אני אוהב אותך. הוא צעק לי, אבל שמעתי רק את ההד. ראיתי אותו
מסתכל עלי, בזהירות לאט לאט מתקרב לקצה, מתקופף מעט, מפחד שאם
יצעד עוד צעד יצטרף אלי. אני רואה את הפנים שלו, אני מנסה
לחייך אליו להגיד לו שזה בסדר. אבל הוא לא רואה, הוא עוצם את
העיניים וצועק לי "אני אוהב אותך".
הנפילה הייתה קצרה, 5 שניות-10 שניות לא יותר, אבל זה נראה כמו
נצח.
תמיד אמרו לי כשהמוות איטי ושאת צריכה לחכות לו שהוא יגיע, אז
כל החיים עוברים לך מול הפנים. אבל לי. כלום. החיים שלי היו
ריקניים, לא היה בהם כלום, חוץ ממנו. ואותו ראיתי, לא הייתי
צריכה לדמיין.
הסתכלתי על הנוף, על ההרים היפים, ראיתי איילים מתרוצצים
בגבעות, אוכלים שיחים שותים מגבים.
מקום פסטורלי למות בו, חשבתי לעצמי. אני שמחה שככה אני
מסיימת.
תמיד חשבתי שאני אמות בתאונת דרכים, או בפיגוע, או שסתם מהתקף
לב או מסרטן ריאות שאני אחטוף מכל הזיהום אוויר שיש פה. אבל
כנראה שהיה לי ייעוד אחר, למות במקום שקט ויפה מרוחק מהכל,
שאני אלך לעולם שאחרי בשקט לא בסערה.
תמיד חשבתי שאני אמות אז כשאני אגיע לגן עדן (תיארתי לעצמי
שלשם אני אגיע מכיוון שלא עשיתי דברים רעים כל כך בחיים) אז
אני אכעס ואעשה בלאגנים בשביל שיחזירו אותי, למרות שהתשובה
הייתה ברורה לי שזה לא יקרה.
כנראה שאלוהים הרגיש שאני מהאנשים שעושים מרידות, ושאני לא
אקבל את המוות שלי. ולאלוהים אין זמן על הראש עכשיו לאנשים
כמוני, יש לו מספיק דאגות על הראש. אז הוא רצה שאני אמות במקום
שקט ויפה, שאני אבוא רגועה.
פחדתי להסתכל למטה, יש לי פחד גבהים. רציתי לדעת עוד כמה זמן
אני אגיע למטה. כבר נהיה לי משעמם ככה לסקור את כל החיים שלי,
כבר אמרתי שלא היה בהם משהו כל כך מיוחד. היו לי חיים רגילים,
חבר, עבודה, כלב וחתולה. לא קרו דברים מיוחדים שיש לציין עכשיו
ברגעים האחרונים של החיים שלי. אולי הקפיצת בנג'י שעשיתי לפני
שנה, למרות שבימים האלה כבר כולם עושים את זה, זה נהיה כבר
שיגרתי.
נחתי, זה כאב. מאוד כאב. אבל לא הרגשתי. זה קשה להסביר. זה כאב
משהו כמו מחצית-מחצית-מחצית של שניה, אף פעם לא הייתי טובה
במתמטיקה. ואז הייתי מתה. והכל היה שחור.