי. לילה טוב."

"לילה טוב." היא יצאה וסגרה את הדלת.

גייל נכנס לחדר השינה של יסמין ואברדין בשש בבוקר.

"בוקר טוב!" הוא צעק והדליק את האור.

"יא בן זונה!" אברדין צעקה וכיסתה את הראש שלה בשמיכה.

יסמין הסתפקה בלכסות את הראש בלי לצעוק.

גייל, עצבני בעליל, משך את השמיכה מעל אברדין, ואז משך גם אותה
אל מחוץ למיטה ומחוץ לחדר, יחד עם השמיכה שלה. "מצטער, יש לנו
הרבה מה לעשות היום!" הוא צעק ופנה לטפל ביסמין.

תוך כמה דקות יסמין כבר ישבה במיטתה, השמיכה שלה זרוקה על
הרצפה, ועיניה עצומות. "קפה," היא מלמלה.

גייל הושיט לה קפה בדיוק כמו שאהבה - כפית קפה, כפית וחצי
סוכר, הרבה מים רותחים ומעט חלב, בתוך ספל צהוב של קפה ארומה.
היא גמעה אותו בעיניים עצומות והושיטה את הספל הריק קדימה.
גייל לקח אותו.

"מה השעה?" היא מלמלה.

"שש ועשרים,"

"עוד לילה," היא גנחה ונשכבה שוב.

גייל התיישב על המיטה. "מה קרה לך, יסמין? כשהיית חיה היית
יוצאת בשש ועשרים מהבית כדי לתפוס את האוטובוס לבית הספר."

"המוות הפך אותי לעצלנית," יסמין מלמלה.

הוא משך אותה לישיבה בכוח, "תתאוששי. יש לנו הרבה עבודה היום."


"אוכל," היא אמרה בקול ענות חלושה.

גייל הניח בידיה המגששות צלחת עם חביתה וסלט. רק כשגמרה אותם
שפשפה את עיניה להוציא את הצהובים ופקחה אותן, מוכנה ליום חדש.


כנראה שאברדין התעוררה בערך באותו זמן, כי היא התחילה לדפוק על
הדלת ולצרוח: "תיקחו גם אותי איתכם! למה לא לוקחים אותי אף
פעם? אני תמיד הפרסונה נון-גארטה! אף אחד לא רוצה אותי! אני
עזרתי לך אתמול, גייל!"

גייל המתין שתשתתק וקרא, "יש לנו עוד יומיים ללמוד, אחר כך
נוכל להיות כולנו ביחד,"

"גם אני רוצה לבוא איתכם! גם אני יכולה ללמד את יסמין דברים,
גם אני רוח מנוסה! משעמם לי!"

דלת מהצד השני של המסדרון נפתחה בדפיקה, ונשמעו קולות חנוקים
וצלילי מאבק. כנראה שאלו היו בן וישו, מנסים למנוע מג'ורג'
לרצוח אותה נפש.

"אברדין, זה בין רוח והמלאך השומר שלה. כשנגמור את הלימודים
הסדירים תוכלי ללמד את יסמין דברים משלך, אם היא תרצה." גייל
ניסה להרגיע אותה.

"ואני ארצה!" יסמין הבטיחה.

"חתיכת מניאק!" אברדין ניסתה טקטיקה אחרת, "נכנס לחדר בשלוש
בבוקר, מעיר אותי וזורק אותי החוצה! יא בן זונה! מגיע לי
פיצוי, לא? גם אני רוצה לבוא איתכם. אני מתגעגעת למלאכית
השומרת שלי, ואיך שהיא לימדה אותי להיות רוח," אברדין מחתה
דמעה, ואחר כך צווחה. ככל הנראה ג'ורג' התגבר על שני היריבים
המשניים שלו ופנה לטפל ביריבה הראשית.

גייל נאנח, ולקח את ידה של יסמין.

יסמין היתה כל כך שקטה, שגייל חשש שהיא בהלם, משום מה. אבל
כשהסתכל בה ראה שהיא מביטה מסביב בשקט, עיניים דומעות.

"המכתש הקטן," היא אמרה לבסוף, "היינו כאן בטיול שנתי. הלכנו
לעבר הפתח בקבוצות, ואני הלכתי לבד. זה היה מדהים. בחיים לא
אשכח איך היה ללכת כאן, כשרק הצעדים שלי נשמעים, ומסביב דממה
עמוקה כזאת, כאילו לוכדת אותי ויוצאת ומתפזרת ממני באותו זמן.
ורוח חרישית נעימה. כל כך יפה פה. זה הזכיר לי את גואב מדבר
הצבעים."

"תקשיבי," אמר גייל, ושניהם הקשיבו לדממה שמילאה וריפאה את
אוזניהם הדוויות.

"עכשיו קחי אותנו לאן שהוא, לאן שאת רוצה," גייל לחש ולקח את
ידה.

"בסדר," יסמין אמרה ועצמה את עיניה.

גייל מצא את עצמו במקום, שלא ידע אם הוא חדר או סתם חלל, כי
ערפל כחלחל וחלומי אפף את כולו. הוא עמד לשאול את יסמין מה
המקום הזה, כשראה דמות מגיחה מתוך הערפל, וכמעט נחנק.

זה היה הוא, או לפחות בן דמותו, בלבוש אדם.

הוא נעמד מאחורי יסמין וחיבק אותה, יותר בשביל לחזק את עצמו
מאשר אותה. "מה קורה?" הוא שאל, כאשר בן דמותו נעצר לא הרחק
מהם, שלוב זרועות.

יסמין לא ענתה. היא הניחה את ראשה על כתפו ועיניה היו חצי
עצומות, כמו בזמן חלום בהקיץ.

גייל הביט שוב בגייל האחר והצניעות הטבעית שלו גרמה לו להסמיק,
כשמצא שהוא ממש מתפעל מעצמו. הוא חש צורך בלתי נשלט לקחת את
יסמין ולהסתלק משם, אבל ידע שזה לא יהיה דבר נכון לעשות,
בשבילה.

לאחר שהחליט החלטה חשובה זו, ראה שגייל האחר נעלם, ושמח. "בואי
נלך," הוא לחש ליסמין, שהחצי-טראנס שלה הפחיד אותו.

אבל אז יד הונחה על כתפו הימנית. הוא הביט ביד. היא היתה גדולה
ויפה, עם אצבעות ארוכות. לקח לו כמה שניות לזהות את היד שלו.
בעל היד עמד מאחוריו, הוא יכל לחוש בנוכחותו. הוא לא התאפק
והניח את ידו על היד. זו היתה תחושה מוזרה, לגעת ביד הימנית
שלך בידך הימנית.

"יסמין," הוא אמר בפאניקה כשהרגיש שההוא מאחוריו מתקרב אליו
עוד יותר, "קחי אותנו מכאן, בבקשה!"

"ששש," יסמין אמרה חרש, והוא השתתק.

הוא ראה שאין שום סיבה לומר לה עוד משהו, כי היא היתה לגמרי
תפוסה במחשבה שלה, והוא היה במחשבה הזאת, ומה שיותר מפחיד היה
הידיעה שהוא בעירום מלא היה במחשבה הזאת.

ופתאום הוא הרגיש זוג שפתיים רכות נצמדות לצווארו. הוא רצה
לדחוף מעליו את גייל האחר... אבל הרי לא יכל להרפות מיסמין,
נכון? במיוחד כשהיא במצב כזה.

"תפסיק עם זה!" הוא התכוון לצעוק את זה, אבל יצאה לו רק לחישה
חנוקה. וגם אם היה צועק, זה בטח לא היה עוזר. גייל השני היה
שקוע במעשיו, בדיוק כפי שיסמין היתה שקועה בחלום בהקיץ שלה.

ידיו של גייל האחר החליקו על צדי גופו, וגייל מצא את עצמו מותח
את צווארו לאחור. הוא לא היה כזה. הוא לא היה מסוגל לבוא
למישהו זר ו... ככה... פיו של גייל האחר מצא את דרכו אל תנוך
אוזנו, וזרועותיו נכרכו סביב מתניו.

יסמין החליקה למטה והתיישבה, עדיין לא מודעת למה קורה סביבה.

גייל האחר הסתובב סביבו וגייל עצם את עיניו. במהלך שנותיו כרוח
ניצל את החופש הבלתי מוגבל שלו וניסה הכל, גברים, נשים, אפילו
קטינים. אבל אף פעם לא חשב אפילו על דבר כזה... הוא לא היה כל
כך חולה. הוא היה משחק עם עצמו, אבל לא עם "עצמו" כזה! לא, הוא
לא היה עד כדי כך סוטה, הוא חשב כשגייל האחר החל לנשק את
שפתיו. אבל איבר המין הבוגדני שלו טען אחרת. כוח ההתנגדות שלו
התפורר. נו, שיהיה, חשב לעצמו והחזיר לגייל האחר נשיקות וחיבק
אותו.

גייל האחר תפס בשולי החולצה שלו.

גייל נעצר ופקח את עיניו. גייל האחר הפסיק לנשק אותו. גייל
הביט בעצמו מבולבל. העיניים החומות שמולו היו מתחטאות, ותחתיהן
היה חיוך מתגרה כזה, שלא היה מתאפק, אם זה לא היה הוא עצמו.
הוא נגע בפני גייל האחר בתהייה, ואז נזכר ביסמין והביט בה,
והביט שוב בגייל האחר. הוא רצה להקיא.

הוא התרחק במהירות ומשך את ידה של יסמין בכוח, עד שכמעט התנתקה
מזרועה.

"מה קרה?"

יסמין הביטה בבלבול באברדין ולוסי, שהביטו בה בדאגה. אחר כך
הפנתה את ראשה אל פתח חדר האוכל והספיקה לראות את גבו של גייל
לרגע. דלת חדרו נטרקה.

"הכל בסדר?" אברדין שאלה.

יסמין השיבה אליה את מבטה. היא ישבה ליד השולחן. הן ישבו מולה.
לקח זמן מה עד שנזכרה, וכשנזכרה היה נדמה לה שהיא נחנקת.

קחי אותנו לאן שאת רוצה, גייל אמר, והיא הביאה אותם... אוי לא,
לאחת הפנטזיות המטורפות שלה! היא לא ידעה מה נורא יותר, העובדה
שגרמה לגייל להתמזמז עם עצמו, העובדה שהוא היה, פיזית, באחת
מהפנטזיות שלה, או העובדה שגם גייל לא פיזי היה שם, ועכשיו
גייל האמיתי יודע שהיא מפנטזת עליו.

פניה היו מוזרות, כנראה, כי אברדין זינקה מכיסאה וכרעה לידה
מודאגת. "מה קרה?" היא לחשה.

יסמין התחילה לבכות.

הבנים נכנסו לחדר האוכל.

"אפשר להצטרף למסיבה?" שאל בן, ונעצר. "מה קרה?"

"רבת עם גייל?" אברדין שאלה.

יסמין בכתה עוד יותר. זה היה יותר נורא מסתם מריבה, לא שאחרים
ידעו את זה אי פעם.

"ברור שכן," אמר ג'ורג', "זה היה חייב לקרות... מלאך שומר,"
הוא עיקם את אפו.

"אל תדאגי," אמרה לוסי, "הוא יצא מזה. אני מכירה את גייל,
מתעצבן מהר ומצטנן מהר."

"נכון," אמרה אברדין.

"תחכי קצת, ואז תלכי לדבר איתו. אל תפחדי, כשמסבירים לו לאט
הוא מבין ונרגע, הוא מוכן לשמוע לקול ההיגיון." אמרה לוסי.

אבל איזה היגיון יש בדבר כזה?

יסמין קמה, מתנודדת. "אני הולכת לחדר," היא אמרה לאברדין.

"בסדר, אני לא אטריד אותך. ואם תרצי שכן אטריד, פשוט תקראי
לי."

יסמין חייכה מבין הדמעות, מושכת באפה. "טוב."

היא עברה ליד הדלת הסגורה של גייל, ותהתה אם אי פעם ישוב לדבר
איתה.

דפיקות חזקות, "גייל!"

עוד דפיקות, "גייל!"

עוד דפיקות, "גייל!!!"

כשראה שהוא לא מקבל תשובה, בן פשוט עשה מה שכל רוח היתה עושה
במצבו ונכנס דרך הדלת הסגורה.

הוא מצא את גייל יושב על המיטה שלו, רועד מכעס עצור, וטפח על
שכמו, "קדימה, עושים פסגת שלום בחדר של יסמין. בגלל שאברדין
אמריקאית, ומתה למלא את התפקיד, היא תהיה קלינטון. יסמין רבין,
ואתה ערפאת. רק שיסמין טוענת בלהט שאתה רבין והיא ערפאת, אבל
זו לא הנקודה. פשוט תזיז את התחת ותצטרף למסיבה שלנו."

"לא." אמר גייל.

"בחייך,"

"לא."

בן התיישב לצדו, "אתה יודע שלא תוכל להתעלם ממנה לנצח.
הלימודים שלה עדיין לא הושלמו, ואתה לא יכול להפסיק באמצע."

"בן," גייל הודיע חגיגית, "חטפתי שוק אמיתי היום בבוקר. אני
צריך זמן להתאושש."

"בזמן שאתה מתאושש יסמין נשברת לרסיסים."

"זה לא באשמתי,"

"ככל הנראה לא. אבל היא בת הטיפוחים שלך, אתה לא יכול להתעלם
ממנה. עדיף מוקדם מאשר מאוחר. תהיה ילד טוב ותבוא לחדר של
הבנות, ותראה ליסמין שאתה לא כועס עליה."

"אני לא?"

בן כבר ראה מבטים כמו זה שבעיניו של גייל, וידע שעליו לוותר.

בן נכנס לחדר הבנות.

יסמין ישבה על המיטה שלה ובכתה. אברדין ישבה לידה וניסתה
להרגיע אותה. היא מתה מסקרנות ומדאגה. לוסי עמדה ליד החלון
וניצלה את הימצאותה שם כדי להיראות גם לחיים ולשמור על המיתוס
שלה. ישו ישב על המיטה של אברדין בעיניים דומעות מהשפעת
התמידית שלו, וג'ורג' עמד במרכז החדר ונראה עצבני כמו תמיד,
ובעיקר משועמם.

"הוא לא בא?" אברדין שאלה כשהבחינה בבן.

"לא."

בכייה של יסמין התגבר. "הוא שונא אותי!" התייפחה, "זה מגיע לי!
אני כל כך טיפשה, כל כך חסרת... חסרת מחשבה!"

"די, די," אברדין חיבקה אותה, "את עוד צעירה. את פשוט חסרת
ניסיון. גייל יבין את זה ויסלח לך, לא משנה מה עשית."

"לא, לא! הוא לא יוכל לסלוח לי על זה!"

"מה זה?" הסקרנות גברה על אברדין.

יסמין לא ענתה.

לוסי דאגה שקבוצת אנשים עמדה מתחת לבניין והביטה לעברה באימה
ובהתרגשות, והעלימה את עצמה מעיניהם. היא ניגשה אל יסמין.
"אולי אני אנסה לדבר איתו?" הציעה, "אולי אני אצליח."

יסמין לא אמרה דבר.

"אין הרבה סיכויים," בן אמר ללוסי חרש, "מה שזה לא יהיה, זה כל
כך פגע בו שהוא צריך עוד זמן להתאושש."

כבר בחייה יסמין נחשבה ל"אוזן צלחת", וגם הפעם שמעה את הלחישה.
"זה כל כך כמוני!" היא בכתה, "לעשות משהו שיכעיס את המלאך
השומר שלי! אני כזאת חסרת מזל!"

"טוב!" ג'ורג' קרא בחוסר סבלנות, "את טיפשה, חסרת מחשבה, חסרת
ניסיון וחסרת מזל. השאלה היא, מה עושים עם זה?"

"ג'ורג', אתה פשוט חסר התחשבות!" אברדין קראה בזעם.

"אברדין," ישו אמר בשקט, "כמעט נהרגת בפעם השנייה הבוקר כי כל
כך רצית להצטרף ללימודים. מה דעתך להפוך למדריכה הראשית?"

"למה?" אברדין שאלה בתמיהה.

"נכון! איך שאני מכירה את גייל, הוא לא יוכל לסבול את המחשבה
שמישהו אחר מלמד את יסמין. אתה באמת חכם, ישו." אמרה לוסי.

"ברור. אני ירושלמי."

"גם אני," יסמין אמרה בעצב, "ועדיין, אני כל כך..."

"טיפשה," השלים ג'ורג'.

אברדין נתנה לו מכה.

"בסדר," היא אמרה, "יש תוכנית. מה עוד יש ללמד אותך?" היא פנתה
ליסמין.

"אנ'לא יודעת," יסמין התייפחה.

"הלכות רוחות ורוחות בעולם," אמרה לוסי.

"זונה, גייל באמת מספר לך הכל." אברדין אמרה בהערכה. "טוב,
הלכות רוחות. אני יכולה ללמד את זה,"

"לא נכון." אמר בן.

אברדין נתנה גם לו מכה.

"ומה בינתיים?" שאל ג'ורג'.

"סבלנות! תראי, יסמין, גייל לא כאן, אבל אנחנו עדיין יכולים
ליהנות, לא? אז הנה, יש לנו פיצה,"

ומגש פיצה הופיע על שולחן הכתיבה,

"ויש לנו מוסיקה," מערכת הסטריאו החלה להשמיע דיסק של
ווסטלייף,

"ויש לנו קולה,"

בקבוק קולה הופיע ליד הפיצה,

"ויש לנו שמיכות וכריות,"

שהרבה מהן הופיעו על שתי המיטות,

"ובקבוק לאמת או חובה,"

אברדין הושיטה לה בקבוק זכוכית ירוק,

"ויש לנו פיג'מות,"

והיא הופיעה בפיג'מה עם ציורים של ג'ירפות שרק הזכירו ליסמין
את גן החיות וגרמו לה להיות עוד יותר עצובה.

"ויש לנו גשר ויש לנו שיר בארץ ישראל," הוסיף בן, והתחמק מהמכה
השנייה.

"אז יש לנו מסיבת פיג'מות," השלימה אברדין.

"במסיבת פיג'מות אין מזור ללב פצוע," אמרה יסמין.

"באמת!" לוסי הושיטה לה משולש פיצה.

יסמין התבוננה בכיתה הקטנה והמחניקה.

"גייל היה ממציא משהו יותר מקורי," היא אמרה.

"שקט בבקשה," אברדין דחפה את המשקפיים במסגרת החומה הגדולה
כלפי פניה. "את הולכת לקבל שיעור בנימוסי רוחות. זה לא דבר כל
כך משעשע."

"אולי צריך ללמד אותי נימוסים באופן כללי. אף אחד לא טרח לעשות
את זה," יסמין מלמלה בעצב.

"תתעודדי," ישו אמר מאחוריה.

"טוב," אברדין יישרה את הג'קט עם כריות הכתפיים, "נתחיל." היא
הסתובבה וכתבה על הלוח "נימוסים" בגדול.

"עכשיו תקיפי את זה בעיגול, כל אחד מאיתנו יגיד משהו שקשור
בנושא ונעשה שמש," אמר בן.

"בן, אם תמשיך להפריע אני אעמיד אותך בפינה," אברדין הזהירה.

"ותצליפי לו בשוט על התחת," הוסיף ג'ורג'.

"לא, את זה נעשה בפעם אחרת." אברדין הרצינה באחת, והתחילה לדבר
בקול קפדני מעושה, "למרות שהחיים בעולם הרוחות חופשיים הרבה
יותר מאשר בעולם האמיתי, עדיין יש כללים שחובה למלא אחריהם. אף
אחד לא בוחן את מעשי הרוחות ומחלק עונשים, ודווקא זו הסיבה
למלא את כללי ההתנהגות. אם לא, עולמנו יהיה בלתי נסבל."

היא פנתה וכתבה על הלוח בגיר כחול: "סובלנות".

יסמין גנחה. סובלנות היא מעלה חשובה, אבל דפקו לה לראש את
הצורך בזה מאז שהיתה ילדה קטנה, עד שרצתה להקיא רק מהמחשבה על
המילה.

"כיוון שבעולמנו חיים אנשים משחר ההיסטוריה, עלינו לנהוג כלפי
כולם בסובלנות," אמרה אברדין, "ישנם כל כך הרבה טיפוסים של
רוחות, ועלינו לקבל את כולם. יש להשתדל שלא להראות שום פליאה
לגבי הופעה או מעשים של רוחות אחרות. רוח רוח ואופייה
ומנהגיה."

היא הסתובבה וכתבה: "פגישה עם רוחות אחרות."

"בשעת פגישה ראשונה, יש להראות כבוד כלפי הרוח השנייה, ואסור
לחטט. אם היא תרצה, היא תספר לכם על עצמה. אם לא, אסור לשאול
שום שאלות. הרבה רוחות לא רוצות לחשוף את עצמן מיד. ככל
שההיכרות מעמיקה אפשר לנהוג בחופשיות רבה יותר."

היא שוב הסתובבה וכתבה: "ברומא התנהג כרומאי."

"יש להשתדל להתנהג כמו רוחות אחרות במקום אליו הגעת, אם הוא
דמיוני. למשל, במסיבה ויקטוריאנית. זה יותר נעים כך, וגם יותר
מעניין... את כותבת?" היא שאלה את יסמין פתאום.

"מה?"

"את צריכה לכתוב ולשנן." אברדין גרמה למחברת להופיע על השולחן
של יסמין. "תכתבי את הכותרות ומה שאמרתי,"

יסמין עשתה כדבריה.

בן התחיל להשתעל.

"אתה בסדר, בנג'מין?"

הוא נעמד, מכסה את פיו בכף ידו. "אני יורק דם, המורה," אמר.

"אז רוץ לשירותים."

הוא יצא.

"סיימת?" אברדין שאלה. "טוב מאוד. עכשיו נעבור על מספר מצבים
שאת עלולה להיקלע..." וכאן אברדין התחילה לדבר באריכות.

זה מעולם לא קרה לה לפני כן בכיתה, אבל ראשה של יסמין צנח על
זרועותיה והיא נרדמה.

יסמין פקחה את עיניה ופיהקה.

התברר לה שהיא שוכבת במיטה מוכרת. עיניה התרחבו כשראתה מולה את
הכורסא הכחולה אפרפרה ושולחן הכתיבה. היא התיישבה והביטה
מסביב, לבה מתחיל להלום.

נדמה היה שזמן רב עבר מאז שהיתה בחדר הזה. כמו זה היה בחיים
אחרים. וזה באמת היה. אבל ההסתגלות לחזרה לשם היתה מהירה. היא
הביטה במיטה המוצעת המקומטת משינה בתוכה. פתאום כל זמנה כרוח
נדמה מהיר ומוזר, כמו חלום. האם זה היה חלום? חלום מטורף
לגמרי, המטורף ביותר שהיה לה מימיה. זה היה חלום?

היא הביטה בדלת. אור חדר דרך חור המנעול. היא שמעה את
הטלוויזיה דולקת. אמא! היא נעמדה מהר כל כך שהסתחררה. אמא!
עיניה נמלאו דמעות אושר והקלה. היא לא מתה. היא חיה, והיא תוכל
לגשת אל אמא, ואמא תראה אותה, ותשמע אותה כשתאמר בבכי: "אמא,
היה לי חלום רע," ואמא תחבק אותה כאילו היתה ילדה קטנה, מה
שיגרום לה רק לבכות עוד יותר. היא חשבה על ריחה של אמא, על
תחושת החיבוק שלה, והשתוקקה לחוש את זה ממש.

היא ניגשה אל הדלת. גייל, חשבה פתאום. איך יכול להיות שגייל
הוא סתם יציר דמיון שלה? הוא היה כל כך ממשי.

עוד מעט תחזור לחדר ותבכה על העובדה שגייל לא היה אמיתי, על
האהבה שהראה לה ועל אובדנו לנצח. אבל קודם תלך לאמא.

היא עמדה ללחוץ על הידית כאשר נפלה פתאום.

כשהכרתה חזרה היא מצאה שראשה לחוץ אל חזה עטוף בד וזרועות
חמימות מקיפות אותה.

אמא, היא חשבה לרגע. אבל זו לא היתה אמא.

מי שהחזיק אותה הרגיש שהיא התעוררה והידק את אחיזתו, מלטף את
שערה. "יסמין," לחש.

"גייל."

זה לא היה חלום אם כן. היא מתה, ויותר לא תחזור הביתה. ואמא לא
תחבק אותה ותרגיע אותה. כי היא מתה.

היא פרצה בבכי רם. נדמה היה לה שרק עכשיו היא מבינה לחלוטין את
משמעות המוות שלה. היא איבדה את הכל, את כולם. אולי יפגשו פעם.
קרוב לודאי שיפגשו, בעוד שנים. אבל זה לא יהיה אותו דבר. בכלל
לא. זיכרונה ידהה בלבם של אמא ואבא. גם זיכרונם ידהה אצלה. והם
בקושי יכירו. והם לא יגורו יחד. שום דבר לא ישוב לקדמותו.

גייל נדנד אותה וזמזם לה מנגינה. בכייה הפך ליפחות חנוקות,
וכשהן נפסקו היא פקחה את עיניה והביטה היישר אל פניו של גייל.
יש לי אותו, היא חשבה לעצמה, עוד יש לי אותו. היא נזכרה
שאברדין אמרה שמלאך שומר לא נשאר איתך לנצח, אבל ניסתה לנחם את
עצמה במחשבה שתמיד תוכל להיפגש עם גייל, גם אם לא יהיה צמוד
אליה כל הזמן. עוד יש לי אותו. הוא מכיר אותי טוב יותר משאמא
ואבא הכירו, ועדיין אוהב אותי. היא ראתה שגם הוא בכה, ושאלה את
עצמה אם הוא חשב על המוות שלו עצמו.

הוא הוציא ממחטה ומחה את פניה בסבלנות. היא נזכרה במריבה שלהם,
אבל משום מה זה לא נראה לה חשוב כל כך. גייל עדיין אהב אותה.

"עבר עלייך יום ארוך," הוא אמר לה חרש, "תנסי לישון. אני כאן
לידך."

"גייל..." היא החלה.

"שקט, זה לא חשוב. מחר נדבר. מחר נמשיך ללמוד, ועכשיו תנסי
לישון, יקירה."

היא הצמידה את ראשה לכתפו, והשינה באה מיד.

"... ואלו הדברים החשובים שאת צריכה לזכור בקשר להתנהגות עם
רוחות אחרות. כמובן שיש את הדקויות שתלמדי עם הזמן. את חושבת
שתוכלי לעשות את זה?"

יסמין הפסיקה להתנדנד, "אתה יודע שאני בקושי יודעת איך להתנהג
בחברה."

"זה לא קשה כל כך," אמר גייל.

"לך, אולי."

הוא עצר את הנדנדה שלה. "ועכשיו נלמד מה שרציתי ללמד אותך לפני
כן..."

"גייל," יסמין קטעה אותו, "רציתי לדבר איתך בקשר לזה, ו..."

"נוכל לשכוח את זה?" גייל שאל בחוסר סבלנות.

"אין לך מושג כמה אני מצטערת!" יסמין קראה, "זה היה כל כך, כל
כך,"

"שאלתי, אם אפשר לשכוח את זה?" גייל קרא, ואילץ את עצמו
להירגע, "אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה."

"בסדר."

"מה שרציתי ללמד אותך אז, זה איך מגיעים למקומות מומצאים
אחרים. כמובן, אם אין עליהם שלט של 'אסור להפריע'."

"אה."

"איך לחוש אנרגיות," גייל הוסיף ונעמד.

גם היא נעמדה.

"טוב. למקומות מומצאים מגיעים דרך המחשבה,"

"לכל מגיעים דרך המחשבה," עכשיו היה תורה של יסמין להיות חסרת
סבלנות.

"אבל זו דרך מחשבה שונה במקצת. את לא חושבת על מקום משלך ואז
הוא מתממש מול עיניך. את חושבת בצורה כזו שתביא אותך למקומות
מחשבה של רוחות אחרות."

"זה נשמע מסובך," אמרה יסמין, "אני חייבת לדעת את זה?"

"לדעת את חייבת," גייל פסק, "אבל להשתמש בידיעה את לא חייבת."


"כמו הכלל של מאה שמונים מעלות בקולנוע," יסמין הנהנה, "ואני
אהיה חייבת שתהיה לי סיבה למה לא להשתמש בזה?" היא שאלה
במרירות מה.

"כאן זה לא שיעור קולנוע," אמר גייל, "את חופשייה, וצריכה לתת
דין וחשבון רק לעצמך."

"הללויה."

"תשמעי, יסמין, השיעור הזה עלול להיות קשה במיוחד בשבילך, אז
אני רוצה שתתרכזי."

"אני תמיד מתרכזת... חוץ מבפעמים שאני משתעממת כל כך כדי
להירדם ולהביא את עצמי הביתה," ומבטה קדר.

"אני לא אתן שזה יקרה לך שוב ככה," גייל הבטיח.

"אתה הצלת אותי, נכון?" יסמין שאלה, "בטח הייתי נשברת אם הייתי
רואה את אמא ומגלה לבטח שאני מתה."

"כן."

"איך ידעת?"

"אפשר לדבר על זה מאוחר יותר? כרגע החשוב ביותר זה לגלות
אנרגיות ו..."

"איך ידעת?" יסמין התעקשה.

"טוב..." גייל התיישב על הנדנדה שוב, "... יסמין, בין אדם
והמלאך השומר שלו יש קשר חזק יותר משאת אולי מתארת לעצמך.
המלאך לא יכול לקרוא את המחשבות של האדם שלו, אבל את התחושות
שהמחשבות גורמות להן הוא יכול להרגיש. כשאת עצובה או שמחה, אני
מרגיש את העצב והשמחה שלך כאן," וגייל הניח יד על בטנו.

"וזה לא מתערבב לך עם התחושות הפרטיות שלך?"

"לא."

"אז ככה ידעת שהייתי כל כך, כל כך."

"בסערת רגשות אז? כן. וכשהיית חיה ידעתי כך מתי לבוא אלייך."

"לא היית איתי תמיד?"

"בשעות היום כן. בלילה לא. אלא אם כן היית זקוקה לי. אלא אם כן
בכית, למשל."

"הו."

"זה לא נעים במיוחד לראות את האדם שלך בוכה ולא לדעת בדיוק
למה. זה מדאיג. אבל הבכי שלך בלילות לא היה מלא יגון. זו היתה
תחושה מוזרה, כאילו את מתענגת עליו."

"כן," יסמין הרגישה שהיא חייבת להודות, "הייתי בוכה בגלל
הסיפורים הטראגיים שלי שטוויתי במוחי בשתיים לפנות בוקר."

"אה. זה טוב."

"אבל איך יכולת לעזור לי?"

"מה?"

"איך היית מסוגל לעזור לי? הרי בכלל לא ידעתי שאתה קיים, ושאתה
שם. אז מה הטעם?"

"את מכירה את תחושת ההקלה שבאה בעקבות הבכי?"

"כן."

"בבכי עצמו אין שום הקלה, יסמין. כשאת מתה יש בו הקלה, כי את
כל כך רגילה לחוש בהקלה הזאת. אבל באופן כללי בכי יכול להימשך
ולהימשך והוא מר ונורא. נוכחות המלאך השומר היא שמביאה את
ההקלה."

"באמת?" יסמין שאלה. המחשבה על כך היתה נפלאה. "גייל, גם לך יש
מלאך שומר, נכון?"

"היה לי, כשהייתי חי."

"איך קראו לו?"

"מלאך שומר זה דבר פרטי," גייל אמר בעדינות.

"סליחה."

"נמשיך בשיעור?"

"קודם הפסקה."

יסמין מצאה את עצמה יושבת ליד גייל על ראש הדרקון בגן הפעמון.


