זה משתנה קצת,
כל הזמן,
אתה אף-פעם
לא נשאר
במקום בו
אתה עומד,
מחכים קצת
וכלל לא מרגיש
איך הראש לומד,
כמה אתה באמת מרגיש
כשאינך בודד?

כשמותר לך לשכוח,
ואתה זוכר,
למרות הכל,
שוב מפסיד
או מנצח,
היום נלחם
עם האתמול,
ויודע שאין טעם
להעמיד את
אלה בתחרות,
אבל זו כבר אשמתך,
אתה יצור מדי פשוט,
וכמה רגש אתה
באמת מייצר,
בחושך, לבד,
כשאתה כותב?
חומה של מלל,
חומה של זבל,
זה הכי כיף לגעת
במקום הכי כואב.

התמונה
שוב משתנה,
שינויים קורים
כל-כך מהר,
אתה חג במעגל,
עוצר לרגע, מהרהר,
איך זה שהראש
שוב מסתחרר,
סרטים שלך, ואין אחר,
בשעות הקטנות,
משחק עם זיכרונות,
עד שנמאס לך
לשחק,
ואז זה משתנה,
ואתה יודע,
ושותק.

יודע שהמכנה
הכי משותף
של חייך,
היא רק ההשתקפות
שבוהה בעיניך,
כל השאר הוא משחק,
בו פסקת מלשפוט,
אתה בצד המפסיד,
או המנצח,
אין טעם בתחרויות,
כשהמנצח, על הדוכן,
יעמוד נרגש
וכה בודד,
זה משתנה קצת,
פה ושם אתה נוגע,
רוב הזמן אתה לומד.