בראותך את אלוהים
אתה -
בעצם,
רואה אור גדול.


אנשים שרואים אור, מסנוור
תמיד עוצמים עיניים, גם אם זה בסוף.
ואחר כך הם מזילים דמעות,
על העפעפיים האוטמים, על הריסים הכאילו יפים, וביניהם.
ומנקים את מה שראו, מהר מהר כדי לחזור לראות סתם את השמיים.
שהם תכולים בגלל יותר מדי אור.
או משהו כזה. למה השמיים תכולים? ההבנה של האדם היא כל כך
קטנה, זה מדהים.
וכשעוצמים עיניים, בחושך, בדמיון, באפלה, ביצרים, האדם הוא
חיה, צריך פעם לכתב סיפור על איך איש מתחרה באיזה אחת יעני
בגלל תבונתיות ובסוף הוא מתאהב בה, אבל בעצם זה היה מההתחלה,
אבל צריך לכתוב את זה יפה כמו קפקא ולא כמו איזה תסריטאי רוסי
סוג ד', אחרת זה לא נחשב.
אז בקיצר, כשעוצמים את העיניים ממשיכים לראות צורות, אפילו שאי
אפשר לראות כי העיניים עצומות, והצורות האלה הן בדמות האור
שהרגע ראית, והשמיים עכשיו הם סתם חושך. אז אנשים פותחים את
העיניים כי זה עושה להם כאב ראש.



או שהם כותבים שירים.

טוב, אולי לא כל כך טובים כמו יהודה עמיחי, אבל בלאו הכי לא
תבינו כי אתם סתם אנשים שפותחים עיניים.  וגם אני, וגם אני.
או שלא. משיח לא בא וגם לא מלאך המוות, מה הולך להיות עם
אלוהים והעולם, המוח שלי כך כך קטן, אוי אור
לך תמצא איזה עדשה
ותרכז קצת קרניים
על איזו פיסת קרקע.
ואם זה לא עובד אז תשרוף
ניירות.