"שוב הגענו לכאן?" היא שאלה, מעוצבנת.

"סליחה."

"טוב. בוא נתחיל ללמוד."

"טוב," גייל הביט קדימה כמה רגעים, כמתרכז, ואז התחיל לדבר לאט
"בעולם המחשבות יש סדר מסוים, למרות שזה נשמע מוזר. מחשבות
מסוימות קרובות לאחרות..."

"אני יודעת את זה."

"יסמין," הוא ניסה שוב, "העולם שלנו מלא באנרגיות. את מרגישה
אותן ברגע זה, אבל עדיין לא שמת לב אליהן ממש."

"באמת?"

"כן. תעצמי את עינייך."

היא עשתה כדבריו.

"את לא מרגישה?"

היא התרכזה, ונדמה היה לה שחשה במשהו. כן, בהחלט. זה היה כמו
ניצוצות, ניצוצות מלאים ושופעים שכמו הכבידו עליה. ניצוצות
זרים, שבכל זאת היו חלק ממנה.

"אלה האנרגיות," גייל אמר בעדינות, "את יכולה להתרכז באחת עד
כדי כך שתגיעי אליה, אבל יש דרכים קלות יותר."

"למשל?"

"את צריכה לחשוב על נושא כלשהו, מקום כלשהו. אבל לא ממש לראות
אותם בעיניים לפרטי פרטים, כי אז תגיעי למקום מדומיין משלך. רק
תחשבי, למשל, 'בית קפה'."

"אבל כשאני חושבת על בית קפה יש לי תמונה של בית קפה בראש. אני
לא יכולה שלא לראות אותה."

"כמובן, דרך המחשבה שלנו היא תמיד ויזואלית. אבל את עדיין כאן,
גם אם את רואה תמונה של בית קפה בראש. את לא צריכה להתרכז
ולדמיין שאת בתוך התמונה הזאת, אלא רק לחשוב על הנושא. הרצון
להיכנס לאנרגיה חייב להיות בראשך כל זמן שאת חושבת על הנושא,
ואז תגיעי לבית קפה."

"גייל, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה." יסמין הודיעה
חגיגית.

"כמובן שאת יכולה. דרך להתחיל היא להיכנס לבית קפה מדומיין
משלך, ומתוכו למצוא אחר, כי כל בתי הקפה המדומיינים נמצאים
קרוב זה לזה. כשתתרגלי לתחושה תוכלי להיכנס לבתי קפה מדומיינים
גם בלי זה. רוצה לנסות?"

"למה לא?"

יסמין לקחה את ידו ועצמה את עיניה.

בית הקפה שאליו הגיעו היה די פשוט. יסמין לא טרחה לדמיין מקום
מעניין ביותר.

"מה עכשיו?" היא שאלה.

"תנסי לחוש את האנרגיות שוב," אמר גייל.

היא עצמה את עיניה ויכלה לחוש באנרגיות. עכשיו שאלה את עצמה
איך לא חשה בהן לפני כן, הן נראו לה כל כך טבעיות. הן נדמו לה
ככוכבים. חלק רחוקים מאוד, חלק פחות, וחלק ממש קרובים אליה,
ממש מעבר לקיר. אלה האנרגיות של בתי הקפה, היא חשבה ופקחה את
עיניה.

"מרגישה את זה?" שאל גייל.

"כן... אבל איזו מהן לבחור?"

"שאלה טובה," אמר גייל, "אם תתרכזי תרגישי שחלק מהאנרגיות
הקרובות חזקות יותר. ככל שהאנרגיה חזקה יותר, כך המקום הומה
יותר, או שיש בו התרגשות רבה יותר. לפעמים אפשר ממש לשמוע מה
הולך שם, כשההתרגשות רבה מאוד. ואז גם קל יותר להיכנס לשם."

"אז יותר קל להיכנס לאנרגיות חזקות?"

"כאשר את לא מנוסה. מאוחר יותר תגלי שקל באותה מידה להיכנס
לאנרגיות חלשות יותר. את יודעת, לפעמים דווקא מתחשק להגיע
למקום שקט."

"גייל?"

"כן?"

"למה לא להיות בבתי קפה שאתה ממציא לבד? למה צריך את כל הסיבוך
הזה?"

"כי ככה תוכלי לפגוש רוחות שבחיים לא היית פוגשת אחרת, וזה גם
מעניין להיכנס לדמיון של אחרים. זה כמו שאת נהנית לכתוב ולקרוא
באותה מידה."

"גייל?"

"כן?"

"אנחנו באינטרנט?"

גייל צחק, "כן, יש דמיון מסוים לאינטרנט."

"אז מי שהמציא את האינטרנט המציא למעשה מין דבר שהוא כמו
המוות?"

"...כן."

"וואו."

"טוב. תנסי להיכנס. תנסי להיכנס לבית הקפה בעל האנרגיה החזקה
ביותר."

"איך אני עושה את זה?"

"תתרכזי באנרגיה, ואז תגיעי אל..."

"אל דלת גדולה שאין עליה שלט 'אסור להפריע'." יסמין קטעה אותו,
מהנהנת בהבנה.

"לא. את המקומות עם השלט 'אסור להפריע' את לא מרגישה בכלל.
האנרגיות שלהם כאילו אינן קיימות."

"אה."

"קדימה,"

יסמין עצמה את עיניה. היא יכלה לחוש באנרגיה הקרובה החזקה
ביותר. דימתה אותה למין כדור מאיר ועצום, שהלך והתקרב אליה.

היא מצאה את עצמה במין אולם כניסה ענק של טירה מימי הביניים.
הקירות היו עשויים מלבנים אפורות, עמודים מאותן אבנים תמכו
בתקרה רחבת הידיים. שולחנות מעץ כבד וגס היו פזורים באולם,
ובקושי נראו שולחנות פנויים. כל כך הומה הוא היה.

יסמין דאגה להיווכח שגייל לצדה, ואז הביטה מסביב בהתלהבות. היא
לא ציפתה שיהיו כל כך הרבה רוחות שונות במקום הזה. חשבה שבודאי
יהיו שם רוחות מתקופה מסוימת, מסוג מסוים. אבל המגוון היה
מדהים ממש.

לא היה לה זמן רב לבחון הכל מן הפתח, כי רוח של נערה סינית
בשמלת משי צהובה קרבה אליהם. היא קדה קידה עמוקה, "אדוני,"
אמרה לגייל. ואז קדה ליסמין, "גבירתי."

"מה שלומך, סו?" שאל גייל.

הוא מכיר אותה, יסמין חשבה בהפתעה.

"טוב מאוד, אדוני. זמן רב לא ראינו אותך פה."

"הנערה שלי מתה," אמר גייל, "הכירי את יסמין, בבקשה. יסמין,
סו."

"נעים מאוד," יסמין אמרה ובהתה בנעלי הלוטוס הזעירות שעל רגליו
של סו.

סו ביקשה מהם לבוא בעקבותיה, והובילה אותם אל שולחן. בדרך כלל
יסמין אהבה לשבת בשולחן פינתי, אבל הפעם שמחה שהוא היה באמצע.


ליד השולחן שלפניה ישב גבר אינדיאני מבוגר וחמור סבר. הפונצ'ו
שלו היה ארוג להפליא מחוטים בצבעים כהים, וכובע הנוצות שלו היה
מונח על השולחן, ליד פאי התפוחים שאכל לאיטו. הבעת פניו היתה
קשוחה וגאה. הוא בודאי רוח עתיקה, איש שמת לפני כיבוש אמריקה.
נערה גבוהה ובהירה מאוד, מסקנדינביה, בודאי, ישבה לידו. היא
לבשה ג'ינס וטי-שירט, ואי אפשר היה לדעת מאיזו תקופה היא. היא
שוחחה בחיות עם בחור ממשמר המלכה באנגליה.

בשולחן מימין ישבה אישה זקנה ונכבדה למראה, לבושה קרינולינה.
שתי עלמות, גם הן בקרינולינות, ישבו משני צדדיה ואכלו פיצה
בשתיקה. הזקנה פנתה מפעם לפעם אל שכנן לשולחן, איש מבוגר
בבגדים מהוהים שעסק בגילוף צעצוע מעץ.

בשולחן משמאל ישבו שני גברים גדולים בעלי שיער ארוך וסבוך
ודיברו בקולות בס רועמים שבהם ניב שהזכיר ליסמין במעט את הניב
הסקוטי, עם נערה קטנה ועדינה בטוניקה לבנה, שדיברה איתם בקול
רם, מילות סלנג מודרניות משובצות בדבריה.

בשולחן מאחור ישבה החבורה שהכי עניינה את יסמין - צעיר וצעירה
בבגדי חלוצים בצבע חאקי, שהתעקשו לדבר בעברית צלולה יחד עם
יהודי חרדי קשיש, שענה להם ביידיש. בנוסף אליהם ישב שם זוג
צעיר בבגדים אירופאים, שכנראה היו יהודים גם כן, כי דיברו
יידיש בעצמם, ועוד היה שם גבר בגלימת קרדינל אדומה, שדיבר
לטינית. דומה היה שכולם שם הבינו עברית, יידיש ולטינית, אבל כל
אחד העדיף לדבוק בשפתו.

חבורות מוזרות שכאלה נראו בכל מקום.

סו באה והניחה לפניהם מגילות קלף שהיו, למעשה, תפריטים.

יסמין הביטה בגייל. "כבר היית כאן?" היא שאלה בפליאה.

"כן. לעתים קרובות. תיארתי לעצמי שנגיע לפה," גייל אמר שבע
רצון.

"חשבתי," אמרה יסמין, "שבתי הקפה הם זמניים. כלומר, שנגיע
למקום שאיזו רוח סתם המציאה עכשיו."

"יש מקומות כאלו," הסביר גייל, "אבל יש גם בתי קפה קבועים. את
מבינה, יש רוחות רפאים שהן חופשיות כמו הרוח ורוצות להישאר כך
תמיד, כמו אברדין וג'ורג'. ויש רוחות שלא יכולות סתם לחיות על
בילויים. הן צריכות תכלית. האישה היקרה שהמציאה את בית הקפה
הזה עשתה זאת מכיוון שרצתה שיהיה משהו שיעסיק אותה. יש עוד
הרבה מקומות כאלו. המקום הזה נעים במיוחד, הצוות פה מתייחס
לכולם בנעימות, ולכן המקום הזה פופולרי כל כך. הוא הפך להיות
ממשי לגמרי, כאילו הוא מקום אמיתי בעולם ולא סתם מחשבה."

"אז המקום הזה יהיה קיים לנצח?"

"כן. הוא כבר קיים מאות שנים."

"וואו."

"זו דרך נחמדה להעביר את הנצח," גייל אמר, "להקים בית קפה, או
מקום אחר שיהפוך למרכז של רוחות. כל רוח מוצאת את הכיוון שלה,
וכל רוח משנה את הכיוון מתישהו. נצח הוא זמן רב."

"אתה צוחק?" יסמין שאלה, אבל פניו היו רציניות לחלוטין.

"פגשתי רוחות שהחליטו לטייל בעולם ולראות הכל. יש רוחות
שממציאות לעצמן עולם מדומיין וחיות בו כל הזמן. יש רוחות
שמטיילות באנרגיות. יש רוחות שעוסקות באמנות. פגשתי פעם רוח
שהחליטה לקרוא את כל הספרים שבעולם," גייל חייך, "זה דבר שאמור
להעסיק אותה לנצח, כי ספרים נוצרים כל הזמן."

"אני יכולה לעשות דבר כזה," אמרה יסמין, והביטה בו. "... ויש
כאלו שהופכים למלאכים שומרים."

"כן."

"איך אני יכולה לעשות דבר כזה?"

"את רוצה להפוך למלאכית שומרת?" גייל שאל בפליאה.

"כן. זה נראה לי מעניין."

"זה לא רק מעניין. האחריות עצומה. חוץ מזה שמקבלים רק רוחות
מנוסות."

"אני אהיה רוח מנוסה, נכון? הייתי רוצה לנסות."

"גייל!" איש זקן עצר ליד השולחן שלהם, "כמה נעים לראות אותך
שוב!" יווני, יסמין חשבה. הוא היה לבוש בטוניקה.

"גם אותך," גייל אמר ביראת כבוד.

"עלמתי," האיש קד לפניה.

"יסמין, הנערה שלי."

"נעים מאוד," אמרה יסמין.

האיש נעץ בה מבט חודר לנפש, "טוב ורע למות צעירה," הוא אמר,
"יש המרץ לחקור ולגלות ומרגישים הכל בעוצמה רבה, גם את הדברים
הרעים."

יסמין לא ידעה מה לומר.

"האדון הוא חוקר," גייל אמר לה, "פילוסוף."

"וכבר גילית משהו?" יסמין שאלה אותו בנימוס.

"שום דבר. מה שאינו מפתיע. הדבר היחיד שגיליתי לבטח הוא, שאיני
יודע דבר."

"זה בדיוק מה שסוקרטס אמר." אמרה יסמין.

"האם תרצו להזמין?" הוא שאל.

"תן לנו עוד קצת זמן, בסדר?" שאל גייל.

"כמובן."

כשהתרחק גייל שאל אותה: "יש לך מושג מי האיש הזה?"

"לא."

"סוקרטס."

"סוקרטס? אתה עובד עלי." יסמין אמרה בחוסר אמון גמור, ובכל זאת
הביטה אחרי האיש הזקן.

"לא."

"סוקרטס ממלצר?"

"הוא החליט שזו הדרך הטובה ביותר ללמוד על בני אדם."

"אני עדיין לא מאמינה לך. למה לא הצגת אותו בפני כשהוא היה
כאן?"

"הוא לא אוהב את זה. הוא שונא את הפופולריות שלו. הרי רוב
הרוחות מאז זמנו שמעו עליו, נכון? וישר הם חושבים שהוא חכם,
ומנסים להרשים אותו בידיעות הקלושות שלהם או מפחדים לדבר איתו,
וזה הורס לו הכל."

"אה." יסמין לא ידעה אם להאמין לו או לא. אבל גייל אף פעם לא
שיקר לה, ולמה שישקר לה על דבר כזה?

גייל לקח את התפריט שלו, ויסמין עשתה כמוהו.

"חשבתי שזה בית קפה," היא אמרה כשהראתה שהתפריט הכיל יותר
מסנדוויצ'ים ופסטה.

"בהתחלה זה היה בית קפה, אחר כך הבעלים החליטה להרחיב את העסק.
הרבה טבחים רצו לעבוד כאן, את מבינה."

"כן." יסמין עברה על הדפים הרבים שבתפריט. "זה מדהים," היא
אמרה.

לא רק שהאוכל היה מכל העולם, אלא גם מכל התקופות.

"זה נהדר בשביל אנשים שמתגעגעים לאוכל שאכלו בחייהם," אמר
גייל, "תאמיני לי שבעוד כמה מאות שנים גם את תשמחי לבוא לפה
ולאכול פלאפל."

"בעוד כמה מאות שנים," יסמין הביטה אל קצה האולם. היא תהיה כאן
בעוד כמה מאות שנים. בעוד אלפי שנים. היא רעדה. "זה לא נורא,
להיתקע לנצח בתוך נפש אחת?" היא שאלה, "נראה לי שאני אשגע את
עצמי. אני כבר משגעת את עצמי, ואני קיימת בקושי שמונה עשרה
שנים."

"ככל שהזמן עובר את לומדת לקבל את עצמך כמו שאת," אמר גייל,
וחייך, "אני אקח אותך לתאטרון חובבים. יש מלא, אבל המנהל של
אחד מהם הוא חבר שלי. שם את יכולה להיכנס לכל דמות שאת רוצה,
אם משעמם לך להיות את עצמך."

"יש לי פחד במה."

"תוכלי להתגבר עליו."

נערה יפהפיה, מהסוג שנקרא "רוחנית", ניגשה אליהם. היו לה שיער
קצוץ ועיניים כחולות ענקיות, והיא לבשה שמלה כחולה אוורירית
וענדה כמה תכשיטים צבעוניים. היא וגייל היו נראים נפלא ביחד,
יסמין חשבה, ומיד החלה לקנא. היא אף פעם לא חשבה את עצמה ליפה
ביותר.

הנערה שאלה, אם כבר ירצו להזמין. חבל שזה לא היווני ההוא,
יסמין חשבה, היא באמת רצתה לשאול אותו אם הוא סוקרטס. היא
ביקשה טוסט עם גבינה צהובה וקפה קר. גייל ביקש פיצה פטריות
וקולה.

"לא חבל, להזמין כאן דברים כאלו?" יסמין שאלה אחרי שהמלצרית
הלכה.

"יש לך עוד זמן," גייל התמתח, "תוכלי לטעום כל דבר פה, ולא
לעלות במשקל אפילו. רק תיזהרי מאוכל המזרח הרחוק, אלא אם כן את
רוצה לאכול ג'וקים. ויש שמועות שהאוכל הסקוטי גרוע יותר
מהאנגלי. אני אף פעם לא ניסיתי."

יסמין צחקה. "כמה מלצרים יש פה," היא אמרה לאחר מכן, "כמה טיפ
צריך לתת!"

"לא נותנים כאן טיפים," אמר גייל, "לא בכסף, לפחות. כשאת רוח
את יכולה להמציא לעצמך כמה כסף שאת רוצה. וכמו תמיד כשדבר נפוץ
וקל להשגה, הערך שלו יורד. אבל הם שמחים לקבל כאן דברים קטנים
שאמנים, למשל, יוצרים, והם צודקים, לזה יש ערך אמיתי. יש פה
אולם ענק עם אוסף של כל הטיפים, והוא גדל עם הזמן. זה כמו
מוזיאון."

"הדרך היחידה להביא את הגאולה היא לנהוג באופן מעשי!" החלוץ
מאחור צעק והכה על השולחן, "האם אלוהים לא זקוק לבני אדם כדי
לקרב אותה?!"

החרדי אמר משהו ביידיש, והחלוץ קרא: "כבר שנים שאנחנו מחכים
לו, והוא לא בא! מי אמר שיש משיח? אם אין משיח, למה שנגור
ונסבול בניכר?"

כאן הצעירה האירופאית אמרה עוד משהו ביידיש, שעליו החלוץ הגיב:
"כמה גלותי. מדוע שנקבל את מנהגי השונאים שלנו? עכשיו הם
מקרבים אתכם. עד מתי? מתי תהיה השואה הבאה? את רוצה להיות כלי
בידי הגויים? להתנדנד לפה ולשם לפי האינטרסים שלהם?"

בן הזוג של האישה אמר לו משהו ביידיש, והוא נאנח, "אכן. מדינת
ישראל העצמאית אינה עצמאית ביותר. אנשיה נהרגים על פי
האינטרסים של האמריקאים. אבל זה עדיין עדיף על פני החיים במקום
שבו אין לך שום הגנה. שבו דם יהודי נחשב נחות. מנהיגי ישראל לא
חושבים אותו לכזה, מלבד השמאלנים שבהם..." הוא וחברתו החלוצה
נאנחו עמוקות.

גם יסמין נאנחה. "גם כאן יש פוליטיקה?"

"כמובן," אמר גייל.

"פוליטיקה מסריחה... כמובן, הוא צודק, אבל היא באמת כמו חרא,
אם אתה לא עוקף אותה אתה מתלכלך. תגיד, יש כאן איזה פרלמנט של
פוליטיקאים מהעבר, שבו הם מתווכחים כמימים ימימה?..."

"לא," גייל חייך, "רוב האנשים שהיו פוליטיקאים בחיים כבר רוצים
להקיא אותה זמן קצר אחרי המוות. הם פורשים לעיסוקים שקטים."

"טוב מאוד. יש עוד מקומות מגניבים כמו בית הקפה הזה?"

סו הביאה להם את האוכל והתרחקה בצעדים נמרצים בתוך נעליה
הזעירות.

גייל הושיט ליסמין ספר עב כרס.

"מה זה?" היא שאלה ולקחה אותו.

"מדריך טיולים לרוחות," גייל אמר.

יסמין דפדפה בו. "יש כל כך הרבה מקומות?" שאלה בפליאה.

"זה רק הכרך הראשון. הוא נכתב כל הזמן."

"וואו."

"כן, וואו." וגייל התחיל לאכול, "יש שם גם את הדרכים הכי
מהירות להגיע לכל מקום. כשיסתיימו הלימודים שלנו, וזה יהיה
בקרוב, תוכלי לעשות מסעות שלמים."

יסמין הביטה בו והצטמררה. היא פחדה לשאול אם יעזוב אותה בתום
הלימודים.

"חבל שגייל לא בא איתנו," אמרה אברדין.

"למה חבל? הוא מלאך שומר, מי צריך אותו בכלל?" שאל ג'ורג'.

"ממש יש לך טראומה ממלאכים שומרים, נכון?" שאלה אברדין.

"בואי נגיד שלא לקחתי את זה בקלות כשהמלאך שלי עזב אותי." אמר
ג'ורג'.

יסמין ניסתה שלא להקשיב להם. היא גם ניסתה להיצמד כמה שיותר
לקיר הלבנים. לא משנה שהיא לא אמורה להיפגע מנפילה. היא ידעה
לבטח שלמרות זאת תיפגע.

היא, אברדין, ג'ורג', בן וישו ישבו על מרפסת באחד הבתים
בליפתא. למרפסת הישנה לא היה מעקה, והבית ניצב למעלה, והשקיף
על התהום.

היא כמעט נפלה כשראתה פתאום רוח זקנה בשמלה תנ"כית ורוח צעירה
של ערבייה מרחפות ליד המרפסת.

הזקנה אמרה, "כמה חבל שהמקום הזה הפך לאזור תיירות. לא רק
החיים, גם המתים ממלאים אותו. אין רגע שקט."

הצעירה הנהנה בהסכמה.

"זונות!" ג'ורג' צעק אחריהן.

ליפתא באמת נראתה עמוסה כשהיית רוח. יסמין זכרה אותה כמקום שקט
כל כך, בחייה. אמנם היו חבורות של נרקומנים חסרי בית שמצאו
מקלט באחדים מהבתים מדי פעם, אנשים דתיים היו באים לרחוץ
במקווה, ומדי פעם היו קבוצות של ילדים מבתי ספר באים לטייל שם.
אבל לרוב המקום היה נטוש, ויסמין ידעה שהיא היתה מצטמררת לו
ידעה כמה רוחות נמצאות שם, בפעמים המעטות שביקרה שם בחייה. רוב
הרוחות כלל לא היו מיושביה הקודמים של ליפתא. רובן היו רוחות
די מודרניות.

"יש ליפתא קדומה בעולם האנרגיות," אברדין אמרה לה, "ממש העתק
מדויק של זו, רק שהבתים שלמים והיא ממש מיושבת. אבל לא כדאי
לבקר שם. הם לא מכניסי אורחים."

יסמין פתחה את הספר שגייל נתן לה, אבל לא מצאה שום דבר על
ליפתא הקדומה.

"זה בטח בכרך אחר," אמרה אברדין, "אני לא קראתי את הספרים האלו
אף פעם. אני מעדיפה להגיע למקומות בצורה ספונטנית."

"אני קראתי את כולם," אמר בן, "כל אלו שיצאו בינתיים, כלומר.
יש כבר כמה מאות, הם כל הזמן בתהליך של כתיבה. ולדעתי את טועה.
מצאתי בהם כל כך הרבה מקומות מעניינים שבחיים לא הייתי חושב
עליהם בעצמי. תקראי את הספר, יסמין,"

"זה מה שאני עושה. אתה צודק, זה מרתק."

"ליפתא הקדומה היא לא המקום הדמיוני היחיד שהוא העתק של מקום
מציאותי וממש חיים בו," אמר ישו, "כמעט לכל מקום יישוב עתיק יש
העתק... לפעמים כמה העתקים, בעולם האנרגיות. ירושלים, למשל.
אין לך מושג כמה ירושלים יש!"

"ואתה בטח ביקרת בכולן," אמר ג'ורג'.

"כמובן," ישו אמר ברצינות, "זה כמו שיעור היסטוריה, אבל
מעניין."

"'עולמה של סופי'," יסמין אמרה בלי לחשוב, ואז מחשבה עלתה
בראשה והיא אמרה, "קראתי לפעמים על אנשים חיים שנגיד ביקרו
באיזשהו מקום עתיק ואיכשהו חזרו בזמן לכמה דקות. יש קשר?"

"כן." אמרה אברדין, "לפעמים אנשים עם כמויות של דמיון מסוגלים
להגיע איכשהו לאנרגיות, אבל לזמן קצר בלבד. זה קורה רק לאנשים
מועטים."

"ויש חיים שהם רגישים נורא לעל טבעי. פעם ישנתי לזמן מה באיזה
פונדק קטן באנגליה, והפונדקאי שיגע אותי," סיפר בן, "אפילו
כשעשיתי את עצמי שקוף לגמרי הוא הרגיש אותי. זה לא נעים
כשאנשים מסתכלים עליך כאילו אתה קוף בקרקס. ואם נגיד הייתי סתם
בא לבקר בארוחת הבוקר - היו שם אנשים נחמדים מאוד - הפונדקאי
סיפר להם שאני שם. הרבה היו חושבים שהוא משקר. זה לא נעים
כשאנשים לא מאמינים בך. הרבה היו נבהלים. זה לא נעים כשאנשים
נבהלים ממך. וכולם היו מסתכלים מסביב. באמת הרגשתי טיפשי. הם
גם עשו סיאנס כדי לתקשר איתי... ולפני שעזבתי הופעתי לפני
האורחת הכי סקפטית, כדי לשמר את המיתוס. היא נראתה כל כך
מבוהלת שאני נבהלתי בעצמי, וישר ברחתי משם."

"סיאנס עובד בכלל?" שאלה יסמין.

"בדרך כלל כן." אמרה אברדין.

"מזל שלא עשיתי סיאנס כשהייתי בחיים, אם כך. אני מפחדת
מרוחות," יסמין דפדפה בספר, "זה כל כך מעניין," היא הוסיפה,
"יש פה כל מה שאפשר להעלות על הדעת."

"אני כבר החלטתי לעשות טיול לכל המקומות האלו." אמר בן, "זה
ייקח נצח. אבל נצח זה בדיוק מה שיש לי."

"קח אותי איתך," אמרה יסמין.

"בשמחה."

"כבר ביקרת באיזה מקום מהספר?" אברדין שאלה.

"לא. אני מעדיפה לטייל לשם עם גייל, לפחות בהתחלה."

"אנחנו יכולים לקחת אותך," הציעה אברדין.

"לא!" קרא ג'ורג', "אולי את שכחת מה'חגיגה' שהיתה לנו עם גייל,
אני לא."

"צודק," אברדין הודתה.

"עכשיו," גייל אמר, "נתחיל בשיעור האחרון שלנו, שעלול להיות
מסובך."

"הכל מסובך," יסמין אמרה ברטינה והתגלגלה על הדשא.

"אבל אפשרי. תארי לעצמך איך תיהני כשכל האפשרויות יהיו פתוחות
בפנייך."

"רובן כבר פתוחות בפני."

גייל התעלם מהבעת חוסר הסבלנות שלה. הוא תיאר לעצמו שהזמן שנתן
לה לבלות עם האחרים יגרום לה לרצות עוד חופש, אבל אין ברירה.
"היום נתחיל ללמוד איך לעבור ממקום למקום בעולם!"

"כן," אמרה יסמין, "איך לעזאזל עושים את זה? כלומר, אני יכולה
להבין איך עוברים למקומות שאני כבר מכירה היטב. אבל איך אוכל
להגיע למקומות שלא הייתי בהם בחיים, רומא, למשל?"

"זה מה שאני הולך ללמד אותך. הכל דרך המחשבה."

"באמת, הכל דרך המחשבה. אני בטוחה שהמוח שלי עוד יתפוצץ מרוב
מחשבות כאן."

"אין לך מוח ממשי," גייל הזכיר לה. "תפסיקי להתבכיין ותקשיבי
לי. בהתחלה נלמד איך להגיע למקומות שאת כן מכירה. זה אולי קל,
אבל את צריכה לנסות את זה בכל זאת. את פשוט עוצמת את עינייך
וחושבת על מקום שאת מכירה ויכולה ממש לראות בעיני רוחך. צריך
להיות לך ברור שלשם את רוצה להגיע, ו..."

"אבל ככה אני לא אגיע למקום הזה ממש, אבל מדומיין?" שאלה
יסמין.

"זה יכול לקרות. עלייך לחשוב כל הזמן שזה המקום האמיתי שאת
רוצה להגיע אליו."

"אני אנסה," יסמין אמרה בלא התלהבות יתרה, לקחה את ידו ועצמה
את עיניה.

הם נמצאו על מדרגות האבן הקרות שהתעקלו מול בית העם.

גייל נבהל בהתחלה. הוא הביט ביסמין, שישבה דוממת והביטה בבניין
האבן הנמוך, ברחבה, בעצים, ברחוב בצלאל שנמשך מימין. למה היא
מחטטת בפצעים שלה? הוא שאל את עצמו. רוב הרוחות, כולל הוא, היו
מנסות להימנע מלהגיע למקומות רגישים בטירוף של ממש.

יסמין הביטה בכביש ופלטה אנחה. כאן הכל הסתיים בשבילה.  

גייל הביט בכביש ופלט אנחה, רמה ועצובה יותר, כי הוא ראה הכל
בעיניים.

יסמין עוד היתה שקועה במראות כשהוא התאושש קצת ושם לב שלא היו
אנשים בכלל באזור, והמקום נראה מקוטע ומעורפל, ובערפל היו
נקודות צבעוניות.

"תנסי לקחת אותנו למקום אחר," הוא לחש, "זה מדומיין."

"יש לנו זמן לעוד סיבוב?"

"יש עוד חמש דקות."

"בואי."

ברגע הראשון נראה ליסמין שזה טבעי לגמרי שהיא יושבת בצל עץ
הזית בכניסה לבית הספר שלה, ושוב לבה המה בתקווה שהיא חיה. אבל
אז ראתה את גייל.

בדממה השיבה את פניה קדימה, והביטה במגרש החנייה שעליו מכוניות
המורים, וחלק מהמכוניות של בני הכיתה שלה. גדר עמודים נמוכה
הפרידה בין מגרש החנייה לבין הרצועה ששימשה שביל להולכי הרגל.
כל כך הרבה פעמים הלכה שם! היא ידעה שאם תקום ותלך על השביל
עכשיו, היא לא תרגיש שום דבר מיוחד. זה יהיה כאילו הלכה שם מדי
יום מאז שמתה, שום דבר לא ישתנה. מעבר לשער הירוק הכביש התעקל
אל הרחוב למעלה, וגרם מדרגות צר חתך בין השיחים שבמדרון. אפשר
היה לראות את גגות בתיה הקטנים של רחביה וצמרות העצים הירוקות
כנגד השמיים הכחולים. מימין, חומת לבנים ענקית הפרידה בין מגרש
החנייה למלון לרום, או איך שלא קוראים לו עכשיו. המלון היה
מפלצת ענקית ומזוותת. היא נזכרה איך ישנו בו, והתחלחלה.

זיכרונותיה מהחיים ומהמוות נראו כמתמשכים בקו אחד, בלי שום
קטיעה, ובכל זאת, קרה לה הדבר העצום הזה ששמו מוות.

משמאלה היה הבניין הערבי הישן של בית הספר, עם הכניסה השקועה
שדמתה לפה פעור. הרוח נשבה בעלי הזית. יסמין הביטה בגדר האבן
הנמוכה שהקיפה אותו. כל כך הרבה פעמים ישבה עליה, לקרוא
בשיעורים החופשיים, להמתין לבגרויות ולמתכונות.

"אנחנו באמת בבית הספר שלי, או שהוא מדומיין?" היא שאלה את
גייל.

