הוא עמד בתחילת השביל, עדיין מתלבט אם להמשיך. בסופו של דבר
החליט שאם הוא בא עד לפה הוא כבר יעשה את זה. הוא התקדם בהיסוס
קל, לאט לאט, מסתכל סביבו, אולי מחכה שמישהו יעצור אותו בדרך.
אף אחד לא היה בסביבה חוץ ממנו. הוא המשיך ללכת עד שהגיע לשער
המתכת הגדול. שם את ידו על הידית וחיכה שניה. לקח נשימה עמוקה
ופתח את השער. חריקה צורמת נשמעה, הקפיצה אותו לשניה ואחרי זה
חזר למחשבותיו.
הוא התקרב, ברכיו רועדות מעט מפחד.
ברגע שהגיע התחיל לדבר, יודע שאם לא ידבר עכשיו, לא ידבר
לעולם. הוא רק יצבור את הפחד וישתמש בו בתור תירוץ.
"אני לא יודע ממש איך להתחיל. אף פעם לא הייתי במצב כזה. באתי
לפה בעיקר בשביל להתנצל בפנייך. אני יודע שלא נתתי לך מספיק
מעצמי, שלא נפתחתי אלייך, לא השקעתי בך את כל כולי. אני יודע
שהייתי שקוע בעצמי, אולי אני עדיין כזה. קשה לי כל- כך שאת כבר
לא איתי, אני מרגיש מוזר לקום בבוקר לשים את היד על הכרית
ולדעת שאת לא שם. את שוכבת במקום אחר, ליד מישהו אחר. אני לא
יודע אם טוב לך עכשיו, כי לא דיברנו מאז מה שקרה, אבל אני רק
רוצה להגיד לך משהו. נראה לי שבשביל זה בעצם באתי. אני יודע
שזה לא ישנה כלום מהמצב שלנו, אבל אני צריך להגיד לך את זה."
אחרי שדיבר כל- כך הרבה, כמעט בלי לנשום, לקח נשימה עמוקה
והרגיש דמעה יורדת על לחיו. הוא מחה אותה באצבעו. הוא לא בכה
המון זמן ועכשיו היה קשה לו אפילו יותר. הוא ירד על ברכיו
והרגיש עוד ועוד דמעות בעיניו אבל עצר אותן בכוח.
"זה פשוט ש... שהבנתי... רק עכשיו... ש... אני אוהב אותך..."
הוא הרגיש עוד דמעה מתגלגלת לה באיטיות.
"רק עכשיו..." הוא אמר והניח לראשונה את ידיו על האבן, דמעותיו
זולגות עליה, ממשש אותה, את האותיות שעליה.
ת.נ.צ.ב.ה. |