סבא שלי רוקר.
באמת! האיש בן שישים ושמונה כבר, מופיע עם הלהקה שלו בחלטורות
ברחבי הארץ, בפאבים וקיבוצים, ומדי פעם רואים איזה קליפ שלו
בטלוויזיה, ופעם בשנתיים הוא יוצא לסיבוב הופעות בניו יורק
ולוס אנג'לס עם עוד מישהו מהברנג'ה שלו.
האמת שהתקופה היפה בקריירה שלו נגמרה כבר לפני יותר מחמש עשרה
שנה. עד תחילת שנות השמונים הייתם שומעים אותו ברדיו נון סטופ.
מאז ש"משינה" התחילו ואחר כך כל הלהקות הצעירות של אז - הקהל
הגדול איבד עניין.
אני מסתכל על אלבומי תמונות שסבתא שלי שומרת ובקלטות וידיאו
מהזמנים ההם שנשארו אצלם. אתה רואה מעריצות מתנפלות על הבמה,
אשכרה! אתה רואה צעקות, חזיות והתעלפויות - כאילו הביטלס
מופיעים בפארק הירקון. אתה רואה עשן צבעוני ומאבטחים, זיעה ומה
לא.
ובמרכז כל זה - סבא שלי. קצת יותר צעיר כמובן, עם יותר שערות
ופחות קמטים, דופק על הגיטרה, עוצם עיניים ומלהיב את הקהל עם
תנועות שלא נפרט כאן.

אני זוכר שכשהייתי ילד קטן הייתי יושב על הברכיים שלו, והוא
מקפיץ אותי ושר לי שירים מרוסיה, או שאנחנו משחקים במשחק שאחד
צריך להוציא את הידיים שלו מהר לפני שהשני יצליח לתפוס אותן.
אתם מבינים מה הקטע? זה פשוט בלתי אפשרי לקשר את הרוקר הלוחש
אל המיקרופון במועדון רוקסן (ז"ל) ומריץ סולואים עם דיסטורקשן
לסבא שמקריא מהספר את סיפורי זהבה ושלושת הדובים.

כשהייתי בתיכון זה היה יתרון גדול בשבילי. לא שהשווצתי בזה.
סיפרתי עליו רק לחברים הכי טובים, אבל זה כמובן גלש מהר מאוד,
ואנשים היו מצביעים: "זה הנכד של..., הוא לומד בכיתה י'4..."
מדי פעם היו ניגשים אלי כדי לשאול שאלות על סבא שלי: איך הוא
בחיים, מה שלומו, האם הוא הולך להוציא תקליט חדש ועוד אלף
דברים. פעמיים אפילו נתנו לי נייר שאני אעביר לו כדי שהוא
יחתום להם עם הקדשה. הייתם מאמינים?

אני חושב שאפילו את החברה הראשונה שלי הייתי חייב לו. היא
הייתה ילדה שלא העזתי לחלום עליה אפילו. ופתאום בתחילת כיתה ט'
מתיישבת על ידי בשולחן ומחייכת. עיניים חומות וגדולות, עור חלק
כל כך וחזה אללא איסטור. מיד רצתה להגיע אלינו הביתה ושאלה מתי
היא יכולה לפגוש אותו.

אולי שיא האבסורד היה כשאני בן שבע עשרה. הגעתי אליו לדירה די
בהפתעה, דפקתי בדלת, והוא פותח לי עם סיגריה בפה, מסטול לגמרי
ואומר לי: "שימי! איזה יופי שבאת, בוא מותק תיכנס." אתם
קולטים? סבא שלי מעשן ג'וינט עם עוד שני חברים שלו שניגנו אתו
פעם באיזה הרכב, מסטול עד השמיים וכל זה לפני שאני בכלל העזתי
להכניס נובלס כי פחדתי מהאינקויזיציה של אימא שלי - הבת שלו!

בצבא כבר למדתי את הלקח. לא סיפרתי לאף אחד שום דבר, אבל המחשב
של הבקו"מ היה גדול עלי. קצין מיון מכניס אותי לראיון ושואל מה
אני רוצה לעשות, ועוד לפני שאני מספיק להסביר שאני רוצה
לצנחנים הוא מחייך "אבל לנכד של ... חייב להיות איזה יכולת על
הבמה. יש בפיקוד מרכז מקום בצוות הוואי ובידור, מה דעתך?"

אחרי השחרור התחלתי לעבוד במשרד פרסום בתור קופירייטר. הייתי
דווקא בסדר בתפקיד. משכורת טובה, מה רע?
שנתיים אחרי זה הוצאתי ספרון שירים שכתבתי לפני הצבא. הוזמנתי
לאיזה תוכנית ספרות בטלוויזיה כדי לקדם את הספר. המראיין שאל
אם אני מתכנן להלחין את השירים או להפיק מהם דיסק מתישהו (מן
דרך לעקוף את ההבטחה שלו שלא נדבר על סבא שלי). התשובה שלי
הייתה: "לא נראה לי, יש גבול לכל תעלול"!