"הוא אמיתי." גייל אמר בשקט.

הפעמון, שלא טרטר ולא השמיע מנגינה של שירי ילדים, אלא קטע
קצרצר של ג'אז, נשמע. המורים יצאו מהחצר שלהם, המוקפת גדר
קרשים גבוהה, ונכנסו לבניין. התלמידים נשאבו בעצלתיים דרך
הדלת. לבה של יסמין החל לפעום כשהבחינה בתלמידים מהשכבה שלה.
לראשונה תהתה איך הם מתייחסים לאובדנה. בטוח שלא הצטערו מדי,
חשבה, ומזגה החל להתלהט.

מלבד המורים והתלמידים נראו גם דמויות אחרות, שבטח שלא השתייכו
לבית הספר. רוחות. ילד ערבי קטן עמד לא הרחק ממנה וחייך אליה
בביישנות. בית הספר היה פנימייה לילדים ערבים בשנות השלושים.
יסמין הצטמררה.

"קחי אותנו למקום אחר?" גייל הציע, "עכשיו, כשאת יודעת להגיע
למקומות שאת מכירה, כדאי להשתפשף על זה קצת, לא?"

"אני רוצה לטייל קצת בבית הספר," יסמין אמרה ונעמדה.

"לא... אני לא מציע לך לעשות את זה. זוכרת מה קרה כשחזרת
הביתה?"

"אני רוצה לראות שוב את בית הספר!" יסמין התעקשה.

"לא, יסמין," גייל תפס בזרועה והחזיק בה בחזקה, "את לא יכולה
להיכנס למקומות כל כך רגישים כשאת מתה רק זמן קצר, זה רק יפגע
בך."

"גייל!"

"קחי אותנו למקום עליז, למען השם. קחי אותנו ללונה פארק."

"לא!"

"אז אני אקח אותנו לשם!"

קולות רמים של ילדים נשמעו מסביב, ויסמין פקחה את עיניה והבינה
שהיא ליד רכבת השדים בלונה פארק. היא הביטה בגייל בכעס. היא לא
רצתה להיות בלונה פארק, היא רצתה לראות שוב את בית הספר שלה.

"אני מצטער, יסמין," הוא אמר לה, "אני המלאך השומר שלך, ויש
דברים שאני מבין בהם יותר ממך. אני רוצה רק בטובתך."

קולו היה עדין כל כך, ומזגה של יסמין הצטנן במהירות שבה התלקח
והיא חייכה אליו. "טוב," היא אמרה, והביטה בתור הענק של רכבת
השדים, "שנעלה?" היא שאלה.

"עדיף שלא," אמר גייל, "אנחנו בעולם האמיתי, ואני מבטיח לך שזה
לא נעים כשבן אדם יושב בתוכך."

"אז לא נוכל לעלות על שום מתקן?" יסמין שאלה באכזבה.

"נוכל, אם יהיה מקום פנוי. וכיוון שברכבת השדים אף פעם אין
מקום פנוי, כדאי שנלך מכאן."

הם הלכו בתוך הקהל, שנראה כמובן גדול יותר משהיה נראה לחיים.

רכבת ההרים הישנה היתה די נטושה מאז שהובאה האנקונדה, וגייל
הכניס את שניהם לקרונית ריקה שהחלה בנסיעתה.

"תמיד שאלתי את עצמי למה אין כאן חגורות בטיחות," יסמין אמרה
ונאחזה במוט המתכת.

הם החלו בעלייה האיטית, ויסמין נזכרה ברכבת שהיתה בה
ביורודיסני. אם שרדה אותה, היא יכולה לשרוד גם את זו. הלונה
פארק והאנשים הרבים שבו, ורמת גן, נראו היטב מלמעלה. יסמין
היתה כל כך שקועה בהתבוננות בהם שכמעט חטפה התקף לב כשהירידה
החדה הראשונה התחילה, ואחר כל למדה לשים לב לפסים המתעקלים ולא
למסביב.

הקרונית נעצרה ושניהם זינקו החוצה, ובדיוק אז שמעו את קולה של
אברדין: "הי!"

הם פנו, ואברדין, ג'ורג', בן וישו התקרבו אליהם.

"איך ידעתם שאנחנו כאן?" שאלה יסמין.

"אנחנו כבר מכירים אתכם מספיק טוב שנוכל להגיע אליכם מכל
מקום." אמרה אברדין, וינקה מכוס הברד שלה.

"אני שונא את המקום הזה," ג'ורג' רטן.

"חשבתי שאתה אוהב פארקים," יסמין אמרה לו.

"לזה את קוראת פארק?" הוא התלונן, "למה שלא נלך לפארק שעשועים
בעולם האנרגיות?"

"יש דבר כזה?" יסמין שאלה בהתלהבות.

"יש המון," אמר ג'ורג'.

"אבל עכשיו אנחנו לומדים איך לעבור ממקום למקום בעולם האמיתי,
אז כדאי שנישאר בו," אמר גייל.

"טוב, אז מה אנחנו תקועים פה? בואו נעלה על משהו," אברדין אמרה
בחוסר סבלנות.

"תציעו מתקנים לא מבוקשים ביותר," אמר גייל.

"כן... זה המינוס כאן, אפשר לעלות רק על מתקנים עם מקומות
פנויים. ו... כמה שזה מפתיע... במתקנים השווים אין מקומות
פנויים." אמר בן.

"בואו לבלרינה!" אברדין קראה ותפסה בידיים של יסמין וג'ורג'.

אוטומטית, כולם החזיקו ידיים, והגיעו תוך רגע לקרבת הבלרינה.

"למה את כזאת חסרת סבלנות, אברדין?" שאל ישו, "מה הבעיה ללכת
קצת? זה לא פארק כל כך גדול."

"את באמת רוצה לעלות על זה?" בן שאל והצביע על הבלרינה.

"בטח שכן. אני מתה על זה. זה לא מפחיד מדי, ועושה תחושת דגדוג
נעימה בבטן."

"דגדוג?" שאל בן, "הו, את מתכוונת לבחילה. אני מסכים לעלות,
בתנאי שאחר כך כולם עולים למתקן שאני רוצה."

כיוון שחברתו של בן היתה כל כך חשובה להם הם הסכימו.

הבלרינה נעצרה והם הצליחו להיכנס פנימה עם התור הקצר, ולמצוא
מקומות ישיבה.

יסמין ישבה ליד גייל, כמובן, וכשהסיבוב התחיל היא שאלה, "מה
הקשר?"

"איזה קשר?" שאל גייל.

"בין בלרינה לבין אליס בארץ הפלאות."

"שניהם פסיכודליים," אמר גייל, ויסמין היתה חייבת להסכים.

אחרי הסיבוב בבלרינה בן, שהיה חסר סבלנות כמו אברדין, לקח את
כולם לחלק אחר של הפארק בדרך הנוחה כל כך של רוחות.

יסמין בקושי הבינה איפה הם, כשבן צעק, "תהפכו את עצמכם
לנראים!" ואז בכלל לא ניסתה לראות איפה הם, כי נכנסה לפאניקה.
היא אף פעם לא הפכה לנראית!

"בלי להתעכב!" בן צעק ונשמע כמו איזה רס"ר משמעת.

אבל היא הפכה לשקופה לפני כן. זה אמור להיות בערך אותו דבר,
לא? היא אפילו לא עצמה את עיניה כשהתחילה לחשוב שהיא נראית.
כיוון שהידיעה שהיא נראית עוד היתה לה טבעית הצליחה בקלות. היא
פנתה אל גייל בחיוך, אבל לא הספיקה לומר כלום כשמצאה את עצמה
על הספינה.

ולא מדובר על ספינת הפיראטים הרגילה, אלא על הספינה הלבנה
המחרידה שמתנדנדת ומסתובבת באותו זמן. לקח לה שניה להבין איפה
היא נמצאת, ואז נכנסה שוב לפאניקה. בחיים שלה לא היתה על
הספינה הזאת, היא פחדה מדי.

"כדאי שתחגרי," ג'ורג', שהיה לצדה, השיא לה עצה טובה.

היא חגרה את עצמה וכמעט השתינה מרוב פחד.

"תזכירי לי אף פעם לא להבטיח משהו בקשר לדבר שאני לא יודע,"
גייל אמר לה, אבל נראה די נינוח.

"גייל, אני רוצה לרדת!" יסמין קראה.

"אל תדאגי," נערה שישבה במפלס מתחתיה אמה לה, "זה לא מפחיד כמו
שזה נראה."

יסמין הביטה בה, וחשבה שאין לה שמץ של מושג שהיא מדברת עם רוח
רפאים. המחשבה היתה מצמררת, והיא הרהרה בה בתמיהה כשהמתקן
התחיל לפעול.

זה לא היה מפחיד כמו שזה נראה. זה היה מפחיד פי מאה. יסמין
מצאה את עצמה צורחת עם כל סיבוב, ובכל פעם שהפרצוף שלה כמעט
נמעך באדמה. מסביב היו עוד צרחות. היא היתה מבוהלת מדי אז, אבל
אחר כך שאלה את עצמה מה הכיף שאנשים מוצאים בדבר המבעית הזה,
ואף פעם לא הצליחה לענות. כל אותו זמן השתדלה גם להתרכז במחשבה
שהיא נראית, כדי שלא תיעלם פתאום.

הסיבוב נגמר וכולם התנודדו החוצה. כשהפסיקה להתאמץ יסמין חדלה
להיות נראית, וגם האחרים. אברדין קיללה את בן קללות נפלאות,
ויסמין נפלה על ברכיה והקיאה את כל קיבתה הלא ממשית.

אחר כך העניינים השתפרו, כי הם עלו על מתקנים נחמדים... כלומר,
לא מפחידים - הגלגל הענק, התמנון, הרכבל, החללית... ואז נכנסו
לתוך מבוך המראות.

יסמין היתה בלונה פארק הרבה פעמים, אבל אף פעם לא היתה במבוך
המראות. ליתר ביטחון, לא עזבה את ידו של גייל.

כשנכנסה הביטה בהשתקפות שלה במראה, ממצמצת. היא לא אהבה לראות
את עצמה. אבל במבוך היה קשה לא לראות את עצמך, עם כל כך הרבה
מראות מסביב.

לקח כמה זמן עד שקלטה שגייל לא משתקף בהן. "מה קורה?" היא שאלה
בעצבנות.

"כל כך ברור לך שיש לך השתקפות," אמר גייל, "וכדאי שתשכחי מזה
מהר. כי החיים יכולים לראות רק את ההשתקפות שלך, לא אותך, ולא
ייקח זמן רב עד שישימו לב לזה," והוא הצביע על ילדים שהיו
בקרבת מקום.

יסמין כבר היתה די מיומנת בדברים האלו, ובמהירות ביטלה את
ההשתקפות שלה. זה היה מוזר, ללכת ליד מראות ולא לראות את עצמך.
היא וגייל תעו משך זמן רב, אבל זה היה די משעמם. כשאת יודעת
שתוכלי להגיע למקום אחר ברגע בלי בעיה, מבוך די מאבד את הטעם
שלו.

הם הגיעו לחלק די מרוחק במבוך, ונטוש - בטח הלכו לגמרי לא בדרך
הנכונה - ונעצרו מול מראה אחת. זה היה מפחיד להיות במקום מלא
מראות בלי לראות את ההשתקפות שלך. זה מרגיש כאילו את בכלל לא
קיימת. וזה נכון, יסמין חשבה לעצמה, אני לא קיימת.

היא הביטה בגייל וכמעט אמרה לו את זה, כששמה לב שהוא מפנה את
ראשו ומביט בה בצורה מוזרה. לרגע חשבה שהוא רוצה להסביר לה
משהו חשוב מאוד בקשר ללימודים, אך כשהמשיך לשתוק הביטה בו
בתהייה. כנראה שגייל ראה בעיניה משהו שבכלל לא חשה שיש שם,
ואולי באמת לא היה שם, ועיניו התרככו. היא התכוונה לשאול מה
קרה כשהוא רכן ונישק אותה.

עכשיו, יסמין כמעט התעלפה. לא בגלל שרגש מתוק ומסחרר אחז בה,
כמו שכתוב בספרים, אלא פשוט מרוב תדהמה. 1. בחיים שלה לא נישקו
אותה לפני כן, כלומר, על הפה. 2. היא בחיים לא תיארה לעצמה
שמישהו חתיך כמו גייל ינשק אותה ככה. 3. הוא היה המלאך השומר
שלה.

גייל כנראה הרגיש שהיא עומדת להתעלף והתנתק ממנה. המבט המבוהל
שהיה בעיניים שלו הפחיד אותה לגמרי. הוא עצם את עיניו, למרות
שהיה רוח מנוסה ולא הזדקק לזה עכשיו, ונעלם.

יסמין הביטה סביבה מבולבלת. הדאגה הגדולה ביותר שלה היתה לאן
לעזאזל גייל הלך, ואיך תוכל להסתדר בלעדיו. היא הביטה במראה,
וההשתקפות שלה החזירה לה מבט מבוהל מתוך פנים סמוקות. היא
ניסתה לבטל את ההשתקפות, אבל לא הצליחה. כל הביטחון שלה נעלם
כשגייל לא היה לידה. שוב נעצה מבט בפנים שניבטו לעברה. פנים
פשוטות, לא כאלה שאתה עוצר בשביל להביט בהן, לא כאלה שממסמרות
אותך למקום. לא כמו של גייל.

היא נעצה מבט בעיניה החומות. בחייך, יסמין, אמרה לעצמה, איפה
החוזק שלך, כוח העמידה, העצמאות? היא חשבה על גייל שנטש אותה,
פשוט כך. זה לא היה באשמתה מה שקרה הפעם, נכון? זה באשמתו.
ובכל זאת נטש אותה. שילך לעזאזל, היא אמרה לעצמה, לא תמיד הוא
יהיה איתי, נכון? והצליחה לבטל את ההשתקפות שלה מיד.

ועכשיו מה לעשות? יש שתי דרכים - לחפש את הדרך החוצה ברגל, או
לנסות לעבור למקום אחר, נגיד, למקום אחר בלונה פארק. יסמין
ניסתה לשקול מה יהיה קשה יותר, והחליטה שעם חוש הכיוון הדפוק
שלה האפשרויות שוות. הצלחתה בביטול ההשתקפות נתנה לה ביטחון
וגרמה לה לנסות את הדרך השנייה.

היא עצמה את עיניה, חוככת בדעתה לאן כדאי לה להגיע.... ליד
המכוניות המתנגשות? ליד האנקונדה? ליד הסוסים? והרגישה בגייל.
לא לצדה, אלא בתוכה. הוא אמר לה שהוא יכול להרגיש אותה, את
הרגשותיה. היא לא יכלה לחוש את הרגשותיו, אבל חשה שהוא שם, או,
בעצם, אי שם. אבל הוא קיים, ואם תרצה אותו, אם תזדקק לו, הוא
יבוא. התחושה היתה מוכרת לה. זו היתה תחושת ה"הכל יהיה בסדר"
ו"לי זה לא יכול לקרות" של החיים. ההקלה של אחרי הבכי זה
נוכחות של המלאך השומר, וכנראה ש"הכל יהיה בסדר" זה אותו דבר.


זו היתה תחושה נהדרת, מקלה, ויסמין, שטופה בה, העלתה בזיכרונה
מקום בלונה פארק שהיה פשוט שמור שם, וחשבה לעצמה, בפשטות, אני
רוצה להיות שם.

מה אתם יודעים? יסמין חשבה לעצמה, די בפליאה, זה הצליח!

היא נמצאה קרוב לדוכני המזון, ליד התמנון. כמובן, היא חייכה
לעצמה, ונזכרה איך בכל ביקור בלונה פארק כשהיתה קטנה הנקניקיה
בלחמניה היתה טקס. היא ואחיה הקטן היו יושבים על ספסל, ואבא
היה הולך וקונה את הנקניקיות ושלושתם היו יושבים שם ואוכלים.
איזה תענוג! ואלה נקניקיות מגעילות!

היא הביטה בספסלים. לא, יסמין! פקדה על עצמה, אם תתחילי לחשוב
ככה תיכנסי לדיכאון וזה לא יוביל אותך לשום מקום. השאלה החשובה
ביותר היא, מה תעשי עכשיו. גייל בטח אצל לוסי. היא תוכל להגיע
לשם גם כן. היא תוכל להגיע אליו בכל מקרה, רק אם תחשוב עליו...
אבל, האם היא באמת רוצה לפגוש אותו עכשיו? אולי תחזור אל אזור
מבוך המראות. האחרים לא יכלו להתרחק משם בהרבה, גם אם כבר
סיימו אותו... או שכן... אבל, בקיצור, היא צריכה לחפש את
האחרים.

עדיין שלווה הביטה מסביב, וכלל לא הופתעה כשראתה את ג'ורג'.
הוא ישב על אחד הספסלים ונגס בנקניקיה בלחמניה בחוסר חשק.

"שלום," היא אמרה והתיישבה לידו.

"שלום," ג'ורג' ענה, "רוצה?" הוא הושיט לה את הלחמניה, "זה
פשוט מגעיל."

יסמין לקחה אותה, "אם זה כל כך מגעיל אותך, למה לא המצאת לך
משהו טעים, כמו למשל רגלי צפרדע?" היא שאלה בסקרנות.

"ברומא התנהג כרומאי," ג'ורג' שילב את רגליו והתמתח.

יסמין, שלא היתה כזאת אנינת טעם, אכלה את הנקניקיה ואפילו
הצליחה ליהנות. הזיכרונות חזרו אליה, ובשביל להדוף אותם שאלה,
"איפה האחרים?"

"אברדין גררה את בן לרכבת," אמר ג'ורג', "בן רטן כהוגן. הוא לא
רצה לעלות למתקן מלא בילדים קטנים ומגעילים, והוא צודק. אבל זה
מגיע לו. סחט אותי לגמרי, המתקן ההוא,"

בדיוק אז יסמין הבחינה שגם היא חלשה. זו לא היתה חולשה קשה,
סתם תחושת רפיון. "למה זה?" היא שאלה.

"סוחט להפוך לנראה," אמר ג'ורג'.

"הו. ואיפה ישו?"

"חזר ללוסי. להפוך לנראה, ביחד עם השפעת הכרונית שלו, יכול
פשוט להרוג אותו."

"למה השפעת הזאת שהוא מת ממנה משפיעה עליו יותר משהמוות שלנו
משפיע עלינו?" שאלה יסמין, "כלומר, בן יורק דם, אבל לעתים
רחוקות, ואתה אמרת שלפעמים החזה שלך כואב, ולפעמים הראש שלי כל
כך כואב שנדמה לי שהגלגל עולה עליו שוב, - " ליסמין תמיד היה
חוש הומור מוזר, " - אבל ישו כל הזמן חולה."

"הוא טיפוס חלש, מבחינה גופנית," אמר ג'ורג', "אוף, הירושלמים
החלשלושים האלו."

"תסתום!" קראה יסמין, "שלא תעז לרדת על ירושלמים! חוץ מזה,
שאני ירושלמית ואני לא חלשה כל כך. חוץ מזה, שלישו אין גוף
ממשי, אז איך יכולה להיות לו חולשה גופנית?"

"הוא תמיד היה חולני בחיים. החולניות שלו כל כך מושרשת בנשמתו
שגם אחרי המוות היא משפיעה עליו."

"אוי," יסמין נאנחה, "עכשיו אתה נשמע כמו גייל."

"איפה הוא?" ג'ורג' שאל בסקרנות.

יסמין משכה בכתפיה. "רבנו."

"כמובן. ומה אפשר לצפות ממלאך שומר?" ג'ורג' נשף, אך כשראה את
מבטה העכור הוסיף בטוב לב, "אל תדאגי, זה התהליך שכל אחד עובר,
מלהיות תלוי לחלוטין במלאך השומר שלו לעצמאות. זה טבעי."

לריב עם המלאך השומר זה טבעי, אולי, אבל מסיבה כזאת? יסמין
חשבה ואמרה ברטינה, "ככה? אז צריך לעבור את גיל ההתבגרות
פעמיים?"

"כן. אבל כשתתנתקי מגייל תהיי חופשייה לגמרי!"

להתנתק מגייל... יסמין הזדרזה לומר, "הרסת לי את האידיליה. כמו
'עמי ותמי'."

"מה איתם?"

"טוב, למדנו את זה בשיעור ספרות. למעשה המשמעות של עמי ותמי זה
להתבגר, לעזוב את ההורים, את אמא, ולהפוך לעצמאי. הסיפור ממחיש
את כל התהליך, ככה לפחות למדנו."

ג'ורג' הרהר משך כמה שניות, ואז נאנח, "הרסת לי את הסיפור."

"לא לגמרי, עדיין," יסמין אמרה בעליזות, "עדיין לא אמרתי לך
שהבית של המכשפה היה עשוי מלחם, סוכר קרוש ועוגה. לא שוקולד,
לא מרציפנים... אבל," הוסיפה בראותה את פניו המאוכזבות, "בזכות
זה יש לנו יותר מרחב לדמיין את בית הממתקים."

"הרסת לי אותה," ג'ורג' אמר ביבבה, "את האגדה המקסימה הזאת..."


"ככה זה, כמו בצבא," יסמין ניחמה אותו, "המפקד מתעלל בך, אתה
הופך למפקד ומתעלל באחרים." ופתאום נעמדה, "ביי," היא אמרה.

"רגע, לאן את הולכת?"

"לאן שכנפי הדמיון ייקחו אותי."

ג'ורג' זינק על רגליו, "נדמה לי שאסור לי לתת לך לעשות את זה,"
הוא מלמל.

"למה?"

"את עדיין לא מנוסה."

"אני מנוסה מספיק."

"אני אבוא איתך," ג'ורג' הושיט אליה את ידו באנחה. לפני שהספיק
לאחוז בידה היא נעלמה. "שיט," הוא מלמל לעצמו.

יסמין לא היתה על שפת הכנרת פעמים רבות, אבל כנראה שאיכשהו היא
נחרתה חזק בתוכה, כי הגיעה אליה כמעט בלי לחשוב.

היה כבר ערב, אבל עוד היה אור, בגלל הקיץ. והיה חם. הכנרת
השתרעה לרגליה דוממת, כמו שלולית גדולה וחלקה, בקושי היה אפשר
להבחין בגלים. המים נצבעו זהב מאור השקיעה, ומעברם השני נחו
הרי גולן, ולרגליהם ישובים קטנים. ואחד מהם הוא עין גב, יסמין
חשבה, איפה שסבא וסבתא הכירו.

היא שאלה את עצמה אם הגיעה למקום מדומיין, או שזו באמת הכנרת.
התשובה באמת באה מתוכה. היא בעולם המציאותי. פתאום שמה לב
שבמציאות העולם נראה כל כך חד, המים והאבנים והעצים, חד וברור,
עד שאפשר ממש לראות שהכל עומד על תלו ואי אפשר לשנות דבר.
בעולם הדמיון, לעומת זאת, היו קווים מטושטשים מעט, וגם היתה שם
אווירה טובה יותר, לא מנוכרת. כי אחרי הכל, העולם האמיתי ימשיך
להתקיים אם את שם או לא, את לא שייכת אליו ממש, והוא לא שייך
לך, הוא מקום שאת מסתובבת בו מבלי לגעת באמת בדבר. ועולם
הדמיון הוא שלך בלבד. הוא תלוי בך, אין לו קיום בלעדייך, ואת
יכולה לעשות בו כרצונך. גם אם את במקום שמישהו אחר דמיין,
התחושה הזאת עדיין קיימת.

לרגע יסמין הרגישה בודדה בעולם מנוכר. אם תזדקק לעזרה איש לא
יבוא, כי אי אפשר לראות אותה. היא עצמה את עיניה והרגישה
בנוכחותו של גייל, גדולה וחזקה, והתנחמה.

היא תוכל להמציא לה חדר שינה קטן ונעים ללילה. אבל לא! היא
רצתה להיות לבד, ולהיות בעולם הזה. בלתי נראית, בלי שום אחריות
ובלי שום דאגות. אף אחד לא יוכל לפגוע בה. דבר לא יוכל לפגוע
בה. והיא יודעת את הדרכים לחזור אל הבית. היא תמיד תוכל לחזור
אל גייל. מעברו השני של הכביש צמח עשב. היא חצתה, נשכבה על
העשב ונרדמה מיד.

היא היתה רעננה מאוד כשהתעוררה, שלא כרגיל. מיד זינקה על
רגליה. היא היתה בתוך הרפתקאה, חופשייה לגמרי!

היא התכוננה לצאת לדרך, לאן שיישאו אותה רגליה, אבל עצרה
והביטה בבגדים הירוקים שלה. עד אז לא חשה שום צורך להחליף
אותם. הם נשארו נקיים ולא הזיעו. אבל עכשיו נמאס לה מהם. היא
עצמה את עיניה, ותוך שניה כבר היתה בחולצת כפתורים בצבע קרם,
אחת כזאת אמה קנתה לה ליום הולדת לפני כמה שנים, חצאית אדומה
ארוכה עם פרנזים, כמו זו שקנתה בשי קונג, מוקאסינים כמו אלו
שהיו לה פעם ותיק חום קטן, כמו זה שקנתה בווינדזור.

היא התחילה ללכת. טבריה היתה מאחוריה, אבל היא התרחקה ממנה. לא
חלף זמן רב עד שמצאה את עצמה בבית קברות קטן.

יסמין אהבה להיות בבתי קברות גם בחיים. משהו בשורות המצבות,
בצמחייה, בשקט, הרגיע ועדיין המריץ וסקרן אותה. ומה טוב להיות
בבית קברות ולדעת שזו לא התחנה האחרונה, שהאנשים ששמותיהם
חקוקים על המצבות לא חדלו מלהתקיים, אלא קיימים בתוך עולם טוב
יותר. היא ציפתה לראות שם עוד רוחות, אבל לא היה שם איש, חי או
מת. נו טוב, היא הזכירה לעצמה, גם את לא ביקרת בבית הקברות שלך
- המחשבה גרמה לה צמרמורת - כן, לרוחות בהחלט יש דברים טובים
יותר לעשות מאשר לשבת על המצבות שלהן כל הזמן.

היא עברה לאט בשבילים, בצעדים זהירים. עדיין הרגישה שעליה לחוש
כבוד במקום הזה. כשקראה את השמות גילתה שהיא מזהה חלק מהם,
משיעור היסטוריה. חלק ממקימי ההתיישבות היו קבורים שם. היא
התרגשה לגלות את זה, כי תקופת ההתיישבות תמיד ריתקה אותה,
כלומר, כאשר לא למדה עליה בבית הספר. אוי, איך היא סבלה כשלמדה
לבגרות בהיסטוריה שנה שעברה!

פתאום נעצרה, ועכשיו התרגשה לגמרי. זו היתה מצבה שעליה ערימות
של אבנים קטנות. זה היה הקבר של רחל המשוררת. אני נמצאת בבית
הקברות הישן של חוות כנרת, היא חשבה. היא התיישבה על המצבה
והביטה בשם באהבה. היא אהבה את השירים של רחל, והעריצה אותה
כבן אדם. לעלות מבית חם ברוסיה לארץ קטנה ושוממת זה תיק כבד
מדי לנערה בת תשע עשרה. לעזוב דירה נוחה ברחובות בשביל חיים
בתנאים עלובים, ולהתחיל לעבוד בעבודת האדמה כשלפני כן עסקת רק
באמנות זה משהו מיוחד. רחל היתה אחת מהגיבורות שלה. היא, ולנה
קיכלר זילברמן.

עיניה של יסמין נחו על הכנרת, ועל הרי גולן. "היד העיקשת דופקת
דופקת על שער נעול," היא החלה לדקלם, בטוחה שאין שם איש שישמע
אותה, "העור רופט, נוטף על כפות המנעול דמה המעט. אין עונה,
אין קול, בושש השוער. יאחר, יאחר רגע נכסף. על הסף, מתה אפול."
והיא מתה, חשבה לעצמה, היא מתה בודדה מהמחלה האיומה הזאת, כמו
בן. אבל זה לא היה הסוף בשבילה. יש לה בטח חיים נפלאים של אחרי
המוות. הגורל שלה בטח היה טוב יותר. היא בטח מצאה לה אהוב.
אחרי המוות היא הרי לא יכולה להדביק מישהו מת אחר, נכון? ואולי
גם אימצה איזה רוח ילד מסכן. מעניין אם מערכות יחסים, כלומר,
רומנטיות, יכולות להתקיים אחרי המוות. גייל.

היא קמה והמשיכה לטייל בין הקברים. היה מרתק לקרוא את הכתוב על
המצבות. בכל כמה שורות צנועות היה סיפור חיים שלם. היא נעצרה
מול מצבה של מישהו שמת מקדחת צהובה... מה זה קדחת צהובה?
כשמישהו נגע בכתפה.

היא הסתובבה והביטה בו. דמות החלוץ החלומית. לא יפה כמו גייל,
ועדיין, הוא היה משהו, עם פנים נעריות, שובבות וקישחות, עיניים
כהות מקסימות ובלורית מרשימה. והוא לבש בגדי חאקי, עם מכנסיים
קצרצרים. היא דמיינה את גייל באותם בגדים... מממ...

"שלום," הבחור אמר לה.

"שלום," היא ענתה.

"לא הרבה רוחות מטריחות את עצמן לבית שלנו," החלוץ אמר. היה לו
מבטא שורשי אמיתי, כמו של קיבוצניקים, עם שריד של היגוי זר.

"לבית שלכם?" יסמין שאלה, מצטמררת, והביטה מסביב.

"הבסיס שלנו. המולדת, המקום בו גופנו הופך לריבוא גרגרים."

"מתערבב עם האדמה שמצמיחה חיים," גם יסמין חשבה על אותו שיר של
רחל.

"איפה שלך?" שאל החלוץ.

"בירושלים," יסמין אמרה והתכווצה, "גבעת שאול."

"ירושלים, עירנו הקדושה," החלוץ אמר, דוק של חלום בעיניו
היפות.

"איפה כל האנשים האלו עכשיו?" יסמין שאלה והביטה מסביב. בית
הקברות לא היה גדול מאוד, ועוד השתייך לקיבוץ. נראה לה ברור
שכולם שם מכירים את כולם. נגיד, היא לא תוכל להכיר את כל
הרוחות של האנשים הקבורים סביבה, כי בית הקברות בגבעת שאול הוא
ענק. אבל פה... אולי הם מארגנים פגישת מחזור כל, נגיד, עשר
שנים? אלה מחשבות מטופשות!

"רובם מפוזרים בקיבוצי כנרת המדומיינים," אמר הבחור.

יסמין שאלה את עצמה אם תגמור... לא, תמשיך את חיי הנצח שלה
בפסגת זאב מדומיינת. זה בכלל לא משך אותה. אבל יש הבדל בין
שכונה מגעילה וקיבוץ.

"ואתה באת לבקר בקבר שלך?" היא שאלה.

"כן, וגם בחצר הישנה. רוצה לבוא איתי?... אני ישראל," החלוץ
אמר כשהתחילו ללכת.

"יסמין."

"נעים להכיר, בת מולדתי."

"נעים להכיר גם אותך. איזה כיף לך שהיית חלוץ!"

"למה?" הוא שאל.

"כי עשית משהו גדול, אמיתי. כלומר, לעלות לארץ זרה ולהתחיל
לעבוד קשה, ובקבוצה, זה שוק, לא? תמיד חשבתי שמה שחסר לדור שלי
זה אידיאלים, התחושה שאתה עושה משהו גדול, שישנה את פני
העולם..." יסמין אמרה בחולמנות.

