היי מתוק,
הרבה זמן שלא
כתבתי אליך,
אבל גם אתה
לא ממש כותב,
ובמכתב האחרון,
ליד השם שלך,
לא חתמת ב'אוהב',
בטח חשבת שלא
אשים לב.
פעם אמרת שיש לי
לב מפלדה,
אבל הבחנתי בזה,
ראית,
ולא רק בגלל
שאני כל-כך בודדה.

אבל אני בסדר,
באמת,
זה רק החורף,
אתה יודע,
פעם אמרת
שהגשם הומצא,
בכדי שבני-האדם
יוכלו להתגעגע,
ומה היום אתה אומר?
עדיין מנסה למצוא עבודה
בתור משורר?
אני כבר לא מציירת,
רק ממלצרת
בפאב עצוב של מהגרים,
אין הרבה טיפים,
אתה יודע,
אבל מסתדרים.

היה לי בחור,
אבל די נפרדנו,
הוא הרביץ
כששתה,
או כשהיה יורד לו
הקוק,
ואני לא אוהבת
לדבר על זה, מותק,
אבל זה אתה שאמרת
שאסור לתת לצער
לשתוק,
ואתה יודע איך זה,
החשבונות נערמים
בתא הדואר,
ופתאום זה הכל
עליי,
ושלא תחשוב שאני
נבהלת,
אני רק שותה
קצת יותר
מידי.

אתה עדיין חושב עליי?
עדיין זוכר את
אותם הלילות
שלא נגמרו?
עדיין מנסה
לפרש מילים
שלא נאמרו?
איך הבטת בי, מתוק,
במבט שקט ומעריץ,
אמרת שהנוכחות שלי
בחייך,
היא סיבה לחיות,
ולא רק להשוויץ,
וזה הרגיש טוב, באמת,
עד שזה התחיל
להרגיש רע,
אבל תדע שאני עדיין
נוגעת
במבט שלך,
כמעט בכל פעם
שאני שיכורה.

ולא, אני לא מנסה
להתקרב,
קצת צבט
שבמכתב האחרון
לא חתמת ב'אוהב',
אבל בעצם,
אף-פעם לא אהבתי
אני אותך,
לא כמו שרצית,
לא כמו שרציתי,
ואני כבר לא כל-כך
זוכרת,
אם פספסנו,
אם טעיתי,
אבל אני זוכרת,
שתדע,
אפילו אם קצת
במטושטש,
זה רק החורף,
אתה יודע,
איך געגוע זקן
פתאום נראה חדש.


                                      (בהשראת טום ווייטס)