מוקדש לע.נ, לאהבתו הגדולה- הדיונות ולכל מי שאוהב את הטבע
ובמיוחד את הדיונות,
שבהם שנינו, (ע.נ ואני) טיילנו והתפללנו שהמפלצות לא יגיעו
אלינו.


כשהגענו לדירה החדשה, רק לפני 10 שנים, ראיתי את הים משקיף
מולי. ים כחול וזוהר מהשמש העומדת בשיאה. לעת ערב הייתי עומד
בדירתנו בקומה השביעית וצופה לעבר השקיעה המרהיבה וכך חוזר
חלילה כל יום. כשהגענו לפני 10 שנים היו מסביב רק חולות ובתים
מפוזרים. היינו ממקימי השכונה החדשה, המייסדים. הבניין שלנו
היה אחד משנים עשר בניינים גבוהים שעמדו במעגל וסימנו את ראש
הפינה לכל שאר הבתים שנבנו בשכונה.

ממערב, ממזרח ומדרום לנו היו חולות ומימיננו לכיוון צפון עמדו
בתים ישנים שסימנו את הגבול של העיר עד לבניית השכונה
החדשה-השכונה שלנו. התרחקנו מהעיר. לא פנינו צפונה אלא רק
במקרים מיוחדים. אנחנו שהיינו גאים בשכונה שלנו היינו מטיילים
רק בכיוונים שאין בהם בתים, רק בחולות.
עם הזמן נמשכה הבנייה מסביבנו. הם מהצפון כל הזמן התקרבו אלינו
וכבר נהינו מוקפים בבתים בכיוונים שעדיין לא היו בהם חולות.

עדיין הצלחתי לראות את הים מבין החרכים של הבתים. עד שלפני
שבועיים כבר ראיתי בניין אחד ממש מולי, שנבנה ממש נגד עיניי
וראיתי עליו פועלים זרים עמלים ששמחים בעבודתם. הם עמדו על
הפיגומים, ממש מולי חלוני, וחייכו אליי. חייכתי אליהם חזרה
ומיד רצתי לקומה השמינית כדי שאוכל לראות את הים.

אחרי שבוע הם הגיעו לקומה שלי - הקומה השמינית. שוב לא יכולתי
לראות את הים, שוב החלטתי לעלות לקומה גבוהה יותר,לקומה
התשיעית והאחרונה בבניין שלנו.
השבוע נחרדתי, הם הגיעו לקומה התשיעית ולא ראיתי שהם התכוונו
להפסיק.
לא ידעתי מה לעשות, איך אוכל לראות את הים כל יום?
החלטתי: ארוץ לדיונות, לחולות ושם אראה את הים. זו הייתה הרגשה
נפלאה: ראיתי את הים מולי ואת השקיעה הנפלאה. הבטתי לאחור
וראיתי את הבניין הזה מתקרב, פחדתי לאן עוד אברח מהמפלצת?