"אבל לא שיניתי שום עולם," ישראל אמר במרירות, "עליתי לכאן
ועבדתי כמו חמור וחייתי בקומונה, ומה יצא מזה? רק סיפוק אישי,
אבל הרי המטרה הכי גדולה שלי לא היתה סיפוק אישי. גם בזמני היו
בעלי מלאכה שאינם חקלאים, ועכשיו רוב האנשים הם כאלו. אנשי
הארץ הזאת מעדיפים להיאחז בקנים פורחים כמו הייטק, למשל, במקום
באדמה הטובה, החמה. כולם רודפים אחרי כסף, וזה מה שביקשנו
למנוע. אין קומוניזם, קומוניזם טהור, אני מתכוון. אנשים זרים
זה לזה, אין אחווה, כל אחד חושב שכולם עובדים עליו, כולם
מנוכרים. הביטי מה קרה לארץ היפה שלנו! יהודים שונאים יהודים,
כמו בגולה. יהודים מתחברים רק בשעת אסון, כמו בגולה. התוכנית
להקים מדינה בה כולם אחים, מדינה יהודית עצמאית, לא התממשה. מה
שנותר לי זה רק סיפוק אישי מהחיים שחייתי," הוא נופף בזרועותיו
בהתרגשות.

"בסופו של דבר זה מה שחשוב לנו ביותר," יסמין אמרה בשקט, מקווה
שהוא לא ייפגע, "הסיפוק הפרטי שלנו. כל אחד משתדל לחיות בדרך
הנעימה לו ביותר. ולפעמים יוצאים מזה דברים טובים לכולם. נגיד,
אני בטוחה שג'יימס ג'ויס לא חשב על טובת האנושות כשהוא כתב את
'יוליסס', ובכל זאת, יצא לו אוצר לדורות. וגם אתה הצלחת להיות
חלק מאוצר כזה. אמנם הקיבוצים הולכים ומתפרקים," אמרה יסמין
בחוסר רגישות, "אבל אתה הצלחת להוכיח שאפשר לחיות בקומונה
טהורה, לא סטייל רוסיה הסובייטית. זה דבר גדול! הלוואי שאני
הייתי מספיקה להותיר את חותמי על העולם," יסמין נאנחה.

"בזמני בני גילך לא היו אומרים דברים כאלו, הם בכלל לא היו
עולים בדעתם," אמר ישראל.

"אבל בזמני הצעירים חכמים יותר, מפוכחים יותר." קבעה יסמין.

"כמה חבל,"

"אתה צודק."

"תוכלי, בכל אופן, להותיר את חותמך על עולם הרוחות. זה עולם
גדול ועשיר יותר, וכל אדם חי יגיע אליו פעם, ככה שזה יותר
משתלם." ישראל ניחם אותה, ואז פניו הוארו, "ברוכה הבאה לחצר
כנרת."

חצר כנרת לא היתה בדיוק מה שיסמין ציפתה. למען האמת, היא חשבה
שזה מוזיאון. אבל מה שראתה היה יותר ממאכזב... פשוט עצוב. אדמה
חשופה, צהובה, ועליה מספר מבנים מוארכים מלבנים אפורות,
מסודרים בצורת מלבן, פחות או יותר. נורא לראות יישוב לא ישן כל
כך ונטוש. היה אפשר לצפות, לפחות, שהאוויר יהיה כבד, שתהיה
תחושה של נוכחותם של זמנים עברו. אחרי הכל, אנשים חיו פה חיים
די מסעירים, ושום דבר לא נשאר. רק כמה בניינים חסרי נוכחות,
עיירת רפאים אמיתית.

"לא מראה יפה נורא, מה?" ישראל שאל בהתנצלות, "אולי כדאי שנלך
לחצר כנרת המדומיינת שאני גר בה, זה ישנה קצת את הרושם."

"זה בטח קשה לך," יסמין אמרה.

"כן," ישראל נאנח, "לא נעים לראות את הבית שלך ככה, חסר חיים.
אבל הרבה רוחות חוות את זה. מה שהכי מטריד אותי זה, שהמקום הזה
ממחיש את העובדה שלא עשיתי דבר. לא שיניתי דבר."

"אבל ישנו קיבוץ כנרת," יסמין ניסתה לנחם אותו, "אתה התחלת
אותו. ודווקא בגלל שהוא מצליח כל כך המקום הזה ננטש. אי אפשר
שמאות משפחות יגורו בבתים האלו פה, נכון?"

ישראל חייך, מהורהר, "זה לא אותו דבר. את לא מבינה, את לא
יכולה להבין." הוא עצר ליד אחד המבנים. "כאן היה חדר האוכל,"
הוא התחיל בסיור המודרך.

"איך כולם נכנסו לחדר הזה?" יסמין שאלה בפליאה.

"לא כולם אכלו באותו זמן," הוא הסביר, "הארוחות היו לפי סדר
העבודה. חוץ מזה שהגודל לא הפריע לנו. יכולנו לשבת בצפיפות
וליהנות מהעובדה שיש לנו משהו לאכול. החדר הקטן הוא המטבח."

יסמין נכנסה פנימה. המטבח היה זעיר. קשה להאמין שהיה אפשר
להכין בו מספיק אוכל להרבה אנשים.

"וזה לעומת המטבחים בצבא, או בקיבוצים של היום," אמר ישראל,
"האנשים הפכו לכל כך מפונקים."

"היום יש איכות חיים," יסמין אמרה ביובש, "זה עדיף על הצפיפות
שבה חייתם."

ישראל המשיך בסיור, מראה לה את חדרי השינה, חדרון התרבות
וצריפון השירותים. אחד מחדרי השינה היה גדול מאוד, יחסית.

"זה חדר השינה של העלמות," ישראל אמר בגאווה, "כאן ישנו הנערות
שבאו ללמוד חקלאות."

"רחל!" יסמין קפצה מהתרגשות, "לחדר הזה נכנסו שתיים עשרה
מיטות?!"

"כן."

"רחל ישנה כאן."

"כן."

"איפה היא עכשיו?"

"אף פעם אי אפשר לדעת. היא כל הזמן במסעות, בעולם וגם בעולם
האנרגיות. אבל תמיד היא חוזרת לחצר כנרת המדומיינת של הזמן שבו
חיה.

"אתה מכיר אותה?" יסמין שאלה בלהיטות.

"לא היטב."

"הלוואי שהייתי פוגשת אותה! אני חושבת שהיינו יכולות להיות
חברות."

"אולי היא נמצאת בחצר שלה עכשיו. בא לך לבוא איתי?"

הפיתוי היה גדול, אבל יסמין חשבה לעצמה שעדיף לא להיכנס
למקומות מדומיינים עם מישהו שאת לא מכירה. היא חששה להגיע
לרכבת הרים מטורפת, או משהו כזה. "לא עכשיו," היא אמרה
בחביבות, "אני אבוא בפעם אחרת. עכשיו, כשאני יודעת איך חצר
כנרת נראית במציאות, אני אוכל לבוא הנה ומכאן להיכנס לאנרגיות
מתי שיתחשק לי."

ישראל הביט בה בתשומת לב. "את רוח חדשה, נכון?" הוא שאל.

"כן."

"איפה המלאך השומר שלך?" הוא שאל בחומרה.

"אני לא יודעת."

"ברחת ממנו?"

"הוא ברח ממני," יסמין אמרה, עצבנית, "מה זה משנה?"

"מסוכן בשבילך להסתובב לבד, כשאת עוד לא מנוסה."

"אבל בא לי להסתובב לבד."

"יהיה לך נצח בשביל זה. אני מציע לך לחזור אל המלאך השומר שלך
עכשיו, כדי שלא תיכנסי לצרות."

"אלה צרות?" יסמין שאלה.

"בעולם הרוחות יש טיפוסים מפוקפקים," ישראל אמר בשלווה, "חוץ
מזה שהמעבר ממקום למקום וכל זה בטח עוד לא בא לך טבעי, ואת
יכולה להתבלבל ולהיתקע ולהגיע למקומות שאת לא רוצה להגיע
אליהם."

"אני תמיד אוכל לחזור אל גייל," יסמין אמרה, עדיין עצבנית. היא
לא אהבה לקבל הרצאות.

"לפחות בואי איתי," ישראל נאנח, "בואי לחצר כנרת שלי. יש שם
רוחות נחמדות, שתוכלי להתיידד איתן אם יבוא לך, והן יגנו
עלייך."

"אני לא זקוקה להגנה," יסמין אמרה בעקשנות. "אני הולכת עכשיו."


"תחשבי בהיגיון," ישראל ביקש.

"איזה היגיון?" יסמין קראה, "יש בכלל היגיון במקום הזה?
להתראות!" היא ירדה במדרגות התלולות במהירות והתחילה לרוץ
לכיוון טבריה.

היא לא היתה אדם חזק פיזית, ובחייה היתה עשויה להתמוטט תוך עשר
דקות של ריצה. אך כשרצה עכשיו חשבה לעצמה שאין לה גוף, ואין לה
צד ממשי שיכול לדקור. היא כמו הרוח. והיא רצה ורצה, הרוח
מצליפה בפניה. היא ספגה אותה בנשימות גדולות והאיצה את ריצתה
עד שעקפה אפילו את המכוניות שעל הכביש.

כשהגיעה לטבריה היתה שעת צהריים. היא צעדה לאט ברחובות
המפויחים. היא בקושי ביקרה שם בחייה, ולא חשה שייכות למקום, לא
כפי שחשה בירושלים ואפילו בתל אביב. המועקה שחשה בעקבות השיחה
עם ישראל הוסיפה למצב רוחה העגמומי. זה לא נורא, לעמול בשביל
מטרה נעלה כל חייך, ואחר כך לגלות שהעמל והמטרה לא היו שווים
פרוטה?

היא עברה ליד שיפודיה, והריח גרם לה לעצור. כל כך הרבה זמן שלא
אכלה שישליק. הריח סייע לה, ובעזרתו ובעזרת דמיון קל היתה בידה
פיתה עם שישליק תוך רגע. היא התיישבה ליד שולחן פלסטיק לבן,
מכוסה בקקי של ציפורים, והתחילה לאכול.

למורת רוחה הצטרפו אליה שני שותפים לשולחן תוך זמן קצר. הם היו
חיים. אחד מהם כמעט התיישב בתוכה. מזל שהצליחה לעבור לכיסא אחר
במהירות. הם היו מהגברים המבוגרים המוזנחים האלו. יסמין הצטערה
שלא חסמה לעצמה את חוש הריח, כי הניחוח שעלה מהם לא היה מעורר
תיאבון. ולמרות זאת, כישראלית אמיתית, לא התכוונה לוותר על
השולחן שתפסה ראשונה. גם המראה שלהם לא היה מעורר תיאבון,
כלומר, כשאכלו. טחינה נזלה להם על הפנים, ורסיסי רוק ואוכל
ניתזו מפיותיהם כשדיברו. והם דיברו! זה נשמע כמו ויכוח, כי הם
פשוט צעקו זה על זה. אבל אם הקשבת להם יכולת לגלות ששניהם
תמימי דעות בכל הנושאים. למעשה, צעקו זה אל זה. בהתחלה הם
דיברו על כדורגל. אחר כך עברו לפוליטיקה. אחר כך עברו לצווחות
על 'רוסיות זונות', 'פרסים קמצנים' ו'רומנים גנבים'.

עם כל ניבול שיצא מהפה שלהם יסמין התרתחה יותר ויותר. היא
נזכרה איך פעם, כשהיתה באוטובוס, גבר כזה עלה עליו. אחד עם פה
גדול שלא שם זין על אף אחד. בהתחלה הוא דיבר בקולי קולות עם
הנהג, שנענה לו, עד שהתחיל לדבר על 'בנות שמפשקות רגליים כדי
להגיע לכאן', נועץ מבטים רעים בבחורה רוסייה. וואי וואי וואי,
איך הנהג חטף עליו עצבים! הוא פשוט סילק אותו מהאוטובוס. הנהג
הזה הפך להיות גיבור בשבילה. ואם הוא עשה את זה, איך היא תוכל
לשתוק במצב כזה? אבל מה היא כבר יכולה לעשות?

היא המשיכה לשבת, רותחת מזעם, עד שאיבדה את העשתונות, הרימה את
המאפרה מהשולחן והטיחה אותו בפניו של אחד מהם.

אחר כך נעמדה, מבוהלת, וקיוותה שלא פגעה בו חזק מדי היא לא
הזיקה לו ממש, אלא רק גרמה לו את ההלם של החיים שלו. כולם
יודעים שמאפרה לא יכולה להטיח את עצמה בפרצוף של מישהו.

הוא וחברו הביטו מסביב, נפחדים. גם האנשים האחרים בשיפודיה
והעוברים ושבים הביטו בשולחן שלהם בתימהון.

אה, זה מצא חן בעיני יסמין. היא הרימה את בקבוק הקולה הפתוח של
השני והניפה אותו לצדדים בחדווה, מתיזה את הקולה לכל עבר.
התימהון של האנשים הפך לבהלה.

האיש שחטף את המאפרה בפרצוף ניסה לחטוף ממנה את הבקבוק, מה
שהרגיז אותה מאוד. היא הרימה את השולחן והפילה אותו על המדרכה
ברעש.

אנשים צווחו. שני השכנים שלה נראו כאילו הם עומדים להשתין
במכנסיים. אני רוצה שהקול שלי יישמע, היא חשבה, וקראה בקול
עמוק: "יא בן זונה!"

עכשיו כולם נכנסו להיסטריה, ויסמין החליטה שזה הזמן לנסיגה.
היא התחילה לרוץ, נתקלה ברגל של מישהו שישב על ספסל והשתטחה על
המדרכה, ישר על חרא של כלב.

כל האנשים כמעט התעלפו כשהם ראו קקי מרוח עף באוויר בכוחות
עצמו. כמה אנשים פחות או יותר קרי רוח החליטו לרדוף אחרי הקקי.
יסמין התחילה לרוץ, ותוך כדי כך החליפה חולצה.

היא הגיעה לאיזה פארק וצנחה על הדשא, ואז התחילה להתפוצץ
מצחוק. חבל שאברדין לא היתה שם. אברדין יכלה לצחוק מסלפסטיק.
לרגע שאלה את עצמה אם הלילה כדאי לה להמציא חדר שינה. לא.
התחשק לה לישון בחוץ עוד פעם. לכן פשוט המשיכה לשכב, וחשבה על
גייל. רק יום וחצי עבר מאז שראתה אותו לאחרונה, וכבר רצתה
להיות איתו שוב, רצתה זאת בכל לבה. ואם זה כך, חשבה בבהלת מה,
מה תעשה כשהוא יעזוב אותה לגמרי? היא לא היתה צריכה לעצום את
עיניה כדי לחוש בנוכחותו של גייל, גדלה וגדלה בתוכה, כמו דוחפת
ומפלסת את דרכה. היא התחילה לבכות. היא רצתה את גייל כל כך. אם
לא תיזהר הרצון שלה יגרום לו לבוא אליה. היא התחילה להתגלגל על
הדשא ולשיר לעצמה בשקט, כדי להסיח את דעתה מהרצון הזה. רוחות
הרפאים שבטח שרצו במקום הזה ודאי חשבו שהיא משוגעת, אבל ליסמין
לא היה אכפת. היא שרה ושרה, והתגלגלה והתגלגלה, עד שנרדמה.

היא לא התעוררה מעצמה. קולות דקים שנשמעו סביבה העירו אותה.
היא פקחה את עיניה, ואור השמש סנוור אותה. היא ניסתה להרים את
ידה כדי לסוכך על העיניים, כשמישהו תפס ביד ומנע ממנה להזיז
אותה. עוד זוגות ידיים אחזו בשאר הגפיים שלה.

יסמין לא הספיקה אפילו לחזור לעשתונות ולהתנגד כשמצאה את עצמה
נישאת באוויר. היא פקחה את עיניה והביטה בשמיים התכולים.
כשהצליחה להפנות את ראשה ראתה שהיא מרחפת בגובה רב מעל האדמה,
שלא היתה אדמת ישראל. יער ענק ובו פלגי מים רבים נח תחתיה.
יסמין אף פעם לא סבלה מפחד גבהים, אבל עכשיו הסתחררה. היא ידעה
שלא תוכל לסדר את המחשבה ככה שתעוף בכוחות עצמה, אם הטיפוסים
שהחזיקו בה ישמטו אותה פתאום. היא פשוט תצנח למטה בכל כובדה,
ואפילו שהנפילה לא תוכל להרוג אותה, היא תגרום לה לכאב עצום.

הטיפוסים שהחזיקו בה. היא הפנתה את ראשה לצד ימין, וראתה שמה
שהחזיק בידה היה פיה. למעשה, פיה זכר, כחול. פיה? אבל פיות לא
קיימות! מזל שלא אמרה את זה בקול רם, היא חשבה, כי אז אחת
מארבע הפיות שהחזיקו בה היתה בטח נופלת מתה, ואז גם היא היתה
נופלת. אבל זה רק סיפור! ומה, מי יודע עם הסיפור לא נכון? מי
יודע מה יכול לקרות בעולם הזה? יסמין הביטה לצד שמאל, וראתה
שמי שהחזיק את ידה השמאלית היתה פיה ורודה, נקבה הפעם. מזל.
לפחות היא יודעת שהפיות האלה לא חטפו אותה בשביל לאנוס אותה.
אבל אולי כן? איך אפשר לדעת?

נו טוב, היא חשבה, תמיד אוכל להסתלק מכאן. עכשיו לא יכלה לעשות
את זה, כי המחשבות שלה היו מפוזרות לכל עבר, אבל רק כשתהיה על
קרקע מוצקה... ובינתיים כל מה שיכלה לעשות היה לחכות, ולהתפלל
שהפיות לא יפילו אותה.

המעוף לא היה נוח במיוחד, כי הפיות לא עפו בקצב אחיד ובגובה
אחיד. לפעמים היו מתמלאות עליצות ומתחילות לעלות ולרדת, ואפילו
להתהפך באוויר, ותמיד היה חשש שהאקרובטיקה הזאת תגרום להן לאבד
את אחיזתן בה. זו לא היתה טיסה נעימה, אבל לבסוף היא הסתיימה.

מיד כשיסמין הרגישה בקרקע מתחתיה היא התרוממה לישיבה.
"לעזאזל!" היא קראה וניערה את זרועותיה שהפכו נוקשות. "בשביל
מה זה היה טוב?" הטיחה בארבע שישבו מקובצות יחד לא הרחק ממנה.


"רק רצינו לכייף!" הפיה הכחול נעמד, "היה לנו משעמם!" הוא
התחיל לרוץ מסביב, ממטיר רסיסים כחולים זוהרים על הקרקע.

יסמין הביטה בשלוש האחרות. מלבד הנקבה הורודה היו עוד זכר,
ירוק, ונקבה, צהובה. "אני לא קוראת לזה לכייף," היא רטנה,
"יכולתן להפיל אותי."

הן הביטו זו בזו בפליאה, כאילו לא עלה על דעתן שנפילה אפשרית.
אחר כך השיבה את מבטן אליה בבת אחת.

"טוב," יסמין אמרה, "אני חוזרת אל גייל." היא נעמדה.

"אל תלכי!" הפיה הירוק, שחיוך לא מש משפתיו, ביקש.

"אין לי מה לעשות כאן," יסמין אמרה.  

"תישארי איתנו," הפיה הורודה נתנה בה עיניים ורודות פעורות.

יסמין הביטה בהן, והחליטה שלא ייגרם שום נזק אם תישאר איתן
קצת. אחרי הכל, מתי תהיה לה עוד הזדמנות לראות פיות? היא
התיישבה, לשמחתן. הפיה הצהובה כל כך שמחה, שהיא הורידה את הזר
שלה ושמה אותו על ראשה של יסמין. אחר כך הן התיישבו במעגל
סביבה, קרוב קרוב אליה. גם הפיה הכחול הפסיק לפזז והצטרף
למעגל.

"תמיד חשבתי שפיות יש רק באגדות." יסמין אמרה.

הפיה הכחול פרץ בצחוק. יסמין הביטה בו בפליאה. הוא התגלגל
מצחוק, ולא הפסיק בערך חצי שעה, וכשנרגע שאף אוויר ואמר,
"אנחנו בכלל לא פיות! אנחנו רוחות רפאים כמוך. רק שהחלטנו
שאנחנו רוצים להיות פיות, אז נהיינו."

"אה." יסמין אמרה.

"איך קוראים לך?" הפיה הורודה שאלה בקול דק.

"יסמין."

שררה שתיקה.

"...ולכן?"

"אני דגן!" הכחול התפרץ, "וזו כליל," הצביע על הורודה,
"ונופר," על הצהובה, "ותלתן," על הירוק.

יסמין הנהנה. "איפה אנחנו?" היא שאלה.

"אנחנו בנורווגיה."

"בנורווגיה?!"

"כן." דגן השתעמם מהשיחה וזינק על רגליו, "בואו נעוף!"

האחרים צייתו לו מיד, ורפרפו כמה מטרים מעל יסמין.

"את באה?" נופר קראה אליה.

"לעוף? אני לא יודעת לעוף!" אמרה יסמין.

הן הביטו זו בזו וצחקו, "רוח שלא יודעת לעוף!"

דגן קפץ מעלה מטה באוויר. "אנחנו," הוא אמר בהתגרות, "לא נסחב
אותך שוב. את שמנה מדי."

"אז אל תיקחו אותי!" יסמין קראה, "מי צריך אתכן בכלל?"

"אני בכלל לא מאמין שאת רוח רפאים," דגן אמר לה כממתיק סוד,
"רוח שלא יודעת לעוף!"

"אני יכולה לעוף, אם אני רוצה!"

"אני לא מאמין. אז תראי לנו." הוא שילב את זרועותיו.

"אני לא צריכה להוכיח לכן כלום."

"אז את משקרת. בואו נעוף מכאן. לא כיף איתה."

וארבע הפיות התחילו לעוף.

אהה, חוצפן קטן! אני יכולה לעוף, יסמין אמרה לעצמה בחומרה,
זינקה באוויר ונשארה שם. אני יכולה לעוף! לבה התרונן. היא
התרוממה עד שהיתה מעל צמרות העצים, והביטה לאחור, בנקודות הצבע
המתרחקות. "אתן רואות? אני יכולה לעוף! זונות!" היא צעקה,
והתחילה לעוף בכיוון הנגדי.

היא עפה זמן רב. תחושת הריחוף היתה כה נפלאה, כה מיוחדת, שאי
אפשר לתאר אותה כלל. היא עפה כל הלילה, תלויה בין השמיים
המכוכבים והארץ המנוקדת במקבצים קטנים של אורות, שהיו כפרים
וחוות. לפנות בוקר ראתה מצבור ענקי של אורות, והחליטה שהעיר
הזאת תהיה יעדה.

היא הגיעה אל רחוב צדדי קטן, כלומר, קטן בקנה מידה אירופי.
למעשה הוא היה די גדול, רחב, עם בתים גבוהים, אבל לא היו בו
הרבה אנשים, או הרבה חנויות.

יסמין טיילה לאורכו. היה בו משהו כל כך שקט ומרגיע, והיא
התענגה על ההליכה בו. מחשבותיה חזרו אל הפיות. הן היו סתם
רוחות שהתחפשו. זה היה כמו דבר ששאלה עליו את גייל פעם. נגיד,
במקום שבנות ייצרו לעצמן ציצים גדולים יותר, הן ייצרו כנפיים.
הכל בעולם הזה זה תחפושות.

היא הגיעה למכולת קטנה, נעצרה והביטה פנימה. בחור בלונדיני עמד
מאחורי הדלפק והכניס מעט מצרכים לתוך שקיות בשביל גברת זקנה.
מלבדה לא היו עוד קונים. בכניסה לחנות היו עיתונים, ועלה בדעתה
של יסמין שבעזרתם היא תוכל לגלות באיזו עיר היא. העיתונים היו
בשפה זרה, אבל היא זיהתה את השם "אוסלו" בכותרת. אוסלו! רק
המחשבה על השם עשתה לה טעם רע בפה. נו מילא, היא חשבה, אני
באוסלו.

היא המשיכה ללכת, נחושה ליהנות מהביקור שלה במקום בכל מקרה.
היא חצתה מספר רחובות עד שהגיעה לחלק הומה יותר של העיר. שם
היו חלונות ראווה והמון אנשים, רובם בלונדינים, והיה נעים
להיטמע בתוכם. היא התבוננה בחלונות ראווה. כמה טוב כשיש את כל
הזמן שבעולם לעשות הכל! אבל במהרה נמאס לה מזה, והיא התחילה
להסתכל על שלטי החוצות.

במהרה שמה לב שעל רוב השלטים כיכבו איי1. למה? היא שאלה את
עצמה. התשובה היתה די פשוטה. הם בטח מבקרים באוסלו. יסמין אף
פעם לא היתה מעריצה שלהם, אבל הידיעה שמפורסמים חמודים נמצאים
בדיוק בעיר שבה היא נמצאת השפיעה עמוקות על נפשה הישראלית,
והיא החליטה להגשים חלום, שלמען האמת מעולם לא היה שלה, ולראות
כוכבים בינלאומיים חיים מול עיניה.

למרבה מזלה מצאה בקרבת מקום חנות קטנה למכירת כרטיסים להצגות
והופעות, כפי שאמר השלט באנגלית, שצילום של איי1 היה תלוי על
דלתה. יותר מזל היה שבחנות לא היו לקוחות בכלל, בשעה כזאת, רק
מוכרת שישבה מאחורי דלפק פורמייקה קטן ותקתקה משהו במחשב.

יסמין ניגשה אליה. "סליחה," היא אמרה.

המוכרת לא הגיבה.

כיוון שהיתה מורגלת במוכרים הישראלים הדבר לא הטריד את יסמין.
היא רק חזרה לומר, "סליחה," בקול רם יותר.

שום תגובה.

הו, היא לא יכולה לשמוע אותי. אם יסמין היתה מקדישה לזה מחשבה
שניה, היא היתה פשוט הופכת לנראית לרגע. אבל היא מיהרה מדי,
ולכן רק הפכה את קולה לנשמע. "סליחה,"

למזלה הבחורה כן היתה מסוג המוכרות הישראליות, כיוון שענתה
בנהמה מבלי להסיר את עיניה מהמסך.

"איי1 נמצאים באוסלו כעת?"

עוד נהמה והנהון קצר.

"יש להם משהו פומבי היום?"

"חתימות באולם פריה. אבל הכרטיסים אזלו, הכרטיסים לכל ההופעות
שלהם אזלו," המוכרת אמרה במהירות.

"איפה זה אולם פריה?"

המוכרת גנחה, פתחה מגירה בדפיקה, הוציאה מפה והדפה אותה על
הדלפק. לראשונה הרימה את פניה אל הלקוחה שלה ולא ראתה דבר. היא
משכה בכתפיה בביטול, כפי שרוב האנשים עושים רגע אחרי שדבר על
טבעי קורה להם, והתכוננה לשוב אל הצ'אט שבו בילתה, כשראתה את
המפה המקופלת נגררת מעצמה על הדלפק ומרחפת באוויר. המפה נעצרה
ליד הדלת והורדה למטה ונעלמה, כאילו נתחבה לתוך כיס בלתי נראה.
דלת הזכוכית נפתחה ותוך רגע נסגרה.

יסמין נזכרה שהיא רוח רק כשצעקותיה ההיסטריות של המוכרת הגיעו
לאוזניה. היא הפחידה את עצמה והתחילה לרוץ, מזגזגת את דרכה
בתוך ההמון. היא ידעה שאם תעבור דרך מישהו היא תתעלף, פשוט כך.


לבסוף נעצרה וישבה לשאוף קצת רוח על ספסל, ובינתיים פרשה את
המפה לידה בזהירות, דואגת שאיש לא יבחין במפה הנפרשת מעצמה,
ורכנה לחפש את אולם פריה. זו היתה מפה של כל אולמות התרבות
בעיר.

היא בדיוק הספיקה ללמוד את דרכה, מה שלקח בערך שעה, כשחבורת
נערות עצרה ליד הספסל שלה. בהתחלה יסמין חשבה שהן רוחות,
ומסוגלות לראות אותה, אבל תוך רגע הבינה שהן פשוט מסתכלות
במפה. אחת מהן התיישבה בצדה השני והצביעה על אולם פריה. הנערות
קשקשו ביניהן בנורווגית. יסמין קלטה רק את המילה איי1. אחת מהן
הוציא מהכיס כרטיס ונופפה בו בהתלהבות. יסמין הצליחה להבחין
בתאריך, שהיה מודפס בגדול, תאריך היום.

לבסוף הנערות התחילו ללכת, ויסמין מיהרה אחריהן. היא מצאה את
חברותיה לאירוע, למרות שהן לא ידעו זאת.

אולם פריה לא היה רחוק. זה בכלל לא היה אולם, אלא בניין שלם,
ענק, מאבן אפורה. שטיח אדום נפרש מהדלת הראשית עד הכביש, משני
צדדיו עמדו בודאי מאות אם לא אלפי נערות מצווחות. בדרך כלל
ליסמין היתה אלרגיה לצווחות של מעריצות צעירות, אבל הפעם
הזכירה לעצמה שאין לה אוזניים ממשיות שעשויות להתפוצץ, ושזו
חוויה ועליה לנצל אותה עד הסוף. היא התמקמה עם החבורה הנחמדה
שלה די רחוק מהשטיח. הבנות דיברו בקולות מלאי תלונה. בודאי כי
לא היה להן סיכוי להציץ באבירי חלומותיהן עכשיו.

יסמין נזכרה שהיא רוח, ופילסה לה דרך עד השטיח, ואז עברה את
החבלים ועמדה ממש עליו. היא הניפה את זרועותיה אל כל המעריצות
מסביב, ואז קדה קידה קלה ושלחה לעברן נשיקות. אלה היו חמש עשרה
דקות התהילה של יסמין. למעשה, שתי שעות התהילה שלה. היא חשבה
שהיא תתפוצץ עד שהטמבלים ההם יואילו בטובם להופיע.

לבסוף לימוזינה לבנה צצה וחנתה ליד השטיח. שני שומרי ראש
גברתנים הופיעו כמו משום מקום ועמדו משני צדי השטיח. הנהג במדי
השרד פתח את הדלת, והאלילים יצאו מתוכה ועלו על השטיח. יסמין
נצמדה לצד. היא לא רצתה שכריסטיאן ייכנס לתוכה... טוב, לפחות
לא בדרך הזאת.

הדבר הראשון שחוותה היה האכזבה של ראיית מישהו שאת רגילה לראות
בטלוויזיה ממש במציאות, בשר ודם. הם סתם בחורים. חמודים, זה
נכון, אבל סתם בחורים. כנראה ששאר המעריצות לא חשו בזה, כי הן
צווחו ובכו כמו משוגעות.

איי1 שלחו חיוכים גדולים לכל עבר ונופפו לכל עבר. יסמין עמדה
קרובה מספיק כדי להבחין בשקיות שהיו להם מתחת לעיניים. בחורים
מסכנים. הם נבלעו בבניין, ושוב לקח שעה עד שהמעריצות בעלות
הכרטיסים היקרים יורשו להיכנס.

בינתיים השטיח סולק. יסמין הביטה בעניין בעובד הקרוב אליה,
שניסה למשוך את השטיח במאמץ. לקח זמן עד שהבינה שהיה לה כל כך
ברור שיש לה משקל, עד שבאמת היה לה. כשהבינה זאת ירדה מהשטיח
ברוב טובה.

השטיח והחבלים נלקחו, והמעריצות נדחקו בטירוף לפתח. יסמין
הספיקה לרחף מעליהן בדיוק לפני ששתיים התנגשו בה. הנערות היו
צריכות להמתין עד שהכרטיסים שלהן ייבדקו, וליסמין היה הלוקסוס
של ריחוף מעל ראשיהן עד הפתח.

היא הגיעה לאולם, שכבר המה נערות, וריחפה ונשכבה באוויר בדיוק
מעל השולחן שאיי1 חתמו בו.

החתימות התחילו. נערות היסטריות נתנו להם פתקים ותמונות
לחתימה, והושיטו להם בובות פרווה כמתנה. והבחורים חתמו וחיבקו
דובונים, מודים עליהם בחום, ונישקו את המעריצות, ונתנו לכל אחת
תמונה נוספת שלהם.

תוך שעתיים הבחורים המסכנים בקושי הביטו במעריצות כשחתמו,
ויסמין החליטה שזה הרגע שלה.

היא סחבה תמונה מאחת הערימות שמאחורי השולחן וצנחה ישר מול
פול. כפי שציפתה הוא משך אליו את התמונה ההפוכה שהניחה מולו
מבלי להביט בה. "מה שמך?" הוא שאל.

"יסמין."

הוא חתם והושיט לה את התמונה, בנוסף לעוד אחת, בחיוך רחב, מביט
אך לא רואה אותה.

היא עברה אל מארק, שסיים ללחוש משהו לכריסטיאן ולקח את התמונה
שפול נתן לה, שאל לשמה וחתם עליה, שוב, בלי לשים לב למשהו
מוזר. יסמין, לעומת זאת, נמסה, כי מארק באמת היה סקסי.

גם כריסטיאן, שאיתו שוב עברה את כל התהליך.

היא עברה אל בן, שמשך אליו את התמונה שכריסטיאן נתן לה, ושאל
לשמה.

"יסמין."

"יסמין?" הוא שאל, נרגש, "מה, זה כמו ג'סמין מאלאדין? איזו
חתיכה! ג'סמין היתה החלום הרטוב הראשון שלי! היי," הוא עצר את
הפטפוט הנרגש בפליאה. עיניו עברו ממש דרכה, ואז פנו להביט
מסביב. "איזה בידור. איפה היא?" הוא שאל.

איי1 אמנם לא שמו לב לדבר, אבל כל המעריצות שהיו קרובות הביטו
בתדהמה בתמונות המרחפות מאחד לשני בכוחות עצמן. דבריו של בן
הוציאו אותן מהטראנס, והן עיכלו את העובדה שאכן ראו משהו בלתי
טבעי מתרחש מולן. הן התחילו לצרוח בהיסטריה.

החדשה עברה באולם במהירות האור. הצווחות של המעריצות לא היו
צווחות הערצה עכשיו. שומרי הראש הגברתנים תפסו בבחורים של
איי1, שהיו מבוהלים בעצמם, וממש גררו אותם מהמקום.

היתה המולה רבתי, ויסמין החליטה שהגיעה זמנה לצאת. היא עפה
משם, מבוהלת ממה שעשתה. אם היא היתה אחת מהמעריצות האלה שם,
היא היתה מתעלפת.

כשהיתה בחוץ החליטה שגרמה די נזק בעולם האמיתי, וכדאי לה לפנות
לעולם האנרגיות לפני שתגרום לאסון של ממש. התחשק לה לבקר
במקומות שאנשים אחרים דמיינו. זה יהיה מעניין. חוץ מזה שככה
תשתפשף על זה, כפי שגייל היה אומר.

היא חייכה בעצב כשחשבה על גייל, ואז עצמה את עיניה. המחשבה על
עמי ותמי נתנה לה רעיון.

יסמין פקחה את עיניה, והביטה על בית הממתקים. היא מיהרה, והוא
לא יצא מושלם כמו שרצתה. אבל עדיין, זה היה בית ממתקים, ומכאן
תוכל להיכנס לאנרגיות של כל בתי הממתקים שישנם, אם יש כאלו...
וודאי שיש. יסמין עוד למדה בחייה שמחשבותיה המוזרות והמיוחדות
לא היו כל כך ייחודיות אחרי הכל. ודאי שבתוך עולם שבו יש מספר
אינסופי כמעט של אנשים, יהיו כאלו שיתחשק להם לדמיין בית
ממתקים דווקא עכשיו.

היא עצמה את עיניה, ובחרה לה דווקא אנרגיה קטנה, בשוליים, אבל
זוהרת וכמו קורצת.

יסמין עצרה את הנשימה לאחר שפקחה את עיניה וראתה מה עומד מולה.
בית הממתקים שהיא המציאה היה שונה מזה לחלוטין, בכלל לא מגיע
לקרסולו. זה היה הדבר המקסים ביותר שראתה.

הבית היה מוקף גינה, והגינה היתה מוקפת גדר קרשים נמוכה, שהיתה
יותר בשביל קישוט מאשר בשביל להרחיק זרים. הקרשים היו עשויים
משוקולד, ומשובצים באגוזים וסוכריות m&m. יסמין הדפה את השער
הנמוך בזהירות, כדי לא לקלקל אותו. השוקולד היה מוצק, אך
הנקודה שנגעה בה נמסה, ושוקולד נזל על אצבעותיה. ולמרות זאת
מראה השער לא השתנה. היא ליקקה את אצבעותיה... אוי, זה היה
טעים... ועלתה על שביל מרוצף עוגיות שוקולד צ'יפס ענקיות.
שבילים קטנים מקוביות שוקולד לבן התפצלו מהשביל הראשי. הגינה
היתה גינת פרחים, ויסמין הביטה בהתפעלות בשיחי השושנים
ממרציפן, ובפרחים שחלקם היו עשויים מסוכריות וחלקם ממרציפן
ומשוקולד. ספסלים קטנים מופלים מצופים עמדו על השבילים.

הבית היה בן קומה אחת. גזוזטרה רחבה עשויה מאצבעות קיט-קט
הקיפה אותו, וארבע מדרגות עשויות מסוכריות צבעוניות, נוצצות,
הובילו אליה. גג רעפים עשוי מכל חטיפי השוקולד המוכרים התפרש
והצל על הגזוזטרה, הקירות היו עשויים מקוביות שוקולד חלב ולבן
ומריר, המשקופים היו מסוכריות סבא מפוספסות, והכל היה משובץ
סוכריות ומרציפנים ועוגיות. קדקודו של גג השוקולד היה מכוסה
קצפת, שנזלה במורד השיפוע. יסמין הלכה לאורך שביל העוגיות,
שהשמיע קולות פצפוץ פריכים כשדרכה עליו, אך כשהביטה בדאגה ראתה
שהעוגיות בכלל לא נהרסו, ועלתה בארבע המדרגות. היא נעמדה מול
דלת המרציפן ולחצה על הפעמון, העשוי מסוכריה ורודה.

לא עבר זמן רב עד שהדלת נפתחה. יסמין הביטה בהפתעה למטה, כי
נערה בת גילה בערך, אבל זעירה ממש, היתה זו שפתחה לה. "שלום,"
הנערה הפטירה בחיוך שהאיר את פניה המעוותים מעט, נכנסה פנימה
ונעלמה במסדרון.

אני באמת בארץ האגדות, יסמין אמרה לעצמה.

"היכנסי, היכנסי," נשמע קול נשי רועד מעט, כשל אישה זקנה,
מבפנים, "מדוע את עומדת כך בפתח?"

הקול היה טוב, חמים ומזמין, ומשך את יסמין. היא סגרה את הדלת
מאחוריה. חתיכת מרציפן קטנה כמו דחפה את עצמה אל כף ידה. היא
תחבה אותה לפיה בלי לחשוב ונכנסה פנימה. הכניסה הובילה ישר
לתוך מטבח, כראוי בבית טעים כל כך. למרות שהיו אנשים סביב
השולחן, יסמין לא יכלה להתאפק מלבחון את החדר לפני שתסתכל
עליהם. כל הפריטים בו היו עשויים מממתקים. לאחר שהשביעה את
עיניה הביטה בשולחן. אישה זקנה ישבה לידו. היא היתה נמוכה, אבל
לא בצורה יוצאת דופן, שמנה, עם שיער לבן רך אסוף בפקעת, ולבושה
בשמלת פרחים וסינר פרחוני. לידה ישבו נער גבוה ודק, בעל מבט
רציני, וילדה קטנה. לפני כל אחד מהם היתה קערית עשויה מופל
ובתוכה גלידה.

"ברוכה הבאה לבית הממתקים שלי," הזקנה האירה לה פנים, "שמי
יוכבד."

"אני יסמין," יסמין אמרה, נבוכה מעט.

"שבי, שבי," יוכבד האיצה בה, "אלו הם יורי ולילי. לילי, תביאי
לאורחת שלנו גלידה? איזו גלידה את אוהבת?"

"שוקולד," יסמין אמרה בהיסוס.

"וזהו זה?... רק שוקולד? אה, אל תדאגי, את עוד קצת מתביישת.
עוד כמה ימים כאן כבר בכלל תשכחי איך מתביישים. לילי, הביאי
לנערה החדשה שלנו גלידת שוקולד, פיסטוק ואגוזים."

הילדה הקטנה כבר עמדה, שעונה על קביים, וניגשה אל המקרר העצום.


"מאיפה את מגיעה?" יוכבד שאלה חרישית, כאילו זו שאלה קשה מדי.


"ישראל," יסמין אמרה, צליל שאלה בקולה.

"אהה," יוכבד השעינה את ראשה על כפות ידיה, והביטה בה ברחמים
אין קץ.

זה הרתיח את יסמין, אבל אי אפשר להיות גסת רוח במקום בו מארחים
אותך, לכן היא לא אמרה כלום, רק לקחה את הגלידה ואכלה אותה
בדממה. היא היתה נהדרת.

"את כבר מרגישה יותר טוב?" יוכבד שאלה, עדיין בלחש, כאילו
יסמין חולה או משהו.

יסמין משכה בכתפה, ומצאה את עצמה מלקקת את הכפית, שהיתה עשויה
מסוכריות. היא הניחה אותה בחיפזון בתוך קערית הופל.

"הו, את יכולה לאכול אותה," יוכבד צחקה, "וגם את הקערית. ככה
כולנו עושים. זה טוב, כשיש כלים אכילים לא צריך לשטוף אותם."

יסמין חייכה והחלה למצוץ את הכפית. מה זה המקום הזה? מה עם כל
הילדים החולים כאן?

"נכין לך חדר יפה וטעים," יוכבד הבטיחה לה, רצינית, "תגורי
איתנו. תראי שתתגברי על הכל. כולנו כאן תומכים זה בזה ו..."

"לגור פה?" יסמין שאלה, נדהמת, "להתגבר? להתגבר על מה?"

"על הטראומה שלך, כמובן."

"איזו טראומה?"

"הו, יקירתי. מצבך באמת עגום, אם כך. הדחקת את הטראומה לגמרי.
צריך להוציא אותה החוצה כדי שתתגברי עליה, וכדאי לעשות את זה
עכשיו. איך מתת?" יוכבד חקרה.

"מתאונת דרכים," יסמין נאנחה.

"תאונת דרכים?" יוכבד פערה את פיה, "לא מפיגוע?"

"חס ושלום!" יסמין קראה.

"טוב, הבה נראה... יש לבחון זאת בתשומת לב... יש לך רתיעה מדבר
כלשהו, גברים, צעקות, אש, ג'וקים? את חשה חסרת אונים כשאת
ניצבת מול אחד מהדברים האלו, או משהו אחר?" יוכבד שאלה במרץ.

"יוכבד, את בלתי נסבלת!" קרא יורי, "את לא יכולה לשאול חדשה
שאלה כל כך אישית בפנינו!"

"אצלנו אין סודות," יוכבד אמרה לו מדודות, "אמרי לי,
יקירתי..."

"אני מפחדת מגבהים." יסמין באמת ניסתה לסייע, למרות שלא ידעה
בכלל לאן זה מוביל.

"אהה!" יוכבד קראה בניצחון, "נפלת פעם ממקום גבוה?"

יסמין חשבה לרגע, "פעם נפלתי מספסל, על הפרצוף, והשפה שלי
נפתחה,"

"הו," יוכבד אמרה כמעט באכזבה, "זה הכל? בדרך כלל המקרים שלנו
חמורים יותר... אולי הטראומה האמיתית מודחקת עמוק?"

"לא עברתי שום טראומה," יסמין אמרה בחוסר סבלנות.

"אני סבורה שיש מישהו שיודע יותר טוב ממך בעניין, יקירתי," גם
יוכבד החלה לאבד את סבלנותה.

"מי?"

"המלאך השומר שלך, כמובן."

"גייל?"

"אם זה שמו."

"גייל אמר לך שעברתי טראומה?" יסמין שאלה בפליאה.

"לא. אבל הוא שלח אותך אלי!"

"אני חוששת שיש לך טעות."

"למה הכוונה?"

"גייל לא שלח אותי הנה. באתי לכאן בעצמי."

"למה?" יורי שאל בפליאה.

"סתם, רציתי לבקר בבית ממתקים, אז..."

"אז הגעת דווקא לכאן?" יורי פרץ בצחוק.

"מה המקום הזה?" שאלה יסמין.

"זה בית יתומים," יוכבד אמרה ברצינות.

"בית יתומים? איך זה יכול להיות? כלומר, הילדים האלו מתים ו...
ההורים שלהם בחיים או משהו? אז זו מין יתמות הפוכה כזאת?"

"ההורים של חלק עדיין בחיים," יוכבד אמרה, ופניה וקולה הפכו
חמורים כשהמשיכה. "יש הרבה ילדים, חמדתי, שמתו מוות נורא, ויש
ילדים שהמוות שלהם לא היה נורא, אבל הם חוו טראומות בחיים, או
שהיו חולים משך כל חייהם. פה נותנים להם בית חם ואוהב."

"אבל כשאתה מת אתה יכול להמציא את עצמך מחדש, לא?" יסמין שאלה,
"למשל, הנערה שפתחה לי. היא יכולה לחשוב כאילו יש לה גובה
ממוצע, ובאמת יהיה לה כזה, לא?"

"זה לא כל כך פשוט," קבעה יוכבד, "את יכולה לדמיין את עצמך
כבלונדינית ותהפכי לכזאת. אבל השיער הכהה שלך מעולם לא הטריד
אותך, נכון? הוא היה חלק ממך שבקושי חשבת עליו, פשוט שם, הלא
כן? להיות גמד זה לא בדיוק כך. הידיעה שורוניקה היא גמדה
מושרשת אצלה עמוק מאוד, היא פשוט ככה. להיות גמד זה שונה
מלהיות ברונטי. חוץ מזה כשאת גמדה את גם מתנהגת ככזאת, זה
עמוק. ורוניקה לא יודעת איך להיות נערה בעלת גובה ממוצע,
נפשית, וכמובן כשמדובר ברוחות שעברו אונס או איזו התעללות
נוראה אחרת המצב מסובך יותר. המוות לא מתקן הכל."

"זה נורא."

"יש לך מזל שמתת כנערה בריאה. אולי תרצי לעבוד כאן? יש לנו
אחיות, אבל כל שבוע מגיעים הנה עוד ועוד ילדים חדשים, חלקם
שהמלאך השומר שלהם שלח אותם הנה כשנפרדו, וחלקם ששמעו על המקום
ובאו מעצמם, כי הוא נוצר הרבה לאחר מותם. רוצה לעשות סיור?"
כנראה שיוכבד היתה נחושה להשאיר אותה שם באיזו צורה.

עבודה סוציאלית מעולם לא משכה את יסמין, אבל לסיור לא בדיוק
יכלה לסרב. אחרי הכל קיבלו אותה יפה כאן.

היא צעדה בעקבות יוכבד במסדרון. הבית היה הרבה יותר גדול
מבפנים מאשר מבחוץ, והיו בו יותר מקומה אחת, והכל עשוי
מממתקים.

"כאן מתגוררים הילדים הנכים פיזית," יוכבד הסבירה, ויחד נכנסו
לחדר שינה שהיה מרוהט כמו חדר רגיל, אפילו עם מחשב וטלוויזיה.
ובכל זאת היתה בו אווירה רעה, עצובה וריקנית. כאילו החדר אצר
את כל הדמעות הרבות שנשפכו בו. רק ילדה אחת שכבה תחת שמיכת צמר
גפן מתוק, ישנה.

"כל השאר בטח בחדר המשחקים," יוכבד לחשה אליה והובילה אותה אל
חדר גדול מלא בצעצועים. הוא היה מלא בילדים ונערים, אבל עדיין
היתה בו תחושת הריקנות, כאילו למעשה אין בו איש.

יוכבד בירכה את הילדים בעליזות ונתנה ליסמין שהות לבחון הכל.
שני ילדים קטנים שרגליהם זעירות ומנוונות שיחקו במכוניות
שוקולד באיזו להיטות. הם הזכירו לה את אנדי הקטן, ממוזיאון
הילדות, והעלו מחנק בגרונה. ילדה בת גילם, אם היא חולה בשיתוק
ילדים, ישבה על ספה, שמיכה מכסה את רגליה הזעירות. נער, נער
ממש, בן שש עשרה אולי, לבוש במדים כלשהם, מגואלים בדם, בלא
רגליים, ישב על כיסא גלגלים מולה ועשה לה פרצופים, שגרמו לה
לפרוץ בצחוק עליז. כמה ילדים ישבו על ספה אחרת, צופים בסרטים
מצויירים בטלוויזיה, הקביים שלהם מונחים בערימה לידם. עוד
ילדים ישבו על השטיחים או הספות, משחקים, מדברים, והרעש שעשו
נשמע מרוחק, לא שייך, ומעליו ומסביב היתה הדממה העמוקה,
האיומה. אחות חייכנית, לא מבוגרת בהרבה מיסמין, האכילה ילד
פעוט.

יוכבד התיישבה על המיטה לצד הילדה הקטנה ומשכה אותה אל חיקה.
הילדה חדלה לצחוק, אך נצמדה אל הזקנה ומלמלה, "אמא, אמא."

יוכבד חיבקה אותה ברוך, אך פניה היו מלאי שנאה. "האמא הזאת שלה
פשוט נטשה אותה למות. היא עצמה כבר מתה, וחבל שאין גיהנום, כי
באמת זה מה שמגיע לה. אפילו לא ניסתה למצוא את הילדה שלה הקטנה
המסכנה."

הילדה הציצה ביסמין. יסמין חייכה במגושם. היא לא היתה רגילה
לילדים קטנים ולא ידעה איך להתייחס אליהם.

הנער במדים חייך אל יסמין והושיט אליה את ידו הבריאה. היד
השנייה היתה צמודה לצדו, כמוחבאת. לא היתה כף יד. רק בשר לבן
ואכול. ויסמין, בלי שבכלל ראתה דבר כזה לפני כן, ידעה שזה נמק.
"אני לא מסלק אותו כדי להזכיר לעצמי במה מלחמות עולות," החייל
אמר בחיוך עליז.

"זה ג'ו," אמרה יוכבד, עדיין מחבקת את הילדה, "חייל לשעבר
בהתאחדות וקרן האור של המחלקה הזאת. ג'ו, זוהי יסמין. היא
תעבוד כאן. אולי,"

"היית חייל בהתאחדות?" יסמין שאלה בעניין, "כלומר, במלחמת
האזרחים?"

"אכן. מתתי מהנמק הזה בבית חולים באטלנטה."

"אני מצטערת."

ג'ו צחק, "אז את מתכוונת לעבוד פה?" הוא שאל ונתן בה מבט
חקרני, "כדאי שתהיי בטוחה לפני שתיקחי את ההתחייבות. צריך
כוחות נפש עצומים כדי לעבוד פה."

"אני לא מעוניינת לעבוד פה, לפחות עכשיו," היא הזדרזה להוסיף,
"אני עוד רוח חדשה. פשוט... הגעתי לכאן בטעות."

"כדאי שנמשיך בסיור, הלא כן?" יוכבד התרוממה והובילה אותה אל
מחוץ לחדר ואל גרם המדרגות.

"בקומה השנייה מתגוררים בעלי המומים מלידה," יוכבד אמרה
בעדינות רבה.

כאן לא הצטרכו להיכנס לחדרים. המסדרון היה מלא בילדים. יסמין
ראתה את ורוניקה יושב על ספסל ופלים וסורגת, משוחחת בחיות עם
ילדה מפגרת. נער עיוור גישש בקירות בידיים עדינות. קבוצה של
אילמים חרשים ערכו שיחה ערנית באחת הפינות, בשפת הסימנים. נער
מפגר סמוק, שכתם לידה ענק על פניו, גרר את גופו הרופס הנה
והנה, מותיר את ריחו - ריח זיעה וגזים, בכל אשר הלך. עיוורים,
חרשים, אילמים, גמדים, מפגרים, בעלי עיוותים - אפילו נערה עם
נפיחות נוראה ברגליים, רגלי פיל, היו שם, כל הטעויות האיומות
של אמא טבע. הילדים המקוללים. אין שום רחמים במוות, יסמין חשבה
כשרחמיה שלה עלו, יחד עם דמעות ובחילה יבשושית. הילדים שסבלו
כל חייהם סובלים גם במותם, ויסבלו לנצח. ג'ו אולי יכול לסלק את
הנמק שלו אם הוא רוצה. הנער המפגר לא יוכל להתגבר על פיגורו.

יוכבד ראתה עד כמה הושפעה, ומיהרה לקחת אותה לקומה השלישית.

"כאן מתגוררים הפגועים נפשית," אמרה בטון קדורני כשנכנסו
למסדרון, שהפעם היה ריק, מלבד נערה צעירה מאוד, מכוסה חבורות
ופצעים מדממים, שישבה צמודה לפינה. "ליסה," יוכבד לחשה ליסמין,
"אונס קבוצתי ורצח. נורא, נורא."

נערה אחרת זינקה למסדרון מאחד החדרים. נערה בעלת שיער ארוך
מאוד ופרוע, עטויה סדין לבן. "הו, החיים!" היא קראה בקול צלול,
"כמה אומללים חייכם! שיגרה אפורה, מתמתחת, עם רגעי אושר מעטים
פזורים באריגם. מסלול החיים קבוע מראש - לימודים, נישואים,
ילדים. פרנסה, פרנסה. עד הסוף המר. הו, אינכם יודעים שישנו
עולם טוב יותר ומסעיר, של צבעים וריחות, שבו אתם השולטים
והקובעים, שבו יש דברים יפים יותר משתיארתם לעצמכם! בואו,
בואו, בואו!" והיא נופפה במזרק ביד ששורשה מצולק.

יוכבד הנידה בראשה והכניסה את יסמין לאחד החדרים. נער, אם היה
זה נער, אי אפשר היה לדעת את גילו האמיתי ממראהו, נער שלא היה
גבוה אלא ארוך, ורזונו בלתי יאומן ממש, בגדיו המפוספסים נתלו
על כתפי השלד שלו, ועצמות זרועותיו נראו בבירור, נער גלוח ראש
ושקוע לחים, שעיניו מערות אפלות מלאות אימה, ופניו כחולות,
זינק בבהלה כשנכנסו. הוא נעץ מבט ביסמין, אך נדמה שלא ראה
אותה. גופו רעד. פתאום הרים את אצבעותיו שאורכן מדהים אל גרונו
והשמיע קולות של מחנק. נאקות מחליאות יצאו מגרונו כשניסה לנשום
אוויר. יסמין נרתעה בפחד. שאר האנשים נרתעו אך נראו מורגלים.
הנער נפל לרצפה והתפתל, עדיין מנסה לנשום.

יסמין ברחה משם. היא ירדה בריצה את שני גרמי המדרגות ויצאה
החוצה. מעבר לגדר השוקולד ראתה ריק. היא צנחה על שביל העוגיות
והקיאה. גייל, גייל! היא חשבה, מתייפחת, אני רוצה אל גייל!

בהתחלה לא ידעה איפה היא. רק שמעה מוסיקה וקולות, והריחה עשן,
והרגישה שמישהו מחבק אותה. היא ידעה מי זה גם בלי להביט בו.
היא כבשה את פניה בשקע שבין צווארו לכתפו ובכתה בהקלה.

גם גייל בכה, ואימץ אותה אליו עוד ועוד. "יסמין," הוא לחש,
"סוף סוף חזרת אלי."

"איפה אנחנו?" היא לחשה.

"בפאב. בואי, אני אקח אותך מפה."

הם נמצאו במיטה בחדר כלשהו, לא של הגבירה האפורה.

כמה טוב לחזור, יסמין חשבה. לדעת שמישהו יקבל אותך חזרה גם
אחרי נדודים. לדעת שמישהו יקבל אותך.

"יסמין," גייל לחש, מניח שיצטרך להתמודד עם זה מתישהו, "אני
מצטער שנטשתי אותך כך. לא חשבתי בכלל."

הזיכרון הזה הכעיס אותה. "דווקא טוב שנטשת אותי," היא אמרה
בקלילות, "ככה למדתי יותר בפחות זמן."

"בדרך הקשה?"

יסמין נצמדה אליו עוד יותר. היא היתה עייפה מדי עכשיו. "גייל?"
שאלה, מפהקת.

"כן?" גייל שאל מיד, בחשש.

"מה אתה נבהל?" היא גיחכה, "רק רציתי לומר שטוב לחזור אליך."

"ולי טוב שאת כאן."

"לילה טוב."

"לילה טוב."

כשהתעוררה בבוקר גייל לא היה לידה. ריח של חביתה מיטגנת מילא
את האוויר. הוא מכין ארוחת בוקר, יסמין חשבה לעצמה בעצלות
והתמתחה.

היא התיישבה והביטה מסביב. היא נמצאה בחדר שינה, שנדמה לה
שנעים ממנו עוד לא ראתה. מיטה זוגית עם מצעי כותנה לבנים, ארון
בגדים גדול מעץ טבעי, שטיח עם דוגמת פרחים בחום וצהוב, כורסת
קטיפה צהובה כהה, מנורת רגל לצדה ווילון תחרה על החלון. יסמין
חייכה לעצמה בסיפוק. מתאים לגייל לדעת בדיוק מה היא אוהבת.

לאות מתוקה מילאה אותה והיא צנחה על הכריות התפוחות ומשכה עליה
את שמיכת הקיץ שהדיפה ריח נקי. כמו בבית מלון, היא חשבה.

גייל דפק על הדלת, "יסמין, ארוחת הבוקר מוכנה."

"אני כבר באה!" היא קראה ויצאה מהמיטה בעצלתיים. נעים לדעת
שדואגים לך ומטפלים בך.

היא היתה מוכנה לחיות כאן לנצח בשלווה, עם גייל, כך חשבה
כשנכנסה לחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה.

היא השתינה וצחצחה שיניים. גייל זכר את מברשת השיניים הסגולה
שלה. היא הציצה בפניה במראה. פנים פשוטות. אבל גייל אוהב אותי,
היא חשבה לעצמה, אמנם כמו שאבא אוהב את בתו, אבל... האמנם? ומה
עם הנשיקה?

זו היתה סתם טעות, יסמין, יסמין יודעת הספר נזפה ביסמין
הרומנטית, הוא המלאך השומר שלך, נערה, ובטוח שגם לו קשה.

אולי יופי כן משתווה להיכרות אמיתית?

תוציאי לך את זה מהראש.

אני עדיין יכולה לפנטז, מחתה יסמין הרומנטית, וראשה של יסמין
החרמנית התחיל לעבוד בדיוק בכיוון הזה.

היא לא אוננה אפילו פעם אחת מאז מותה! הידיעה הדהימה אותה,
והיא מיהרה לשנות אותה. היה מפתח בדלת, והיא סובבה אותו. אמנם
גייל, בתור רוח, היה יכול להיכנס לחדר השינה גם מבעד לדלת
נעולה, אבל לא היה אכפת לה. מקסימום תסלק את היד המרשיעה
מהמקום המרשיע ותעשה את עצמה ישנה תוך שניה... אם היא תשמע
אותו... אבל גייל בטח יקלוט את הרמז אם ימצא דלת נעולה. הוא
המלאך השומר שלה, לעזאזל, הוא יודע שהיא גם מאוננת בנוסף לשאר
מעשיה המועילים.

היא נשכבה והתכסתה, וידה התחילה לעבוד בעדינות, מעצבת לעצמה את
הפנטזיה ההומוסקסואלית שכללה הפעם את מארק וכריסטיאן מאיי1.

מצחיק, רפרף בשולי תודעתה, אם בא לי אני יכולה לעשות מזה
אנרגיה וממש לראות את זה בעיניים, במציאות. נחמד. ידה הסתלקה
מהמקום כשהמחשבה המופלאה היכתה בה. נו, חוויות חשובות, לא? היא
שאלה את עצמה בחיוך זימה ועצמה את עיניה... בעצם, למי אכפת
ממארק וכריסטיאן איי1?

היא נמצאה באותו מקום עם ערפילים תכולים כסופים שהיתה בו פעם.
הזיכרון ההוא תמיד גרם לה להתכווץ כשחשבה עליו, אבל לא עכשיו.
גייל לא נמצא איתה עכשיו. אוי, אבל זה היה מדליק, אז! הי, אם
היא רוצה היא יכולה להמציא לה שני גיילים דמיוניים... לא,
עשרים גיילים דמיוניים, שיבצעו את זממם זה בזה!

היא התרכזה והגייל הראשון הגיח מתוך הערפל. גייל עירום ומושלם.
אה, הפנים המקסימות האלה, עם העיניים הגדולות והרגישות,
והשפתיים... היא נאנחה. ושיער פרוע. גייל היה מעל גיל שלושים.
כל גבר יכול להתפלל שיהיה לו כזה שיער שופע בגיל שלושים. היא
יכולה להתפלל שיהיה לה כזה שיער שופע בגיל שלושים. אבל היא לא
תגיע לגיל שלושים. זו הפנטזיה שלך, יסמין, היא אמרה לעצמה, למה
את הורסת אותה? הצוואר הארוך הזה, הכתפיים הרחבות! והזרועות
החזקות האלה שהחזיקו אותה וניחמו אותה כל כך הרבה פעמים!
והטורסו המושלם הזה! הרגליים והז... אופס, אולי היא קצת הגזימה
בשטח הזה. אחרי הכל ראתה את גייל האמיתי עירום רק פעם אחת. אבל
מה אכפת לה? זו הפנטזיה שלה!

ועכשיו הגייל השני... או שאולי כדאי לה להכניס את בן מאיי1
בשביל הגיוון? הו לא, היא הביטה בגייל בתשוקה. אני רוצה אותו
לעצמי. למה תמיד לפנטז על אחרים נהנים? גם אני רוצה לבלות.
אמא'לה, אני הולכת לשכב עם גייל!

גייל האחר חייך אליה חיוך מפתה וצעד לקראתה. אמא'לה הוא מתקרב
אלי. זרועותיו נכרכו סביב מותניה. יסמין בלעה, והביטה בו
כשארשת הפתעה מטומטמת שפוכה על פניה לפני שנישק אותה. הנשיקה
שלו היתה בטוחה ולוהטת, אבל יסמין חשה אכזבה מסויימת. גייל
האמיתי לא היה כזה סקסי. כן, הוא היה סקסי, מאוד סקסי, אבל
סקסי אחר. עם גייל האחר היא לא יכלה לחוש בנוח. אבל הוא יציר
דמיונה. היא מכירה את גייל, היא תוכל להפוך את גייל הזה כמעט
לגייל האמיתי.

הוא שלח את ידיו אל שולי חולצתה ופתאום נרתע בהפתעה והתבונן
בה. יסמין השפילה את מבטה, ויכלה לשמוע אותו הולך משם. הוא חזר
תוך רגע והיא נשאה אליו את עיניה. החיוך המטופש על פרצופו
הרגיע אותה. הוא הושיט לה חופן של שוקולדים.

"שוקולד שוויצרי אמיתי," הוא אמר בלחישה סקסית.

הוא הכניס שוקולד אחר שוקולד לפיה. שוקולד שוויצרי זה דבר
טעים, היא חשבה כשהמתיקות מילאה את פיה, איזה כיף שיש לי נצח
ליהנות ממנו בלי לשלם עשרים שקל לחתיכה.

גם היא לקחה שוקולדים מתוך כף ידו הפרושה והכניסה אותם לפיו.
איזה פה! הוא חייך וליקק את אצבעותיה. היא פרצה בצחוק. הנה, זה
למה לא פינטזה על עצמה עם אף אחד לפני כן. היא תמיד פרצה בצחוק
והרסה הכל. היא ידעה שבפעם הראשונה שלה היא לא תפסיק לצחוק.
אמא'לה, אני ממש הולכת לשכב עם גייל.

גייל האחר הכניס את השוקולד האחרון לפיו ונתן לה נשיקה ארוכה
ומתוקה מאוד. אוי לא, הכנסתי כזה דבר נדוש לפנטזיה שלי, ידעתי
שלא הייתי צריכה לקרוא את כל המאמרים האלו ב"לאישה". יסמין, את
לא בבית הספר האליטיסטי המחורבן שלך, היא הזכירה לעצמה
בקרירות, את בתוך הפנטזיה שלך ואף אחד לא יודע מה קורה כאן
מלבדך.

גייל האחר התנתק ממנה וליקק באיטיות את שפתיו. מממ. ובכזאת
תנועה גיילית, בכלל לא מודעת לסקסיות המדהימה שלו. הוא חייך
אליה ברעות, כפי שחייך תמיד. כן, הוא היה כמעט ממש כמו גייל
האמיתי. ועכשיו הוא יזיין אותי, היא חשבה כמעט באכזבה. זה נראה
לה כל כך קר, כל כך חייתי, כל כך לא כמו החברות שלהם.

אבל הוא לא זיין אותה. הוא רק חיבק אותה, כמו שגייל האמיתי עשה
כל כך הרבה פעמים. הוא לחץ אותה אליו חזק, עד שהרגישה כל כך
בטוחה, ואז הרפה ממנה מעט ורק המשיך להחזיק אותה בעדינות, ידיו
מלטפות את גבה. זרועותיה חיבקו את כתפיו, והיא הצמידה את פניה
לצווארו. היה לו ריח כל כך נעים, כל כך מוכר ואהוב.

אם גייל האמיתי היה שם, הוא בטח היה מסביר לה שניחוחו היה מוכר
לה עוד מלפני מותה, שתחושת השייכות שנתן לה נעוצה בעובדה שזה
הריח הראשון שהריחה בחייה. מלאכים שומרים לא עוזבים לרגע את
התינוקות שלהם עד שאלו פוקחים עיניים. הם איתם תמיד, גם כשהאם
והאחיות לא שם, תמיד שומרים שיהיה מגע כלשהו בינם ובין
התינוקות. והדבר הראשון שתינוק רואה זה את פניו של המלאך השומר
שלו. ככל שהזמן חולף הזיכרון מתעמעם ונשכח, כמו שאר זיכרונות
הינקות והילדות, אבל המשקע נשאר, וכל זה כדי לחזק את הקשר
ביניהם כשייפגשו באמת.

גייל השני אחז בה בסבלנות רבה, היא לא ידעה כמה זמן, ואז היטה
את פניו ונשק לה. נשיקה מגושמת, כמו זו שגייל האמיתי נתן לה
בלונה פארק. אבל טובה הרבה יותר מהנשיקה הלהוטה של קודם. שפתיו
החמות נצמדו לצווארה, והפעם לא היה לה שום חשק לצחוק. היא היתה
שקועה מדי בהרגשה.

ידיו ליטפו את גבה מתחת לחולצה, והרימו אותה למעלה. הוא יראה
אותה עירומה. היא לא רצתה שיציר דמיונה יראה אותה עירומה. היא
רצתה שגייל ייראה אותה עירומה. אבל הוא המשיך, ומשך את החולצה
מעל לראשה. נו טוב, גייל אמר לה פעם שיצירי דמיון מקבלים חיים
משלהם.

הוא שמט את החולצה לרצפה והתרחק והתבונן בה. יסמין נאקה
חלושות, ודם לא ממשי הציף את פניה. זה לא היה בתכנון שלה. היא
לא רצתה שמישהו עם פרצוף כמו של גייל יסקור אותה ככה. שיט, שני
מפלי זיעה זרמו מבתי שחיה. היא הצמידה את זרועותיה אל צדדיה,
שרק לא יראה, למען השם. והרי גרוע זה שלא לבשה חזייה. היא אף
פעם לא אהבה חזיות, והגיעה למסקנה שלאחר המוות, כיוון שהציצים
שלה בין כה לא ייפלו, היא יכולה להסתדר בלעדיהן.

ידו נשלחה אל שדה השמאלי, וליטפה אותו בעדינות. יסמין עצמה את
עיניה. כשלא ראתה את פניו זה היה די נעים, דווקא. מאוד נעים,
למעשה. אצבעותיו נגעו בפטמה, ושפתיו נצמדו אל הפטמה השנייה.
יסמין הרגישה שהיא עומדת ליפול, אבל הוא החזיק בה, נצמד אליה,
ושפתיו המשיכו לטפל בפטמה בלהיטות. איבר מינו, עומד לכל אורכו,
נצמד אל ירכה. כשחשה בו חיבקה את כתפיו שוב והשפילה את מבטה אל
שערו הבוהק. זה היה מאוד נוגע ללב, כל כך, עד שכמעט בכתה,
ורכנה ונישקה את ראשו.

הוא הרים אליו את פניו לרגע, מחייך, ושב להיצמד לפטמתה. יד אחת
שלו נשלחה אל מכנסיה. יסמין עזרה לו להוריד אותם, אך כשידו
היתה על תחתוניה עצרה בעדו. הוא לא התעקש להוריד אותם, אבל
ידיו כן חפנו את ישבנה.

אלוהים, איזה תחתונים היא לובשת? היא ניסתה לראות. אם אלו
תחתוני המשי פלוס תחרה שאמא שלה נתנה לה, או החוטיני עם דוגמא
של דגל אנגליה שקנתה בלונדון, או אפילו סתם תחתונים ורודים,
היא תמות. לא. תחתונים רגילים בצבע ירוק זרחני. זה בסדר.

ושוב פעם הוא נישק אותה על הפה, ויד אחת שלו עלתה וליטפה את
פניה בעדינות. ואז הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה אל מיטת יחיד
שצצה שם פתאום. הוא השכיב אותה בזהירות ונרכן מעליה, מביט לתוך
פניה. ידו ליטפה את צווארה, עדינה.

"גייל," היא לחשה, ודמעות עלו בעיניה, זה היה כל כך יפה.

ושוב פעם שפתיו היו על שפתיה וידיו של שדיה.

"תיגעי בי, יסמין," הוא ביקש בלחש, וידיה הלא מנוסות נגעו
בכתפיו, והחליקו במורד גבו, חשות בשכמותיו, בעצמות שדרתו,
איטיות.

הפעם לא התנגדה כשגייל האחר הוריד ממנה את התחתונים. ידו
העדינה נקברה שם, ויסמין השמיעה אנחה דוויה. אף אחד לא נגע בה
שם לפני כן, מלבדה. והוא בכלל לא אמור לגעת בה שם. זה יותר מדי
פרטי. הוא לא גייל האמיתי!

היא הסיחה את דעתה מהידיים שלה, שהמשיכו לפעול דרך תת הכרתה,
ופתאום נחו על התחת שלו. ואיזה תחת מלכותי! זהו זה, הלך עליו.
מעכשיו היא לא תהיה מסוגלת לנתק את הידיים שלה מהתחת הזה, לנצח
נצחים. נראה שלגייל האחר לא היתה שום בעיה עם זה שהן היו שם,
והיא התחילה להזיז אותן. למשש. אה, הארץ המובטחת. גייל האחר
נאנק לתוך פיה, וידיה קפאו. אוי לא הוא נהנה מזה.

יד אחת שלו כיסתה יד אחת שלה והרימה אותה מן הארץ המובטחת,
והניחה אותה על... אמא'לה אני מחזיקה זין איכס.

פתאום היא שוב שמה לב ליד שלו במקום הפרטי שלה, ועכשיו בכלל לא
נבוכה. זה היה כל כך טוב! יותר טוב משהיא היתה עושה. איך הגוף
שלה יודע את כל הפיתולים האלו? וכיוון שעינג אותה כל כך ידה
עיסתה את זיקפתו להשיב לו כגמולו והתכסתה בנוזל שלפני גמירה,
והכל היה כל כך יפה.

פתאום הוא הפסיק וגם היא הפסיקה. היא אחזה בכתפיו והביטה לתוך
פניו שמעליה. כזו אהבה היתה בעיניו. אהבה שרק חלמה עליה.

"יסמין," הוא לחש.

"גייל," היא השיבה. איזה שם יפה זה, גייל. רוח סערה. gales of
giggles. טוב, מאיפה זה בא? אה, "חלף עם הרוח".

הוא הצמיד את אגנו אל אגנה. "את מוכנה?" שאל בלחישה צרודה.

הו, כן, היא היתה מוכנה לקבל את כולו. היא הנהנה.

הוא חייך והביט לתוך עיניה, וחדר אליה. איזו תחושה מוזרה, ועם
זאת טובה. בכלל לא כואב. זה המצב הטבעי שלהם. לחיו נלחצה אל
לחיה, ושוב הריח הזה... הוא יצא מתוכה ונכנס שוב. עיניה, חצי
עצומות, נתלו בתקרה, כשהיא חשה באיבר שבכלל לא היה איכס מתחכך
בה, בתוכה.

ואז גייל האחר השמיע גניחה נמוכה, כל כך סקסית, סמוך לאוזנה,
וגמר. היא חשה ברעד העונג שאחז בו, ודווקא הרעד הזה גרם גם לה
לגמור.

הוא הרים את ראשו בכבדות, עדיין בתוכה, ושוב הביט עמוק לתוך
עיניה, וזה היה כל כך יפה.

יסמין הביטה בגבו של גייל, שהתעסק במשהו על הכירה במטבח הקטן,
ואז שמה לב שהיא עוד עירומה. אלוהים הטוב שבשמיים! כשגייל פנה
אליה, צלחת עם פנקייקס בידיו, כבר היתה לבושה.

הוא חייך אליה בפשטות, כלל לא מודע למה שהתרחש. "בוקר טוב."

"בוקר טוב," היא אמרה. להפתעתה לא חשה מבוכה כשראתה אותו
עכשיו.

היא התיישבה ליד השולחן הקטן, שעליו היו שתי צלחות עם חביתות,
קערת סלט, לחם וממרחים. גייל באמת השקיע. הוא הניח את צלחת
הפנקייקס על השולחן והתיישב מולה.

"ממתי אתה ער?" היא שאלה.

"שבע." הוא הכניס חביתה לפיו.

יסמין התחילה לאכול. היא גוועה מרעב ממש. איך שסקס מעורר
תיאבון, היא חשבה, מצחקקת. גייל הביט בה בשאלה.

"זה שום דבר. רק שאני כל כך שמחה להיות איתך שוב," היא קראה
בעליזות.

היא ידעה שהיא מתנהגת בצורה יותר משוחררת מהרגיל, וידעה שזה
מחשיד, אבל מה כבר יכלה לעשות? יסמין יקירתי, לעולם לא תהיי
שחקנית, היא אמרה לעצמה בעצב.

"גם אני שמח," הוא אמר ומרח גבינה על פרוסת לחם, "היה עצוב לי
בלעדייך."

"למה לא ניסית למצוא אותי בעצמך?" היא שאלה בלא כעס.

הוא נאנח, "איך יכולתי, אחרי שנטשתי אותך, בגדתי בך ככה?
הרגשתי שכעסת עלי. חשבתי שיהיה הכי טוב אם תחזרי אלי מרצונך.
היה נורא לחכות. חוץ מזה שמה.. שהדבר שעשיתי..." הוא השתתק
ונעץ בה מבט שלא היתה בו שום מבוכה, רק מעשיות.

הוא איש מבוגר, יסמין חשבה לעצמה בהפתעה, הוא מבוגר.

הוא המשיך, "זה לא היה בסדר, אבל מה כבר יכולתי לעשות? ניסיתי
שזה לא יהיה כך בינינו. רציתי שמערכת היחסים שלנו תהיה לגמרי
אפלטונית, כמו שהיא צריכה להיות, בלי שום מתח מיני. אבל כנראה
שזה בלתי אפשרי, בין נערה והמלאך השומר שלה. אבל זה לא יקרה
שוב, יסמין, בי נשבעתי. וגם את לא צריכה... טוב, מעכשיו רק
חברים, כן?"

"כן." יסמין אמרה בקול רם.

הם לחצו ידיים בכובד ראש והמשיכו לאכול.

"איפה אנחנו?" היא שאלה.

"בדירה קטנה שדמיינתי לנו."

"למה לא אצל הגבירה האפורה? רצית שנוכל לשוחח על זה לבד, בלי
שהאחרים יהיו לידנו?"

"לוסי ואני די... רבנו."

"באמת?" יסמין שאלה וניסתה לא להישמע שמחה מדי, "למה?"

הוא שתק.

"בגללי?"

"גם. את מבינה, היא הזהירה אותי לא לקחת תינוקת ולהפוך למלאך
השומר שלה. היא ידעה ש..."

"סיפרת לה?" יסמין שאלה באכזבה.

"לא, אבל היא יכלה לראות את זה על הפרצוף שלי."

"כמה זמן אתה כבר מכיר את לוסי?"

"הו, שנים." הוא שתה מהקפה שלו, "חוץ מזה שהיא רצתה ממני דבר
שלא בדיוק יכולתי לתת לה," הוא הישיר אליה את מבטו.

לבה צהל. לוסי רצתה את אהבתו. והוא לא יכל לתת לה אותה. "כן?"
היא שאלה באדישות לכאורה.

גייל הנהן.

"ואיפה האחרים?"

"תל אביב. נוכל למצוא אותם במלון רנסנס מדי לילה."

יסמין נאנחה, "סבתא שלי היתה מתארחת במלון הזה עם קבוצת
הטיולים של בני גיל הזהב שלה... רגע," היא קראה בהפתעה, "אני
יכולה לפגוש כאן את סבתא שלי, אם אני רוצה?"

"כן. את רק צריכה לחשוב עליה חזק, ממש לראות את דמותה המוכרת
מול עיניך, ואז תגיעי אליה. את רוצה לנסות?"

"כן," אמרה יסמין. היא לא אהבה את סבתה במיוחד, אבל השתוקקה
להיפגש עם מישהו מהמשפחה שלה, מישהו קרוב.

"לבוא איתך?" שאל גייל.

"לא. אני רוצה לבד," היא משכה את ידה מידו המושטת ומיהרה
להיעלם.

מבטה של יסמין היה מושפל אל השיש שמתחתיה. לקח זמן מה עד
שהבינה מה היא רואה. מצבה. מצבת השיש של סבתה. סבתא מתה זמן לא
רב לפניה, והמצבה שלה עוד נראתה חדשה.

סבתא המסכנה, יסמין חשבה פתאום, ונזכרה בה. לאו דווקא באישה
הזקנה וחדת הלשון שהיתה. היא יכלה לחשוב על סבתה בחיבה וחמלה
עכשיו. חיים לא קלים היו לה. הבן שנהרג, הבעל שמת שתיים עשרה
שנים לפניה. היא נזכרה בה סגורה בבית בשנת חייה האחרונה, אחרי
שהקפידה תמיד, כל חייה, גם בזקנתה, לצאת, להתאוורר, לבלות. עד
שחלתה, ובמה חלתה? לא מחלה אמיתית, לא סרטן. אולי היתה בעיה
בקוצב לב שלה, ואולי זו היתה רק הזקנה הארורה, עד שהיתה שבוע
בבית חולים, וכשיצאה מצבה נשאר גרוע, ולקחו בשבילה פיליפיניות
- שלוש, בזו אחר זו, במשך שנה, כי סבתא לא היתה אדם שקל לחיות
איתו, עד שמתה.

היא מתה כמעט מיתת נשיקה, ודווקא ביום של השלג. יסמין נגעה
בשיש. מספר שורות יבשות. אבל בחלקה הזאת, חלקה של צדיקים, לא
היה מקום לרגשנות. ונזכרה ביום ההוא, שהיה פשוט מוזר. ה-26
בפברואר, איך קמה מוקדם כדי לעשות טיול ארוך בשלג, לפני שאנשים
רבים כבר ייצאו והשלג יהיה דרוך והרוס. איך הלכה עד המערב,
רגליה שקועות בשלג עד לקרסוליים, וחזרה למרכז והקיפה אותו, וכל
כך נהנתה, לא מודעת בכלל למה שעמד לקרות, כפי שסבתא לא היתה
מודעת לכך, ואיך חזרה ומצאה את אמא ליד הטלפון, ואמא אמרה לה
שסבתא נפלה. היא בסדר, והפרופסור שגר מעליה נמצא איתה. יסמין
לא התרגשה במיוחד. זו לא היתה הפעם הראשונה שסבתא נפלה. נו,
זקנה. ואמא עוד דיברה איתה, וסבתא ביקשה ממנה לא לדאוג ולא
להעיז לבוא אליה, כי הלא היה שלג וסבתא גרה בצד השני של
ירושלים. ואיך הפרופסור התקשר אחר כך ואמר שהוא קרא לאמבולנס
כי מצבה של סבתא הורע פתאום, ואיך אמא ביקשה ממנו שייתן לה
לדבר עם סבתא - אמא ידעה שמשהו יקרה, כבר כשיסמין מצאה אותה
ליד הטלפון בחזרה מהטיול היא הרגישה שאמא דואגת מדי, למרות
שסבתא דיברה איתה ואמרה שהיא בסדר - והוא קרא, אבל סבתא לא
הגיבה. ואמא ניסתה להשיג מונית להדסה, וזה היה קשה עם השלג.
אמרו לה להתקשר עוד חצי שעה, ותוך כמה דקות הפרופסור התקשר שוב
ואמר שסבתא נפטרה. איזו הרגשה מוזרה. זה היה כל כך פתאומי.
יסמין בכתה אז כי הרגישה שהיא חייבת, וזו היתה הפעם היחידה
שבכתה על סבתא. עד עכשיו היא לא הבינה איך הצליחו לארגן הכל,
את ההלוויה, בשלג, ועוד בירושלים חייבים לקבור באותו יום, לא
משנה מה. וההלוויה בלילה, עם רק מעט אנשים שהצליחו להגיע.
והלובן מכסה את המצבות האלה כאן.

אבל למה היא כאן? היא היתה צריכה להגיע לסבתא, לא למצבה שלה,
לא? אולי סבתא נמצאת בקרבת מקום. יסמין הרימה את ראשה והביטה
מסביב. החלקה הזאת היתה ממש בראש ההר. היא יכלה להשקיף מסביב
על הרי ירושלים, על השכונות הפזורות עליהם. השמיים התכולים,
בלא ענן, התנגשו עם ירק ההרים. בקצה החלקה התקיימה אזכרה, אבל
מלבד קבוצת לובשי שחורים שהשתתפו בה לא היה שם איש, והדממה
היתה כבדה. מדוע הדממה כל כך כבדה בבתי קברות? גם בבית הקברות
של כנרת היתה הדממה הזאת. אולי זה בגלל שורות המצבות שנראות כל
כך לבנות, בלי שום דבר חי, לא פרח, כלום, רק אבנים. ואולי בגלל
הגופות הריקות שממלאות את המקום.

יסמין זכרה לבטל את משקלה, כדי שקול חריקת החצץ מתחת לרגליה לא
יישמע, לפני שהלכה לקצה החלקה והביטה במפלס מתחת, מבעד לגדר
הברזל השחורה. בית הקברות של גבעת שאול היה עצום. שורות שורות
של מצבות, עשרות מפלסים, וכבר התחילו לקבור בקומות, כי בקושי
עוד יש מקום.

יסמין השעינה את סנטרה על הברזל. הוא היה לוהט, וראשה זינק. זה
עיצבן אותה כהוגן, והיא הביטה במצבות מתחתיה, שהיו הרבה
יותר... חופשיות? שונות. במחלקה שבה היתה כל המצבות נראו בדיוק
אותו דבר. למה קוברים גופות? יסמין חשבה לעצמה, עצבנית. היא
נזכרה במיליארדי הרוחות שקיימות, ולכל רוח היה פעם גוף. האדמה
יקרה מדי בשביל למלא אותה בגופות חסרות ערך. הן לגמרי חסרות
ערך. היה בהן ערך רק כשהנשמה שכנה בהן, שלטה בהן. ואחרי שהנשמה
יצאה מתוכן, מה התועלת בהן? עדיף לשרוף. נחמד מאוד, יסמין
חשבה, הרסתי בוקר נפלא בביקור בבית קברות. כדאי לי לחזור אל
גייל.

אבל היא מצאה את עצמה מהלכת, יוצאת מהחלקה הזאת וממשיכה לחלקות
אחרות, באי רצון, כאילו משהו מושך אותה. היא הלכה בין הקברים,
ופתאום היתה נבוכה. היא לא העזה לקרוא את הכתוב על המצבות, כי
הרגישה שזה פרטי, לא שלה. בית הקברות היה שומם. פה ושם נערכו
אזכרות. היתה הלוויה אחת. מעט מאוד דמויות ישבו ליד קברים, היא
לא ידעה אם הן רוחות או חיים. לא רק לרוחות יש דברים טובים
יותר לעשות מלשבת ליד הקברים שלהן, אלא גם לחיים. ומדוע זה
מטריד אותה?

היא נעצרה ליד אחד הקברים, קבר מצועצע להפליא, עם גגון שיש
שחור מעליו. מתחת לגגון ישבה אישה מבוגרת, שקועה באבלה, ולצדה
עמד בחור צעיר, ידו מונחת על כתפה. הבחור נשא את עיניו אל
יסמין. הבן שלה, יסמין חשבה לעצמה. אישה מסכנה, לשכול בן! בנה
ליטף אותה, גם הוא בוכה.

"אמא המסכנה שלי," הוא אמר, פונה אל יסמין, "הלוואי ויכולתי
לנחם אותה."

"אבל אתה יכול, לא? אתה יכול להפוך לנראה לרגע."

"כבר ניצלתי את זה," הבחור אמר, מניד בראשו.

"את מה?"

"שיחת הטלפון האחת לה זכאי כל אסיר," הוא אמר, מחייך במרירות,
"מותר לנו להופיע בפני הקרובים שלנו רק פעם אחת, ואני כבר
עשיתי את זה, בזמן השבעה שלי."

"רק פעם אחת? ומי יעצור אותך?" יסמין שאלה, די עצבנית.

"אפשר עוד, אבל אחרי הפעם השנייה את מאבדת כל כך הרבה אנרגיה,
שאת נרדמת למאה שנה, וחולמת רק סיוטים. פגשתי פעם מישהו שעשה
את זה. בכלל לא נעים."

"אבל למה?"

"צריך שיהיה מרחק," הבחור אמר בקפדנות, "בין החיים והמתים.
אסור לעולמות האלו להתחכך יותר מדי. תארי לעצמך מה היה קורה אם
לחיים היה ברור לחלוטין שיש חיים אחרי המוות. תארי לעצמך
שהחיים היו בקשר, אמנם מאוד מקוטע ורופף, עם קרוביהם המתים,"

"זה לא נראה לי כל כך נורא," אמרה יסמין, "מאוד מנחם לדעת שיש
חיים אחרי המוות. שהאנשים שאנחנו אוהבים ממשיכים להתקיים..."

"תארי לעצמך מה היה קורה אם החיים היו יודעים איזה מין עולם
מחכה להם. מה טוב יותר, עולם החיים, או העולם הזה?"

"העולם הזה." יסמין אמרה בפסקנות.

"ואם החיים היו יודעים את זה, תארי לך כמה התאבדויות היו!
תוחלת החיים היתה הופכת לכל כך קצרה, אם כל אחד היה הורג את
עצמו בגיל צעיר, כדי לא להגיע לעולם הזה זקן כל כך שהוא לא
יוכל לעשות בו כלום."

"ומה רע בזה?" יסמין נזכרה שוב בסבתה, שמתה זקנה וחלושה. היא
בודאי לא נהנית מעולם הרוחות כפי שצעירים חזקים נהנים ממנו,
והמצב של סבתא לא הכי גרוע. הראש שלה היה עוד די צלול במותה,
היא יכלה להשיב לעצמה את הנעורים. אבל מה עם זקנים שמתים
מבולבלים ומשותקים לגמרי? היא נזכרה בביקור שלה בבית אבות
סיעודי. זו היתה טראומה אמיתית בשבילה. אנשים שפעם היו צעירים
ו... חיים, כמוה, ועכשיו הם עדיין חיים - אוכלים, ישנים, אבל
הראש שלהם תקוע. המוח סובב סביב אותו דבר כל הזמן. הם בכלל לא
יודעים איפה הם, ואיך יוכלו להשיב להם את נעוריהם? לא היה עדיף
להם למות צעירים, אפילו בגיל העמידה, לא בגיל עשרים?

"החיים אמנם קשים," אמר לה הבחור, "אבל חייבים לחיותם, לעבור
אותם. הם מעצבים אותנו, את נפשנו, ורוח היא נפש בלי גוף.
תינוקות בני יומם שמתים לא הופכים לרוחות, כי הנפשות שלהם
עדיין לא מעוצבות. ככל שמתים מבוגרים יותר הנפש מגובשת יותר."


"גם העולם הזה מגבש את הנפש," אמרה יסמין, "ונפש של ילד קטן
היא מספיק מגובשת כדי שלא תתאדה בבוא המוות."

"אבל ילד קטן עדיין לא יודע להתמודד עם דברים. החיים מחשלים,
וצריך לדעת להתמודד כאן."

יסמין נאנחה. היה משהו בדבריו, חוץ מזה שהם לא יוכלו להגיע
לעמק השווה, אז מה הטעם להתווכח בכלל?

"מי מחליט הכל?" היא שאלה לפתע.

"למה הכוונה?"

"אמרת שמי שמופיע פעם שנייה בפני קרובי משפחה נרדם למאה שנה
וחולם סיוטים. מי קבע את זה? אמנם נראה שהעולם הזה חופשי
לגמרי. על כל דבר שאתה עושה בו אתה נותן דין וחשבון רק לעצמך,
ואין כאן מנהיגים. אבל כשאני חושבת על זה, מישהו היה צריך
להמציא את עולם הרוחות הזה. אני מוכנה לקבל את ההשערה שהעולם
המציאותי הוא טבעי, נוצר במפץ הגדול וכל זה. זה יכול להיות
הגיוני. אבל עולם הרוחות הוא לא טבעי, הוא רוחני לגמרי, קשור
רק למחשבה. הטבע לא יכל ליצור אותו, אז מי יכל?"

"אף אחד לא יודע."

"אתה חושב שזה אלוהים?"

הבחור משך בכתפו.

"אולי זה אלוהים אחר מאלוהי העולם המציאותי, אם יוצאים מכלל
הנחה שיש אלוהים. כי אלוהי עולם הרוחות לא מתגלה ולא מבקש
שיסגדו לו, כמו שאלוהים במציאות מבקש..."

"האם לא נראה לך הגיוני שהרוחות הן שיצרו את עולם הרוחות?" הוא
שאל.

"מה?"

"למה לחפש גורמים חיצוניים? רוחות הן מחשבות. מחשבה זה דבר
שמפרה את עצמו, גם בחיים. מחשבות שכלואות בגוף, גם הן משוטטות.
מה טבעי יותר למחשבה שיוצאת לחופשי מלהתחיל לשוטט באמת, לקצווי
עולם, ברגע, כפי שלא יכלה לעשות בעודה כלואה? דמיון זה מצב
טבעי, וטבעי שמחשבות יעצבו להן דמיונות ממשיים כשישתחררו
מהגוף, לא?"

"זה אכן נשמע הגיוני."

אמו נעמדה, ותחבה את הממחטה שלה לכיס.

"היה נעים לערוך איתך את הדיון הזה," אמר הבחור, "אבל עלי
ללכת."

"אתה הולך עם אמא שלך?" יסמין שאלה בפליאה.

"לא. אבל אני שונא להיות ליד הקבר שלי לבד. זה מלחיץ אותי.
ביי." והוא נעלם.

יסמין פנתה והמשיכה ללכת, בלי לדעת לאן. משהו משך אותה, והיא
נכנעה לו. לקח זמן עד שהבינה מה מושך אותה, ורצתה לעשות אחורה
פנה, אבל זה היה מאוחר מדי.

היא מצאה את קברה.

מצבה פשוטה. היא שמחה על כך, לא רצתה מקדשון מחריד כמו של
הבחור ההוא. זה מפתיע ומבהיל למצוא את השם שלך על מצבה, אפילו
אם את כבר יודעת שמתת. ההלם הזה, כנראה, הוא בלתי נמנע. היא
קראה את שמה שוב ושוב. ואז קראה את הכתוב. זה היה סבא שלה שכתב
את זה. היא זיהתה את הסגנון שלו. היתה הרבה הדגשה על מה שהיה
מזוהה איתה ביותר - הכתיבה והקריאה, כלומר, כל כמה שהיה מקום
על המצבה. ובת ואחות ונכדה אהובה... היא עדיין קיימת, אותה
ילדה תמהונית מלאת דמיון. אבל ההורים והאחים והסבים לא יודעים
את זה... הם לא יודעים... ובשבילם כל מה שנשאר ממנה זה האבן
המחורבנת הזאת, הריקה, מונחת על הגוף הארצי המתולע שלה.

היא הביטה במצבה שלה, וידעה שהיא עוד קיימת, אבל הרגישה כמוהם
כאשר באו לבקר את הקבר. ריקנות, ריקנות בלבד. היא היתה ילדה
מוזרה שכתבה דברים מוזרים וחיה, ועכשיו כבר אינה, וכל מה שנשאר
זה אבן וכמה שורות עצובות.

היא בכתה. בכתה בכי קשה וממושך, אבל ההגיון אמר לה שזה בכי
טוב. תבכה ותוציא את הכל החוצה. רק אז תוכל להמשיך לחיות כאן
בצורה נורמלית.

כשחדלה לבכות הביטה במצבה שלה ובפניה הבעה אכזרית, אכזריות
כלפי עצמה. הנה ראתה את קברה/ביתה. אם היא מתכוונת לרפא את
הפצע באמצעות חיטוט בו, התחנה הבאה שלה אמורה להיות ביתה
האמיתי.

היא הביטה למעלה, בפסל הסביבתי האדום הגבוה שבכיכר, בכניסה
לשכונה. הפסל תמיד נראה לה תקוע, חסר כל משמעות וחן, כמו הרבה
דברים בשכונה שלה.

מספר נשים זקנות ישבו כתמיד על הספסלים מסביב לכיכר המרוצפת
לבנים ורודות. יסמין פנתה אל הכביש הסואן. די רחוק היה הגשר.
מעבר לכביש היתה עוד כיכר עם חנויות - "יריד הספרים", "בורגר
ראנץ'". זו היתה השכונה שלה, אבל יסמין אף פעם לא חשה שייכות
אמיתית אליה, זה לא היה מקום שהתאים לאופייה.

הדרך משם הביתה היתה ארוכה, אבל נראה לה נכון שתעשה אותה ברגל.


היא המתינה בסבלנות שאור הרמזור יתחלף לירוק, חצתה את הכביש,
והתחילה ללכת לאורך הרחוב, ליד החנויות. אנשי המעמד הבינוני
בשכונה חלפו על פניה. היו שם יותר אנשים מכרגיל, אבל זה היה
בקושי מורגש. טוב, לרוחות באמת אין מה לחפש בשכונה הזאת, אלא
אם כן התגוררו בה פעם.

היא עברה על פני החנות המסתורית למראה, שזגוגיותיה מצופות נייר
דבק כתום, כאילו עוד צריך להסתיר ככה חנות לממכר חזיר בשכונה
חילונית, על פני חנות הנעליים שתמיד קנו בה, ונעצרה והביטה
בנעליים המונחות בחלון הראווה. היא נזכרה איך לפני הבר מצווה
של אח שלה, כשסבא וסבתא באו, והנעליים של סבא נקרעו, הם באו
לקנות לו שם נעליים חדשות. היה מדהים לראות איך סבתא שתלטנית.
היא בחרה את הנעליים, לא הוא. סבא סתם ישב שם והיה כמו ילד...
סבתא הטובה, יסמין חשבה בחיבה. ואחר כך סבתא החליטה לקנות לה
סנדלים. יסמין ממש רבה איתה, מתעקשת שהיא לא רוצה. מעניין למה
רבתי איתה, היא חשבה עכשיו, אולי כי ההתעקשות שלה עוררה את
עקשנות הפרד שלי. אה, אבל זה היה מצחיק.

היא המשיכה ללכת. "מאפיית עבאדי" הריקה תמיד. נו טוב, מי רוצה
לקנות עוגות שמרים דביקות עד גועל? "גראפיקס" היתה די הומה,
כרגיל. יסמין נזכרה איך היתה באה לשם עם אמא, לקנות דברים לגן.
היא שנאה את זה. "מאפיית אנג'ל", שהצטיינה במאפים בינוניים
ומוכרים מגעילים, והיתה הומה כמו תמיד. זה מה ששם עושה. "מספרת
הרמוני", כאן אביה ואחיה היו באים להסתפר. והיא - רק פעם אחת.
היא שנאה להסתפר. "הבנק הבינלאומי הראשון", אמא ואבא כבר היו
מדברים על לפתוח לה חשבון שם. חנות החיות. כמו תמיד כאב לה הלב
לראות חמישה ארנבונים דחוסים בתוך כלוב אחד. צריך להוציא חוק
נגד זה. קבוצת בנייני המגורים בקצה המרכז המסחרי, בניינים שהיו
קיימים כבר שנים, ועדיין נראו לה חדשים ותקועים. תחנת הדלק,
ומצדה השני החטיבה והתיכון. אה, החטיבה והתיכון! תמיד כשיסמין
ראתה אותם היא הודתה לאל הטוב והמיטיב על שלא נאלצה ללמוד
במקום הנורא הזה, בגיהנום הזה.

וכבר היתה בפסגת זאב מרכז. שוב חציית כבישים, והליכה לצד בלוק
גבוה. היא פנתה ברחוב של הסופר. כמה פעמים היתה קונה שם!
לראשונה חשה שייכות ומחנק בגרון. עוד חנויות. התור הארוך הרגיל
בדואר, שהגיע החוצה. המוכרים של "טמבור" ישבו בחוץ כתמיד, ליד
טלפון השקלים, מעשנים ושקועים בשיחה ללא סוף. הפיצריה, עם
הפיצה הכי טובה שאכלה בחיים. "בזאר הפסגה". פעם, כשהיא ואחיה
היו קטנים, אמא היתה קונה שם המון. עכשיו כבר לא. וסוף שורת
החנויות. ובית הספר היסודי שלה. המקום הארור, השנוא. הרבה
מהדפיקות באופי שלה באה משם. לא קל להיות ילדה שונה.

היא עברה על פני הבניין המכוער בלי לזכות אותו במבט, כמעט,
ופנתה לרחוב שלה. היא נזכרה איך היתה חושבת על העובדה שסבתא
שלה כבר לא מהלכת בחוץ בקריית יובל, השכונה שלה, וכך זה איתה
בדיוק. ארבע עשרה שנה הלכה ברחוב, גדלה בו, ועכשיו היא לא
הולכת בו, לא באמת, ויותר לא תלך. והנה שורת הבתים בני שלוש
הקומות, והנה כבר שורת הבתים הגבוהים שלה, עם הבניין הראשון,
שלה. הנה הבית.

יסמין פתחה את דלת הזכוכית בכניסה לבניין, ונכנסה פנימה. היא
עצרה אוטומטית ליד לוח המודעות וקראה את הבקשה לתשלום דמי ועד,
שנכתבה בחיפזון על גבי נייר משבצות תלוש ממחברת. דברים נמשכים
כהרגלם, היא חשבה, ופנתה להביט במראה המלוכלכת התלויה בצד
השני, שמתחתיה עציץ גדול ובו צמח מת. היא היתה כל כך שקועה
בעובדה שהיא כלל לא קיימת, שלא השתקפה במראה. זה הפחיד אותה
לרגע, אבל היא לא עשתה שום דבר לשנות את זה.

היא התחילה לעלות במדרגות. הילדים שגרו בקומה השנייה כנראה
שפכו משהו דביק על המדרגות ליד דלתם עוד פעם. קומה שנייה, גרם
מדרגות קצר, מישורת קטנה, עוד מדרגות. יסמין העבירה את ידה על
סורגי המעקה הדקים, על הקיר הצהבהב, המחוספס.

היא נעצרה בקומה שלה, וצמרמורת עברה בגופה. שתי דלתות פלדלת
מצופות בכמו עץ טבעי, שני ארונות חשמל, ריצוף רגיל, מדרגות
המובילות לקומה העליונה. הדלת ממול היתה דלת הדירה שלה. היא
ניגשה לדלת והניחה את ידה על הידית, מביטה ברוך בשלט העץ
ובאותיות החרותות עליו. היא תיכנס לשם תוך רגע, והכל יהיה אותו
דבר. קולב המעילים בחדרון הכניסה, החדרון המלא רהיטי עץ כהים,
פינת האוכל, המטבח המרווח, מרפסת השירות, המסדרון ובו ארון
הספרים המכסה קיר שלם, החדרים שלה ושל אחיה מצד אחד, חדר
ההורים מהצד השני, חדר האמבטיה ממול. היא כבר לא שם, אבל הכל
יהיה אותו דבר. היא ידעה שבשביל משפחתה עליה לקוות שהכל אותו
דבר, שהם ממשיכים בחייהם בלי צער רב מדי, אבל משהו אנוכי בה לא
רצה שהכל יישאר כפי שהיה לפני מותה. איך היא תוכל להיכנס לשם?
היא פחדה לגלות שהכל שב לקדמותו, ועם זאת פחדה למצוא את בני
משפחתה מבכים עליה. את חייבת לעשות את זה, היא פקדה על עצמה,
ולחצה על הידית.

היא היתה די בטוחה שהדלת תהיה נעולה, וכבר הכינה את עצמה
להיכנס בעד הדלת הסגורה למקום שכלל לא רצתה להיכנס אליו. אבל
הדלת היתה פתוחה, והיא נכנסה פנימה.

כפי שציפתה, הכל נראה אותו דבר. הקולב העמוס מעילים היה שם. גם
כל רהיטי הסלון - שני המזנונים הכבדים, הספות הירוקות, הוילון
הורוד, התמונות, השולחן של סבתא שהועבר לכאן אחרי מותה. יסמין
נהגה לשבת בסלון הזה הרבה, והדהים אותה שהיא יכלה לשבת על
הספות, לצפות בטלוויזיה, ולקבל זאת כמובן מאליו. עכשיו הסלון
נראה לה כל כך לא שלה. הוא היה יכול להיות חדר המתנה בקופת
חולים, כל כך בלתי אישי הוא נראה לה, וכמה קר ובלתי אישי היה
כשלעצמו. אביה היה כל כך מסודר. הסלון שלהם לא היה כזה שכל
מיני ספרים, מגאזינים ושאר חפצים פזורים בו.

באותה תחושה קרה וביקורתית עברה והביטה בפינת האוכל, שלמעשה לא
ממש אכלו בה, שנראתה יותר אישית, כי היו בה מחשב ומכשיר ריצה
מתקפל שאף אחד לא השתמש בו וערימת תיקים מלאים בחפצים של סבתא
שכנראה לא מיינו עדיין. המטבח נראה לבן עד כאב, מלבד בחלק שבו
עמד השולחן של סבתא, שנהגו לאכול בו, ומעליו תלוי המזנון שאותו
היא ואחיה היו פותחים תמיד כדי לחפש משהו טעים.

אבל איפה כולם? פתאום שמה לב כמה שקט וריק היה הכל. בטח אף אחד
לא בבית.

היא חלפה על פני דלת חדרה, שהיתה סגורה, מבלי להביט בה כמעט,
הציצה לתוך החדר של אחיה, הביטה בארון הספרים במסדרון, שהיה
מלא בעיקר בספרי טבע והיסטוריה, כיוון שזה היה במה שאביה נהג
לעסוק. לרגע השוותה בין שולחן הכתיבה הריק והנקי להפליא של
אביה לשולחן הכתיבה הקטן שעליו ערימות על ערימות של דברים של
אמה. הציצה לתוך חדר השינה של הוריה.

כאן כמעט חטפה התקף לב. אביה היה במיטה, ישן. לאחר שנרגעה
מבהלתה יסמין הביטה בו באהבה, ברכות. היא אהבה את אביה מאוד,
תמיד. אולי כיוון שתמיד הרגישה שהם מאוד דומים באופי. היא אהבה
אותו גם כיוון שהיה כל כך ילדותי. עכשיו הרגישה הרבה יותר
מבוגרת וחכמה ממנו, היא יודעת שיש עולם שלם לחיות בו אחרי
המוות, והוא לא. היא היתה חביבתו, כפי שאחיה הצעיר ביותר היה
חביבה של אמה. ככה זה תמיד, חשבה, האב מעדיף את הבכור, והאם את
הצעיר ביותר. אביה גם חשב שהיא כל כך מיוחדת, אולי כיוון שהיה
בה חלק גדול שלא הבין, כי אף פעם לא נתנה לו להבין. זו היתה
אשמתו, חשבה, ונזכרה איך ניסה להכריח אותה לתת לו לקרוא את
הסיפורים שלה כשהיתה קטנה. הוא ידע שבהם שוכב הגרעין של אופייה
הסמוי מעיניו. הוא בקושי הצליח בזה, כי בקשר לתת או לא לתת
לקרוא את הסיפורים שלה יסמין היתה עקשנית כמו פרד. הזיכרון הזה
תמיד הכעיס אותה, אבל לא עכשיו. היא הביטה בגופו הגדול והשעיר,
בגופיה הישנה ובתחתונים האפורים המהוהים, כך נהג ללכת בבית,
הביטה בשערו הכסוף הדליל, והצטערה עליו. גם לו לא היו חיים
קלים. כנראה שלאף אחד לא היו חיים קלים.

היא חזרה למסדרון. טוב, אבא ישן ואף אחד אחר לא בבית. עכשיו
היא יכולה לצאת, חשבה בהקלה.

היא נעצרה מול הקיר הצר ליד שולחן הכתיבה של אבא, להביט
בכרטיסי הברכה והציורים הישנים שהיא ואחיה עשו ואבא הקפיד
לתלות שם. היא קפאה כשהבחינה במודעת האבל שלה. לראות את שמך
באותיות שחורות ועבות, מלווה ב-ז"ל, בתוך מסגרת שחורה, זה כמעט
מחריד כמו לראות את שמך על מצבה. מה, בשם אלוהים וכל מלאכיו,
גרם לאבא לתלות את המודעה כאן על הקיר?! בשביל מה להכאיב לעצמו
ולכל מי שעובר במסדרון ככה? הוא השתגע לגמרי?! היא שלחה את ידה
לתלוש את המודעה, אבל עצרה. זה כבר לא הבית שלה, אין לה נוכחות
כאן. היא לא יכולה לעשות כאן מה שהיא רוצה כפי שנהגה.

היא המשיכה ללכת לכיוון דלת הכניסה כששוב נעצרה, ליד דלת חדרה
הפעם. היא לא יכלה לבקר בביתה הישן בלי להיכנס לחדרה, למקום
היחיד שבאמת היה שלה, שבו באמת הרגישה בטוחה בחייה.

היא פתחה את הדלת, נכנסה במהירות, בעיניים עצומות, וסגרה אותה
מאחוריה. כשפקחה את עיניה הביטה ישר בדלתה. דלת עץ פשוטה, שרוב
הזמן היתה סגורה, כשהיתה בחיים. היא הסתכלה בתמונות הקטנות של
פיות שקנתה פעם בחנות לגני ילדים בעיר, כשהלכה לשם עם אמא,
הביטה בפוסטר של אמא טיגריס וגורה, שקנתה בגן החיות, ואז הרימה
את מבטה מעל הדלת, אל מין שרשרת תמונות של חיות - ארנבונים,
חתולים, כלב, אפרוחים, עוד ארנבונים ועוד חתולים. שרשרת
התמונות הזאת היתה מהדברים שנשארו לה מילדותה המוקדמת.

היא הסתובבה באיטיות. שום דבר לא השתנה. אמא ואבא לא נגעו בשום
דבר בחדר הזה מאז שמתה. זו היתה כנראה דרכם להנציח אותה. היא
נרעדה, ותחושת השייכות שהפחידה אותה בהיעדרה הכתה בה עכשיו
חזק. החדר שלה. חדרה הפרטי. הכל כאן שלה.

מיטתה השתרעה לפניה, מיטה שנקנתה שנים אחדות לפני כן, אבל עד
עכשיו סווגה אצלה כחדשה, מיטת נוער גבוהה. הסדין היה פרוש
ברשלנות, מלא קמטים מהתהפכויות בלילות ואוננות. שתי הכריות עוד
היו שקועות במרכז, שקעים שראשה יצר בהן, כשעוד היה לה ראש.
שמיכת הפוך נראתה כאילו זה עתה מישהו יצא מתחתיה, בדיוק כפי
שהותירה אותה לאחר שקמה מהמיטה הזאת בבוקר האחרון בחייה. מעל
המיטה היתה מנורת הקריאה הקטנה. היא לא השתמשה בה מאז שצירה
התרופף והיא מצאה רעיון מבריק להשאיר אותה בזווית הנכונה
לקריאה - לדחוף לורדים בינה ובין הקיר, ככה שראשה לא יישמט -
ומאז בכל פעם שהדליקה אותה לזמן רב למדי החדר התמלא בריח
המחליא של פלסטיק נמס מחום.

מתחת לחלון המלוכלך, שהיה מלוכלך עוד הרבה זמן לפני מותה,
כיוון שמעולם לא טרחה לנקות אותו, ניצבה הכורסה הכחולה-אפרפרה
שהיתה פעם בסלון. הכורסה שימשה בעיקר כמחסן. עכשיו על מושבה
היו כרית שיסמין הוסיפה אותה לשתי האחרות בשביל הגבהה כשהיתה
חולה, המון דפים שהדפיסה מהאיטנרנט, שני קלסרים שקופים שבהם
סידרה את סיפורי הרוחות האמיתיים מהאינטרנט - עכשיו, זה באמת
היה מצחיק! - ושתי כותנות לילה וכמה תחתונים שעוד לא שמה
בכביסה. כשהיתה רוצה שהכורסה תמלא את יעודה, כלומר, לשבת עליה,
יסמין היתה מעבירה את הכרית עם כל הכבודה למיטה. על ידיות
הכורסה הרחבות היו מגדלים של ספרים שעסקה בקריאתם או רק סיימה
לקרוא, ומחברת בעלת כריכה קשה שכתבה בה. יסמין התקרבה והביטה.
"דרקולה" באנגלית, ועליו "המיתולוגיה היהודית", עליה מספר דפים
תלושים מ"חלף עם הרוח" באנגלית - ספר מיד שנייה, או אולי יותר
נכון יד עשירית, שדפים נתלשו ממנו כשרק הפכת אותם - ועל הדפים,
המחברת הקטנה בכריכה הקשה שנהגה לכתוב בה את קווי העלילה של
סיפוריה ורעיונות לסיפורים חדשים, ועליה "אליס בארץ הפלאות",
מתוך האוסף של כל יצירת לואיס קרול, וליד הערימה הזאת "וידויו
של פילוסוף", ועל גבו "חלף עם הרוח", החלק שעוד לא היה תלוש,
ועליו "הפילוסופים הגדולים" ועליו המחברת האדומה בכריכה קשה,
שהיתה מלאה בסיפור גמור אחד ועוד הרבה התחלות של סיפורים. מהצד
השני היה "רעמסס", ועליו עוד דפים מ"חלף עם הרוח", ועליהם
"המיתולוגיה היוונית", ועליו "פסוקי השטן" באנגלית, עדיין פתוח
בעמוד אותו קראה אחרון. וליד הערימה הזאת מילון אוקספורד
המהוה, שהיתה אמורה להיבחן איתו בבגרות באנגלית, ועליו הספר
השלישי בסדרת "הארי פוטר", ועליו "ציפורים מתות בסתר". ליד
הכורסה היה הפח שלה, עדיין מלא ניירות, ומעמד לעיתונים, מלא
ב"מעריב לנוער".

צמוד לקיר מימין היה ארון ספרים קטן ירוק, שהיו בו בעיקר ספרים
של אביה, אבל גם מדף מלא בספרי היסטוריה ואמנות שהיו שייכים
לסבא שלה והוא נתן לה אותם במתנה, וגם אוסף של סיפוריהם של
גדולי הישוב הציוני, שקית שבה שמרה את היצירות שלמדו בשיעורי
ספרות וקלסרים עם סיפורים מהאינטרנט.

ליד הארון היה שולחן הכתיבה שלה. אולי כיוון שהיתה הילדה
הראשונה שהלכה לבית הספר הוריה קנו לה כזה שולחן מאסיבי, עם
מדפי ספרים גדולים כל כך. טוב, ההוצאה לא היתה לשווא. היא היתה
זקוקה לשולחן גדול. מנורת הניאון שלה היתה הרוסה כבר שנים,
ומאז שנהרסה יסמין העבירה את מוקד לימודיה ויצירתה לכורסה,
והשולחן שימש בעיקר כמחסן. ואיזו ערבוביה נפלאה היתה עליו, גם
עכשיו! קישוטים ודברים שימושיים, זה על גבי זה. תנ"ך, תיק
לדיסקמן ולצדו דיסקמן. פחית ובקבוק ריקים של קולה, שעמדו שם
עוד חודשים לפני מותה, כלי אוכל מלוכלכים, ערימות של דיסקים,
בקבוק ריק של מים מינרלים, ערימה של קלטות וידאו, ובראשה מברשת
שיער. מדף אחד הוקדש לספרי לימוד ומחברות, למרות שרוב המחברות
הכילו סיפורים שלה ולא היו קשורות לבית הספר. שאר המדפים היו
עמוסים בספרים, חלק עומדים וחלק שוכבים על אלו שעומדים,
ולפניהם מלא פיצ'פקעס וגומיות לשיער. מעל לשולחן היה מדף ארוך
עם חוברות "נשיונל ג'אוגרפיק", ליד השולחן היה עוד ארון ספרים
גבוה וצר, גם הוא עמוס לעייפה, ומול השולחן היה כיסא עם תיקים
וחזיות מלוכלכות.

לקיר מימין, הקיר של הדלת, היה צמוד ארון בגדים גדול, ועליו
מודבקות גלויות מישראל ולונדון וסקוטלנד, ועל ראשו שקיות
סופרמרקט מלאות במחברות ישנות עם סיפורים שלה.

על הרצפה, דחוקה בפינה אחת, היתה ערימה של בובות פרווה אותן
אספה בדבקות, ולצדה נעליים, סנדלים ו... יסמין התחלחלה. הילקוט
שלה. היא התיישבה על הרצפה ונגעה בו. הצבע הירוק היפה שלו
התלכלך בכתמים חומים. הם לקחו אותו אחרי התאונה והחזירו אותו
לכאן. היא פתחה אותו. כן. הכל היה שם. הספרים והמחברות, קלמר
הבד הצבעוני, ובתוכו העטים היקרים והמחשבון הריאלי, הארנק
האדום שבתוכו היה הכל, חוץ מתעודת הזהות שלה, הפלאפון ו"גבעת
ווטרשיפ". היא הוציאה את הספר האהוב ודפדפה בו.

אחר כך נעמדה וסקרה את הקירות המלאים תמונות. היו שם בעיקר
תמונות של חיות, כמה ציורים של לונדון ותצלומים ממוסגרים של
סבה וסבתה בצעירותם ושל אביה כשהיה ילד, וקולב עם תיקים
וג'קטים, ומדפים עם בובות פרווה.

שוב עשתה סיבוב בחדר, נוגעת בדברים בחופשיות. אלמלא הילקוט
המוכתם בדמה היתה יכולה לדמות שדבר לא השתנה, שהיא חיה ונמצאת
במקומה הטבעי, בחדרה, והיא יכולה להתיישב בכורסה ולקרוא או
לכתוב. אבל היא כבר לא יכולה לעשות את כל זה. מה אמא ואבא
יחשבו עם הם יראו שדברים הוזזו ממקום למקום בחדר שבעליו מת?

היא התיישבה על הרצפה. זה כבר לא חדרה. החפצים אינם חפציה, אין
לה שום זכות במקום הזה, כי בעיני העולם המציאותי כבר לא היתה
קיימת. היא התחילה לבכות.

היא בכתה עד ששמעה את דלת הכניסה נפתחת, וצעדים. היא זיהתה את
הצעדים של אמא.

יסמין יצאה מהחדר דרך הדלת הסגורה, ורעדה כהוגן כשהרימה את
עיניה אל אמא. אמא נראתה בדיוק אותו דבר, כמו תמיד. יסמין
התחילה לבכות מהקלה כשראתה אותה, ורצתה לזנק עליה בחיבוק, אבל
משהו בה עצר אותה. מה זה? אמא ניגשה למסדרון והניחה את התיק
שלה על כיסאה, חזרה למטבח, הכינה לה סנדוויץ' והתיישבה ליד
השולחן עם ספר, כמו תמיד. אבל היא התנהגה מוזר. מה מוזר
בהתנהגות שלה? יסמין תהתה, הו, כמובן, היא מתעלמת ממני. היא
חבטה במצחה עד שצעקה מכאב ואמרה לעצמה: יסמין, טיפשה שכמותך,
שוב שכחת שאת מתה!

היא התיישבה בזהירות מול אמא. אמא הפכה דף בספר, ויסמין שמה לב
שזה ספר שלה, או ספר שהיה שלה, לכל הפחות. "אילן גדל
בברוקלין". ספר מהוה מרוב שקראה בו. גל של חום והתרגשות עבר בה
כשהבינה שאמא קוראת את הספר דווקא בגלל שהיה שלה והיה מהוה.
היא רוצה לראות מה הבת שלה אהבה.

היא השעינה את ראשה על כף ידה ובהתה באמא במשך שעות. היא לא
חשה שום קושי כעת, אבל ידעה שמה שהיא עושה, החזרה הביתה, היא
אחד הדברים הקשים ביותר שעשתה מימיה. היא לא תוכל לחזור על כך
לעתים קרובות. אחרי שתצא מכאן תחזור אל עולמה החדש, ויותר לא
תראה את אמא כך. לבטח תפגוש אותה עוד שנים רבות, אבל אז אמא
כבר תהיה זקנה ואחרת, לכן הביטה בה בכל מאודה.

בדרך כלל אחרי הסנדוויץ' אמא היתה נכנסת לחדר השינה שלה,
מחליפה בגדים וישנה כמה שעות. עכשיו כנראה שרותקה כל כך לספר
שלא שמה לב לזמן, והרימה את ראשה בהפתעה כששני בניה חזרו מבית
הספר.

"היי אמא,"

"היי אמא,"

שניהם אמרו בטון מרושל.

"מה שלומכם?" שאלה אמא.

"בסדר," משיכת כתף, "ומה שלומך?"

"בסדר," אמא נאנחה.

"אני על המחשב!" אמר הקטן ביותר.

שניהם נכנסו לחדרם.

כמו תמיד, חשבה יסמין.

אמא עזבה את הספר וקמה להכין משהו לאכול. היא הוציאה חבילת
ספגטי מהמזנון ושקית שניצלים קפואים מהמקרר. בטח כבר אין סויה,
יסמין שהתנזרה מכל דבר שהיה עשוי עוף, דגים, ונקניקיות, חשבה
באנחה. אבל אמא כן הוציאה שקית עם קציצות סויה, דיאטטיות.
בשבילה.

היא הרתיחה מים, הכניסה את השניצלים והקציצות למיקרוגל, וחזרה
לשבת.

יסמין השתקעה בניסיון לקרוא את עיתון הספורט הפוך. אבא שלה נהג
לשבת ליד השולחן ולקרוא אותו, בעודו אוכל פירות. יסמין קראה
אותו רק לעתים רחוקות, כאשר אכלה ולא היה שום עיתון אחר
בסביבה. היא תמיד היתה חייבת לקרוא משהו, לא משנה מה.

אבא קם לפני שהאוכל היה מוכן. יסמין האזינה לצעדים הכבדים שלו,
ונזכרה במשהו שתמיד התקשר אצלה לצעדים של אבא קם משינה. זה היה
לפני שנים אחדות. היא ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה (אז המנורה
עוד היתה פועלת) וקראה, ושמעה את צעדיו הכבדים של אבא במסדרון.
היא דימתה אותו מפהק ומגרד את התחת כמו תמיד. הוא צעד ואמר
לאמא שישבה בסלון: "שמעת? מצאו את ה'דקר'." ויסמין הרומנטית
הפסיקה לקרוא, וקיבלה עור ברווז מרוב התרגשות.

עכשיו הביטה בו. אמא ידעה להסתיר את רגשותיה יפה מאוד, אבל לא
אבא. יסמין יכלה לראות שהעייפות שבפניו לא באה רק בגלל שקם
משינה. עיניו היו אדומות מאוד. הוא היה עצוב. כמובן שהיה עצוב.
הוא שכל בת.

יסמין לא הבינה איך היא יכולה לחשוב על כך ולהביט בהוריה בלא
התרגשות. העצב היה שם תמיד, בלבה, אך כנראה שמנגנון ההגנה
המבורך גרם לה לקהות חושים, כך שיכלה להביט בבני משפחתה
השכולים, להקשיב לדבריהם, לבחון את מעשיהם, כאילו היו דמויות
בסדרת טלוויזיה אהובה. אנשים שהיא מזדהה איתם, ובכל זאת, מביטה
עליהם ממרחק, נפשי וגופני.

בדרך זו הביטה עליהם כשאמא ואבא שוחחו מעט בענייני היומיום,
וכשאמא הוציאה את האוכל וכולם ישבו לאכול. בדרך כלל היו אוכלים
בנפרד בימי חול, אמא היתה אוכלת ליד השולחן העגול בפינת האוכל,
בזמן שהילדים היו אוכלים ליד שולחן המטבח, ואבא בכלל היה אוכל
בשעה אחרת. כנראה שמותה גרם להם להבין שמשפחה צריכה להיות
מאוחדת יותר בזמן שהוקצב לה, כי משפחה זה לא דבר נצחי.

אבא ניסה לשאול את הבנים איך היה בבית הספר ("בסדר."), ולנהל
איתם איזושהי שיחה. לא נוצרה שום שיחה אישית, אלא כללית יותר.
יסמין הביטה בסלט ובספגטי בבטן מקרקרת. היא כל כך רצתה לטעום
עוד פעם מהסלט של אמא.

היא התרכזה בתשוקה הזאת כששמעה את אחיה הקטן שואל פתאום, "מתי
אני סוף סוף אקבל את החדר של יסמין?"

כולם, כולל היא, קפאו והסתכלו בו. האח הבינוני הניד בראשו
באיטיות, והמשיך לאכול בדממה. הוא אף פעם לא היה מסוגל להרגיש
ממש כאב של אחרים, כפי שיסמין היתה מסוגלת, אבל היתה בו רגישות
לדעת מה משפיע על אחרים, בעיקר על ההורים. ככה נחלץ מצעקות
הרבה פעמים. אמא ואבא הביטו באח הקטן בהלם, הכאב השתקף
מעיניהם.

כאב שיסמין לא שיערה שתחוש במצב כזה פילח את לבה. כנראה שכן
היה אכפת לה מה האחים שלה חושבים עליה. תמיד ידעה שהם לא
אוהבים אותה באמת. לדעתם היתה סתם דמות עלומה חסרת כל נפש
ורגישות משלה שחיה בחדר הסמוך. אבל הידיעה שלא אכפת להם באמת
מכך שמתה, שהידיעה שהם לא יראו אותה עוד אינה מכאיבה להם, פצעה
אותה יותר מהרכב שעלה עליה.

אמא מצאה את לשונה ראשונה. היא הניחה יד על זרועו של אבא,
כאילו להרגיע אותו ולנסות למנוע את סערת הכעס הצפויה, ואמרה
בטון כמה שיותר רגוע, "אתה יודע שאנחנו לא רוצים לשנות את החדר
הזה. יסמין," אמא בלעה באמרה את השם, "אהבה את החדר הזה. הוא
תמיד יהיה 'החדר של יסמין' בשבילנו. אתה לא תעבור אליו."

"אבל למה?" האח הקטן קרא בחוסר רגישות, "היא מתה! מה החדר הזה
יעזור לה?"

אבא קפץ על רגליו. יסמין ירשה את כל המזג הסוער שלה ממנו, והיא
ידעה שכרגע הוא עושה ככל יכולתו כדי לא להיכנע לדחף להכניס
לבנו מכות רצח. גם לה התחשק לעשות בדיוק אותו דבר. במקום זה
אבא הצליף בו בלשונו. אבא ידע לצעוק בצורה רטורית מאוד. בדרך
כלל כשיסמין כעסה הכעס שלה גבר עליה כל כך שלא ידעה איך לבטא
אותו, לכן השתמשה במשפטי זעם דהויים וחסרי השפעה, וכעסה באמת
רק מבפנים. אבא ידע לכעוס בקול, הוא גם ידע להשמיע אמיתות
אכזריות. זה תמיד הפריע ליסמין, כשהיה יושב עם אמא במטבח ומותח
ביקורת, מוצדקת, לרוב, עליה ועל אחיה, בקול רם ורהוט, שכולם
יוכלו לשמוע.

ועכשיו זה היה נורא יותר. הידיעה שלאחים שלה לא היה אכפת כהוא
זה שמתה היתה גרועה מספיק, יסמין באמת לא רצתה לשמוע זאת מאושר
ע"י צעקותיו של אבא.

היא קמה, דמעות עלבון נוצצות בעיניה, והביטה בפעם האחרונה
במשפחה שלה. לרגע חשבה שזה אירוני שבפעם האחרונה שהיא רואה
אותה היא שרויה באחת מהתקפות העצבים של אבא.

ואז יצאה.

במשך זמן מה לאחר מכן עוד הצטערה שלא לקחה איתה את הסיפורים
שלה, ושלא ניצלה את ההזדמנות להופיע בפני הוריה, להראות להם
שהיא בסדר, שהיא עדיין חיה ומחכה להם. אבל אז שמחה. היא ידעה
שעדיף לחכות עוד זמן מה עד ההתגלות שלה, כשמותה יהיה עובדה
מוגמרת לה ולהם.

כשהיתה בחוץ יסמין החלה לעשות את דרכה אל תחנת האוטובוס שלה
בלי לחשוב אפילו. רק כשהבחינה בסככה נעצרה מופתעת. כן, חשבה,
אני רוצה לנסוע לבית הספר.

היא נכנסה לסככה והצטמצמה לפינה, יודעת שזה עלול לקחת זמן רב.
היא הכירה אחדים מהאנשים שהמתינו. הם היו נוסעים קבועים. זוג
רוסי מבוגר, גבר מוזנח, אולי בשנות השלושים שלו, ואישה שנראתה
תמיד מטופחת ולבושה יפה, למרות שתמיד היתה לבושה אותו דבר,
חצאית שחורה ארוכה שחולצה יפה אחת מתוך שתיים תקועה בתוכה. אחת
מהחולצות שלה היתה לבנה, השנייה צהובה בהירה פרחונית. הם
ונוסעים אחרים המתינו בסבלנות מורגלת. מדי פעם נשמעו המלמולים
הכעוסים של האישה המטופחת, שהיה לה משהו בסיסי נגד נהגי אגד.

האוטובוס הגיע לבסוף, אוטובוס ארוך בצבע ירוק. יסמין המתינה
שכולם יעלו לפני שעלתה בעצמה. כמובן שלא היתה זקוקה לכרטיס.
היא הכירה את הנהג הזה. היא כבר הכירה כמעט את כל הנהגים בקו
הזה. היה עצוב לה לראות אותו משום מה.

היא הלכה לאורך האוטובוס. זו היתה התחנה הראשונה שלו, אז כל
אחד מהנוסעים הקבועים יכל לתפוס את המקום החביב עליו. הרוסים
הזקנים התיישבו במושב שמאחורי הדלת האחורית, הגבר כמה מושבים
מאחורי הנהג, והאישה המטופחת במושב שמאחורי הדלת הקדמית. יסמין
הלכה לסוף האוטובוס, והתיישבה במושב שמאחורי הדלת האחורית
השנייה.

האוטובוס החל בפיתולים הרגילים בשכונה. זה היה כל כך טבעי
ורגיל בשבילה, שהיתה צריכה להזכיר לעצמה בחומרה שהיא רוח,
ולמרות זאת הרגישה כאילו שום דבר לא קרה, וכל הרפתקאותיה מאז
המוות נראו מעורפלות, כאילו לא קרו באמת. היא נעצה מבט בחלון
וכמו תמיד כשישבה באוטובוס נתנה למחשבותיה לרחף.

רק כשהאוטובוס עלה על הכביש בין המערב והמזרח התנערה לרגע
והביטה קדימה, בנוסעים. היא ראתה שני ראשים אדומים שהכירה,
האישה הזקנה בעלת השיער הצבוע בצבע דובדבן, שנהגה לרדת ברחוב
בר אילן, ויסמין הכירה עוד מכיתה ז', כשרק התחילה בנסיעות
המטורפות האלה מדי יום. הראש השני היה מלא תלתלים עבים וקצרים
בצבע כתום בוהק, טבעי, והיה שייך לנערה שיסמין הגדירה לעצמה
כבעלת פיגור קל. גם היא היתה מוכרת לה כבר מכיתה ז'.

האוטובוס עבר בכביש הארוך שלצדו הלכה בדרך הביתה, ופנה אל
הגשר, שכבר היה קיים כמה שנים ועדיין נראה לה כחדש. לפני שנפתח
נסיעה מחוץ לפסגה אחרי שבע בבוקר היתה הסיוט של החיים. יסמין
הביטה במדבר יהודה שהשתרע משמאל, ואל שועפט מימין. שלושה ילדים
טיפסו במדרון המתון של הגבעה, וחמור לעס עשבים לא הרחק. מאחור
היה המקום המזוהה עם גבעה המקראית. יסמין נהגה לחשוב בחיוך
מהורהר, שזה כל כך כמוה, שהמקום המקראי הקרוב ביותר אליה יהיה
כזה שהתרחש בו אונס אכזרי כל כך.

האוטובוס ירד מן הגשר, ולרגע אפשר היה לראות את כל ירושלים
משתרעת לפנים. העיר העתיקה וכיפת הזהב המנצנצת, מרכז העיר עם
המגדלים המעטים בו בולטים, השכונות מסביב. והכי מוזר, אפשר היה
לראות בדיוק את הקו שבו התחברו הרי ירושלים להרי המדבר.

והנה הגבעה הצרפתית, והאוטובוס כבר היה בצומת הגבעה הצרפתית.
הוא נעצר בתחנה שמאחורי פיסת דשא קטנה, והפחד העמום מפיגועים
שב אל יסמין. מעניין מה יקרה לה אם, חלילה, יהיה פיגוע. תמיד
חשבה שהיתה מעדיפה למות מאשר להיפצע קשה מאוד. אבל היא כבר
מתה, כך שכנראה תיפצע קשה, כיוון שהיה כל כך ברור לה שבפיגוע
לפחות נפצעים. היא בהחלט לא רצתה להיפצע בפיצוץ.

האוטובוס המשיך לנסוע. למזלה לא היה מלא, עניין של השגחה
עליונה, כנראה, ככה שיכלה לשבת בשלווה מבלי שמישהו ינסה
להתיישב עליה.

לרגע יכלה לקלוט את הר הצופים, את בנייני האוניברסיטה ובית
החולים, לפני שהאוטובוס פנה לשדרות לוי אשכול. משמאל היתה גבעת
התחמושת, אבל יסמין התרכזה בצד שלה, בבניינים הגבוהים הטובלים
בירק. רמות אשכול היתה שכונה נחמדה. לסבא וסבתא ז"ל היתה
אפשרות לקנות שם בית לפני שנים, כשרק התחילה להיבנות. הם לא
עשו זאת, ועכשיו הפכה לשכונת יוקרה. לפעמים צריך לקחת סיכונים.


כמה מוזר לראות רחוב נעים כמו שדרות אשכול מתחבר בבת אחת לרחוב
אפור ומדכא כמו בר אילן. יסמין נעצה מבט בחרדים שהלכו בו.
גברים מבוגרים לבני זקנים בחליפות שחורות הולכים באיטיות,
ידיהם שלובות מאחורי הגב, בחורי ישיבות גבוהים כתורן הולכים
במהירות רבה, נערים שרק התחילו ללבוש שחורים ונראים מצחיק, כמו
ילדים בבגדים של מבוגרים, ילדים קטנים מסולסלי פאות. נשים
מבוגרות בפאות קצרות או שביסים או כובעים, נשים נשואות צעירות
בשביסים, נערות במדי בית הספר האחידים, ילדות קטנות.

האוטובוס יצא מבר אילן ונכנס לרחוב ירמיהו עם המפעלים המכוערים
שלו. הנה הסמינריון לחרדיות. חלק מהנערות ירדו שם מהאוטובוס.
פתאום נזכרה בנערה כזאת שנהגה לנסוע באוטובוס שלה לפני שנים,
גם היא בחולצת התכלת והחצאית הכהה הארוכה. מעניין איפה היא
עכשיו. בטח כבר התחתנה, ויש לה ילדים. היא נזכרה בפעם אחת
ששמעה שיחה של נערות תיכון חרדיות באוטובוס. אחת מהן אמרה
בפליאה וקנאה, "איזה כיף לך שאת כבר יודעת עם מי תתחתני," זה
היה דבר מוזר.

היא החלה להיזכר בעוד שיחות ששמעה, ומצבים מצחיקים. עשר ילדות
בחטיבת ביניים עולות בתחנה של רנה קסין, יושבות בחמישה מושבים
זה אחר זה, ומדברות, לא משנה על מה, רק שהן פנו אחת לשנייה
בתואר "חמודה", וזה הכל. בלי שם, רק "חמודה". זה היה מצחיק.
ילדה קטנה, בכיתה ה', כפי שאמרה, פותחת פה מלוכלך, כזה שיסמין
אף פעם לא נתקלה בו גם אצל נערות בגילה, על כל החברות שלה בפני
ילדה אחרת.

היא היתה שקועה בזיכרונות כל כך שלא שמה לב שכבר היו בתחנה
המרכזית, והמשיכה להיות שקועה בהם גם כשנכנסו לעיר. רחוב יפו,
קינג ג'ורג', קרן היסוד. נזכרה בתמהוני ירושלים.

באישה המפגרת שכל היום רק מחליפה אוטובוסים, וחלק מהנהגים כבר
היו חברים שלה. במר אווו, שנהג להסתובב במרכז העיר, למחוא
כפיים ולהשמיע קריאות ינשוף. היא שמעה עליו לפני שממש ראתה
אותו. פעם בשיעור לשון הם למדו על "תנועות". המורה רק הזכירה
את תנועת ה-אווו בשביל שתלמידים בליינים יותר מיסמין נזכרו במר
אווו. וכולם התחילו להשמיע קריאות ינשוף. זה שיגע אפילו את
המורה נעימת המזג שהיתה להם, עד שאיימה לסלק מהכיתה כל מי
שאומר "אווו" ואף עשתה זאת. לאחר מכן כבר ראתה אותו. פעם אחת
היא עמדה עם אמא שלה וידידה של אמא שלה בתחנה בעיר ומר אווו
עבר על פניהם והביט בהן בעיניים ריקות, מוזרות. אה, וכמובן,
המשוגעת היאנקית. יסמין ראתה אותה בפעם הראשונה בדרך לתחנה
מבית הספר. אישה מבוגרת, מגלגלת עגלה של זקנים, עם תסרוקת
מוגבהה בצהוב חיוור. היא עמדה ליד מעבר החצייה וצרחה באנגלית.
בהתחלה יסמין חשבה שהיא צועקת על מישהו בפלאפון. ככה זה. לפני
שנים רבות מי שהלך ברחוב ושוחח בפלאפון נחשב למשוגע. עכשיו
משוגעים שמדברים עם עצמם נחשבים לסתם אנשים שמדברים בפלאפון.
רק אחר כך ראתה שאין לה שום פלאפון או אוזניות והבינה שהאישה
פשוט צורחת לאוויר.

הנה, זה ממש כאן, רק בצד השני. זו כבר התחנה שלה. תודה לאל
שמישהו צלצל. רק שאף אחד לא ירד בדלת האחורית אחורית, לכן
יסמין תפסה ריצה עד הדלת האחורית וירדה.

היא עשתה את הדרך הארוכה למדי לבית הספר, ושוב חשה שאינה
קיימת, שלמעשה היא לא הולכת שם, כמו ברחוב שלה.

היא נעצרה מעל בית הספר. המדרגות חתכו בצמחייה במדרון. מגרש
החנייה השתרע מתחתיה, ומאחוריו מגרש הכדורגל. למטה מימין היו
הקרוואנים והצריפים של מגמת אמנות. בניין בית הספר עצמו היה
טבול בעצים גבוהים. מיכה השומר ישב ליד הבודקה שלו.

יסמין התכוונה לרדת במדרגות. אבל לא, החליטה פתאום. היא לא
רצתה לזכור את בית הספר כפי שעכשיו זכרה את הבית. היא רצתה
לזכור אותו כמקום שהשתייכה אליו והיה שייך לה. היא לא רצתה
לזכור אותו כמקום שחסר אותה.

היא עצמה את עיניה וחשבה על גייל.

יסמין, אברדין, ישו, ג'ורג' ובן מצאו את עצמם בחדר גדול, לבן
וריק.

"מה לעזאזל..." ג'ורג' החל במורת רוח.

"הנה הוא," אמרה יסמין, שהובילה את הדרך, ושחררה את אחיזתה
מידיהם של אברדין וישו.

גייל עמד סמוך לאחד הקירות. נראה היה שלא הבחין בהם. עיניו היו
עצומות, ונראה היה שבכלל לא נמצא שם, שרוחו, אם אפשר לומר זאת
על רוח רפאים, היתה במקום אחר.

"אלוהים אדירים הוא מהמם," אברדין המתה, "בכל אופן, היה מאוד
לא נחמד מצדו לקרוא לנו דווקא באמצע ההופעה," קולה נעשה חד.

"מה את רוצה? מלאך שומר," ג'ורג' נאנח בזעף.

אברדין התרכזה לרגע, והמוסיקה הסוחפת של "ביי ביי ביי" מילאה
את החדר. היא, ג'ורג' ובן התחילו לרקוד בטירוף. יסמין הביטה
בהם בחיוך וחשבה חולמנית על ג'יי סי. הוא היה פצצת אנרגיה על
הבמה.

ישו נעמד קרוב אליה, בברט אדום. "אני חושב שהוא מתעורר," אמר,
מביט בגייל.

גייל אכן התעורר. הוא עיקם את מצחו וביטל את המוסיקה. ג'ורג'
עצר ועיקם את אפו בשרבוט שפתיים, אבל בן ואברדין המשיכו לרקוד,
צועקים בקולי קולות:

Don't wanna be a fool for you
Just another player in your game for two
You may hate me but it ain't no lie
Baby bye bye bye...

"תסתמו את הפה!" גייל צרח.

הם השתתקו מיד והביטו בו כמו ילדים נזופים.

גייל ניגש אל יסמין ונטל את ידה בהבעה רכה. "נהנית בהופעה?"

"כן," היא אמרה, ותחושה נוראה העיבה על הרגשת השייכות המאושרת
שתמיד חשה במחיצתו.

"אני מצטער שקראתי לך באמצע," גייל אמר והוסיף בעדינות, עיניו
בוחנות היטב את פניה, "חשבתי... חשבתי שתרצי להכיר את הילד
החדש שלי."

יסמין ניסתה לבלוע את הגוש המריר בגרונה. "זה הסוף, אם כן?"

"אוי זה כל כך עצוב!" אברדין החלה להתייפח על כתפו של ג'ורג'.
ג'ורג' הדף אותה, והיא עברה אל כתפו של בן.

"כן," גייל לחש והסיט קווצת שיער ממצחה, "סיימתי את התפקיד שלי
איתך. עכשיו הגיע זמנך לצאת לדרכך לבד. פרשי כנפיים, ילדתי,
ועופי!" זאת אמר בטון דרמטי שגרם אפילו לאברדין להרים את ראשה
ולהביט בו בעיקום שפתיים.

יסמין לא מצאה שום דבר מוגזם בזה. "אתה חייב לעזוב אותי? לא
נוכל להמשיך ביחד, לא כמלאך שומר והנערה שלו, אלא סתם כחברים?"


"לא. זה לא הולך ככה. אסור לך להיות קשורה אלי לנצח. את צריכה
להמשיך את חיי הנצח שלך עצמאית..."

"למה?" שאלה יסמין.

גייל הביט בה וצחק קצת, ובכה קצת, ואמר, "ככה זה כאן."

"אבל אני לא יכולה!" יסמין קראה בפאניקה, אחרי שחשבה על זה
קצת, "אני לא יכולה להמשיך בלעדיך. אני לא יכולה לבד, בלי לדעת
שתמיד תהיה שם בשבילי כשאזדקק לך... אני לא מוכנה עדיין,"

גייל הניח את ידיו על כתפיה. ידיים חזקות כל כך, שרק גרמו לה
לחשוב מה תעשה בלעדיהן. "את מוכנה בהחלט. אני ואחרים הכנו
אותך. עשית מסעות לבדך בתקופה שרוב הרוחות עדיין לא מסוגלות
להיות לבד, ואת מסוגלת להמשיך עם זה. את יודעת כל מה שצריך
לדעת."

"אבל," יסמין קראה, נואשת, "בכל פעם שהייתי לבדי ידעתי שאתה
תהיה שם אם אזדקק לך. הרגשתי בנוכחות שלך ורק כך הייתי
חזקה..."

"את חזקה בזכות עצמך ולא בזכותי." פסק גייל, "ביקרת בקבר שלך
כרוח חדשה. בדרך כלל לרוחות לוקח שנים עד שהן מסוגלות לבקר
בקברים שלהן. אני עוד לא ביקרתי בשלי. ונכנסת לבית שלך בקור
רוח, ראית את חדרך, את ההורים שלך... צריך הרבה אומץ בשביל זה,
ועוד כל כך מוקדם. ומה, את הרפתקנית לא קטנה, עושה לך טיולים
לטבריה, לוחמת בשם הצדק," הוא התחייך, "מבקרת במקומות
היסטוריים, עושה בלגאנים באירועי חתימות... תאמיני לי שאת
מסתדרת יפה מאוד לבד."

"מה," יסמין אמרה בפליאה, "היית... כלומר, אתה יודע איפה
הייתי?"

"כמובן," גייל אמר בהיסח הדעת.

שניהם חשבו, כנראה, על אותו דבר, והסמיקו.

גייל הציץ בארבעת האחרים שהאזינו דרוכים לכל מילה, נאנח, ומשך
אותה לפינה.

יסמין הביטה בו בהיסוס. היא אילצה את עצמה להביט היישר בעיניו,
שהתרככו. הן היו מלאות אהבה. לא אהבה ותשוקה כמו אצל גייל
האחר, אלא אהבה יקרה פי כמה. אני הולכת לאבד את זה, היא חשבה
ונשכה את שפתיה כדי לא לפרוץ ביפחות רמות.

"גייל," היא אמרה בהיסוס.

"מה?" הוא לא הביט בה.

"ידעת איפה אני ויכולת להרגיש מה שאני מרגישה, ו..."

"אז?" הוא שאל בחיפזון, כאילו ממש לא רצה להמשיך את השיחה
הזאת.

"אז למה לא באת אלי כשהייתי זקוקה לך כל כך, כשביקרתי בבית,
ו..." היא ניסתה לא לבכות כשנזכרה בזה.

גייל הביט בה מופתע, כאילו לא לזה ציפה, והסמיק. "הרגשתי שאת
זקוקה לי," הוא אמר, "הרגשתי... ראיתי... כמה כאב לך בבית
הקברות ובבית. אין לך מושג כמה בכיתי כשראיתי אותך מסתובבת
בבית, בחדר שלך. אבל הרגשתי שזה יותר מדי פרטי, אפילו בשבילי.
חוץ מזה, הייתי יכול עוד להסתובב איתך ולגונן עלייך מכל העצב
שתחושי כאשר תיזכרי בחייך, אבל אני לא חושב שזה היה עוזר לך.
היית צריכה להתמודד לבד. דרך ההתמודדות האישית שלך היתה בחיטוט
בפצע. זה היה מבחן אכזרי, אבל עדיף כך. הייתי צריך להחזיק את
עצמי כדי לא להגיע אלייך ולקחת אותך משם, או לפחות להיות לצדך
כל העת. אבל עכשיו אני שמח שלא עשיתי את זה."

"כבר גורם לי להרגיש יותר טוב לדעת שראית אותי שם."

"אני מצטער, יסמין,"

"אין על מה. אני חושבת שאתה צודק. אז... כל הזמן כשהייתי לבד
בעצם לא הייתי לגמרי לבד? ראית אותי כל הזמן? זה ממש מגניב.
איך עשית את זה?"

גייל צחק באיזושהי הקלה. "לא בעיה. אפילו לא הייתי צריך לעצום
עיניים, רק להתרכז בחלק שלי שהוא את, והכל כבר היה בראשי."

"הכל?" יסמין שאלה בהיסח הדעת, ופתאום פניה להטו.

גם גייל הסמיק כמו אש. הוא ניסה לומר משהו, אבל לא הצליח.

"אתה מתכוון לומר שראית את זה, נכון?" היא שאלה לבסוף בקול
צרוד. לא היה אכפת לה לדבר גלויות ברגע טראגי זה, "ראית את
הפנטזיה שלי עליך, נכון?"

גייל הידק את שפתיו בהרהור. "יסמין," הוא אמר ברכות, "לא ראיתי
את זה. ראיתי איפה את בזמן שאר ההרפתקאות שלך. אבל לא ממש ר...
לעזאזל, יסמין," הוא אמר לבסוף ורקע ברגליו, "מה שאני מנסה
להגיד זה... זה הייתי אני, בסדר?" הוא הביט הצדה, "אני שכבתי
איתך אז, ולא שום דמות דמיונית שלך. שנינו היינו זקוקים לזה
כדי להרגיע את המתח בינינו. בלי שום בושה וחרטות עכשיו, בסדר?"


יסמין פערה את עיניה. גייל... גייל האמיתי... הוא זה ששכב
איתה. אוי לא, אני הולכת לקבל אורגזמה כאן ועכשיו.

"איך... כלומר," היא ניסתה להסתיר את סערת הרגשות שלה בדבר
שהיתה טובה בו, לשאול שאלות, "חשבתי שאתה לא יודע לקרוא
מחשבות, אז איך ידעת..."

"בהתחלה זה באמת היה יציר דמיון שלך," גייל הסביר בסבלנות.
ראיתי את זה בזמן שחתכתי מלפפונים לסלט. ואז נכנסתי לשם וגרמתי
לו לעזוב אותך ולהיעלם, את זוכרת? אז זו חדלה להיות הפנטזיה
שלך והפכה לפנטזיה משותפת שלנו. ואחרי שהוא נעלם אני ניגשתי
אלייך ו... את בטח זוכרת את השאר."

יסמין פרצה בצחוק היסטרי, "אוי לא, גייל, ה'שוקולד שוויצרי
אמיתי'," היא הרימה גבה מפתה, "היית אתה? אלוהים אדירים..."
היא המשיכה לצחוק בשקט.

"מה את רוצה?" גייל שאל, נעלב, "הייתי צריך לשחק כאילו אני
דמות בפנטזיה שלך. מאיפה אני אמור לדעת על מה את מפנטזת?"

יסמין המשיכה לצחוק. היא ראתה את הסומק בלחייו ואמרה בחיבה,
"אני חושבת שאתה חמוד, גייל."

הוא גירד את עורפו. "תודה."

"נהנית?"

"ממה?" הוא שאל באי נוחות.

"נו, אתה יודע," היא אמרה בשובבות.

"זה היה נחמד." הוא לא התכוון לומר לה שזה היה המין הכי מספק
שהיה לו מעולם.

"גם לי היה נחמד," היא אמרה בחיוך גדול.

גייל העביר לשון על שפתו בהרהור, "אז את רוצה להכיר את הילד
החדש שלי?"

יסמין הרצינה מיד. לזמן מה שכחה את העובדה המצערת שהיא עומדת
להיפרד מגייל לנצח. "כן..." היא אמרה, "אבל זה תלוי."

"במה?"

"זה בן או בת?" היא שאלה ישירות.

גייל הסמיק, "בן. לוסי צדקה. לא הייתי צריך לקחת תינוקת
מלכתחילה."

"אתה לא אוהב אותי?" היא שרבטה את שפתיה.

"אני אוהב אותך יותר מדי," הוא אמר בקלילות.

"טוב," התשובה הזאת סיפקה אותה, "אז אם זה בן, אני רוצה לראות
אותו. מתי הוא נולד?"

"הוא עוד לא נולד. אחרי שייוולד לא יהיה לי זמן חופשי רב,"
גייל אמר, אבל נשמע שמח על כך.

"למה אתה עושה את זה?" יסמין שאלה בסקרנות, "פעם אחת לא הספיקה
לך?"

"אני אוהב את זה. זה התפקיד שלי. חוץ מזה שאני חייב, מוסרית,
לעשות את זה. יש מחסור במלאכים שומרים," גייל אמר ברצינות.

הוא התקרב אליה ואחז את פניה בידיו. "זה עלול לכאוב," אמר,
"אבל אל תדאגי, אני מחזיק אותך." הוא הצמיד את פניו את פניה
וסגר בכפות ידיו את הרווח ביניהן. הוא לא נישק אותה, אבל יסמין
יכלה כמעט לחוש בשפתיו על שלה, כיוון שרק רווח קטן הפריד
ביניהן, ונשימתו ליטפה את שפתיה. מצחו נלחץ חזק אל מצחה, אפו
אל אפה. הוא לחש שעליה להשאיר את עיניה פקוחות וכך עשתה,
והביטה בעיניו שהיו בקרבה מפחידה אליה. הביטה ישר לתוך החום
הבהיר המנצנץ, לתוך האישונים השחורים. לפתע הרגישה שהיא טובעת
בתוכן ונבהלה. גייל החזיק בפניה חזק.

כאב ראש עצום אחז בה לפתע. היא הרגישה שהיא, לא, ראשה, מתגלגל
ומתהפך בתוך אפלה דביקה. לקח זמן מה עד שהכאב פג מעט. היא
הרגישה שהיא נמצאת במקום לא שלה, ומחשבות חיצוניות כמו הלמו
בראשה מכל הכיוונים. היא הרגישה שהיא חצויה. מצד אחד חשה עצב
גדול, ומצד שני חשה שמחה גדולה. משהו בריק שסביבה היה מוכר,
כאילו היא מרגישה את עצמה. בשולי ראשה יכלה לראות את עיניה
ממלאות את כל שדה ראייתה. והיו עוד מחשבות מכוסות צללים. היא
מצמצה בכאב וראתה מולה עובר. היא ראתה כבר תמונות אולטרסאונד
של עוברים, אבל אף פעם לא ראתה עובר ממש, נח מכווץ בתוך רחם
גדול וחמים. היא יכלה לחוש שהעובר שבע ורגוע, והבינה שזה חלק
ממה שגורם לשמחתה הרבה. היא אהבה אותו. רצתה לגשת אליו ולחבק
אותו. אבל אז חשה תחושת ניתוק מכאיבה.

היא פקחה את עיניה, והביטה בגייל, שהתרחק ממנה.

"את בסדר?" הוא אמר והחל לנשק את פניה, "לא רציתי להכאיב לך,
אבל היה לי חשוב שתכירו זו את זה."

"כן, אני בסדר," יסמין אמרה והתרחקה ממנו בכעס מה. הילד הזה
עומד לקחת ממנה את גייל.

"כך ראיתי אותך לפני שמונה עשרה שנים," גייל אמר ועיניו הורמו
בהרהורים, "עוברית קטנה ומתוקה. הייתי כל כך נרגש לכבוד הולדת
בת טיפוחי הראשונה. פחדתי שלא אעשה את זה כמו שצריך," הוא נתן
בה מבט שואל.

"הו, לא, גייל, היית מלאך שומר נהדר!" יסמין קראה בנאמנות.

"תודה," הוא חייך.

"מה היה המקום הזה, גייל?" היא שאלה בחשש, בהתרגשות.

"דעתי," הוא אמר, "הכנסתי אותך פנימה, לתוך ראשי, כדי שתוכלי
לראות את העובר. הרגשת אותך, נכון?"

"כן."

"אז אני רוצה שתדעי שתמיד תישארי שם. אמנם את רוב זמני אאלץ
להקדיש לתינוק החדש. אבל אני אמשיך להרגיש אותך, ובכל פעם
שתהיי מיואשת ותזדקקי לי מאוד, אני אבוא. מבטיח."

"הו גייל," יסמין קראה בדמעות, מבינה לחלוטין שזה הסוף.

הוא חיבק אותה. יותר לא יחבק אותה כך.

"את כבר יודעת מה תעשי?" דמעות היו גם בקולו.

"כן," היא התייפחה לתוך חזהו, "דיברנו על זה כמה פעמים. ישו
עומד לחזור לירושלים, ג'ורג' ואברדין ימשיכו בהרפתקאות
הספונטניות כל אחד בנפרד, בן רוצה להתחיל במסע לכל האנרגיות
ואני אצטרף אליו."

גייל הביט בה וחייך מבין הדמעות, "הוא בחור חמד, יסמין, את
יודעת את זה?"

יסמין צחקה והשפילה את מבטה ומשכה באפה.

גייל הוביל אותה חזרה לאחרים, שהמתינו בסבלנות.

"עכשיו אנחנו צריכים להיפרד, נכון?" אברדין קראה בבכי והטילה
את עצמה על יסמין.

ג'ורג' השפיל את ראשו בניסיון להסתיר את הדמעות שלו. "תעשו את
זה מהר, בסדר?" רטן, "אני שונא פרידות."

"אני אתגעגע אלייך כל כך!" אברדין קראה בסערת רגשות.

"גם אני," יסמין טמנה את ראשה בכתפה, "את... את החברה הראשונה
שהיתה לי. אני תמיד אזכור אותך בשמלת הכלה האיומה שלבשת
כשראיתי אותך לראשונה!"

"תודה!" אברדין קראה והמשיכה לבכות.

ג'ורג' ממש תלש את יסמין מעליה וחיבק אותה. "אני שונא רגשנות,"
הוא אמר בקול רטוב מבכי, "אבל... אני באמת אתגעגע אלייך. אני
יודע שקשה להסתדר איתי, אבל את תמיד היית כל כך נחמדה אלי
וגרמת לי להרגיש רצוי..."

יסמין טפחה על כתפו כדי להרגיע אותו. "זה בסדר, ג'ורג'. תראה
שזיכרוני יתעמעם במהרה. עוד מעט תחזור למקלחת שלך ותראה שתרגיש
הרבה יותר טוב."

"א... איזו מקלחת?" ג'ורג' משך באפו.

"היית במקלחת לפני שנפגשנו, לא? יש לך גוף נהדר." היא קרצה
אליו.

"תודה," הוא אמר בשביעות רצון, "אני עושה הרבה כושר."

"למעשה הוא ניפח לעצמו את השרירים בכוח המחשבה," בן הקניט
אותו, "ישר אחרי שמת הוא היה ממש רבע עוף, שקשה להאמין."

ג'ורג' בעט בו.

ישו ניגש אליה. "הו, מנקה החלונות האהוב שלי!" היא קראה בפרץ
של רגשנות וחיבקה אותו.

ישו משך בכתפיו בפליאה, אבל השיב לה חיבוק חזק, עיניו דומעות
והפעם לא משפעת.

אחר כך אברדין זינקה על גייל ונתנה לו חיבוק ונשיקת פרידה
רטובה וארוכה. הוא נשא זאת באורך רוח. ישו ניגש אליו אחריה והם
לחצו ידיים. העובדה ששניהם לא ממש השתייכו לחבורה העליזה
והשובבה של אברדין, ג'ורג' ובן גרמה להם להיות קרובים. ואז
ג'ורג' ניגש אל גייל, נתן לו חיבוק גברי מבויש ומלמל שהוא "לא
כל כך נורא, בסך הכל, בשביל מלאך שומר."

לבסוף כולם התרחקו והביטו זה בזה במבטים רציניים.

אברדין, ישו וג'ורג' נעלמו ראשונים אחרי ברכות פרידה אחרונות.


יסמין ניגשה אל גייל וחיבקה אותו חיבוק אחרון, ממררת בבכי.
גייל הביט בה בפנים רטובות. "את יודעת שאני תמיד אהיה שם
בשבילך," הוא אמר חרש. היא הנהנה. לרגע ארוך עוד התחבקו והביטו
זה בפני זו, כמנסים לחרוט זה את תווי הפנים של זו בזיכרונם,
ואז גייל נשק למצחה ושיחרר אותה.

"יש לי משהו בשבילך," הוא אמר.

"מה?" יסמין שאלה בפנים שטופות דמע.

הוא התרכז לרגע, וכמה שקיות סופרמרקט מלאות הופיעו בידיו.
"המחברות שלך," הוא אמר חרש, "חשבתי שתרצי אותן."

"כמובן!" יסמין לקחה שקית אחת והוציאה מחברת. היא דפדפה בה
וחייכה למראה כתב היד הילדותי, ואז החזירה את מבטה אל גייל
וצער הפרידה שוב קרע אותה. "תודה רבה," היא מלמלה.

"אין בעד מה. אלה המחברות שלך, זוכרת?" הוא שאל בחיוך.

היא הנהנה. הם לחצו ידיים.

אחר כך גייל פנה אל בן, שעמד בצד נבוך, "תשמור עליה היטב!"
פקד.

"כמובן," אמר בן.

יסמין נזכרה במה שגייל אמר עליו ובחנה אותו מלמעלה עד למטה,
במבט חודר כל כך שבן הסמיק והשפיל את ראשו. "לאן נלך קודם?"
היא שאלה.

"מה דעתך על פארק שעשועים? נראה לי שאנחנו צריכים קצת הסחת
דעת..."

"בהחלט. אבל אם אתה מעלה אותי לאיזו רכבת הרים או... כל מתקן
שמתהפכים בו, אני מקרקפת אותך," יסמין איימה עליה.

"בסדר," הוא גיחך ולקח את ידה.

הם פנו לעבר גייל.

"להתראות, יסמין," הוא לחש, פניו היפות אדומות מבכי.

"להתראות מלאך שומר שלי," היא לחשה.

בן, בחוכמתו, לחץ את ידה לחיצה אחרונה, ולקח אותה משם מיד.