הוא סחב את עצמו מהמיטה אל הכיסא, עדיין רדום ברוב חלקי גופו.
עיניים מסרבות להיפתח, מדים זרוקים על הריצפה, מהווים שטיח
לרגלי כלבתו. צלצול מרגיז של שעון מעורר המודיע כי החיים
חוזרים על עצמם. יום אחרי יום היה עושה את אותם דברים, אותם
אנשים, אותה דרך, אותה צורה. אותם חיים.
נסיעה מיותרת לבסיס, שספק אם הייתה שווה את השהייה שם. כל היום
הסתובבה בו מחשבה שסרבה להתנתק ממנו.

למה הוא? למה כאן, למה עכשיו, למה לא מישהו אחר. את הפתגם
הידוע במטרתו הקבועה לעידוד על מליון האפריקאים הרעבים ואתה
צריך להודות על גורלך כבר שמע מספיק, אך אף פעם לא התעמק להבין
אותו, עד לאותו יום. אולי לאותם מליון אפריקאים יש רעב, אבל
אין להם שיגרה. מדי פעם הצלב האדום מגיע במטוסים שלו, אלפי
מתנדבים מחלקים להם קרטונים עם לוף ותירס, מדי כמה תקופות הם
נודדים עקב מחלות ומחסור במקומות לקבורה לאילו שנותרו מאחור.
מדי פעם נודדים כי רודפים אחריהם קבוצות טרוריסטים שמנסים
להנהיג מהפכה, ולפתור את בעיית האיידס באזור. אבל הבעיה הגדולה
ביותר שהיה יכול להעלות במוחו היא שעת החזרה הביתה, שנעה בין
16:00-18:00 כשבאותו הערב כתב של ערוץ 2 יודיע שעוד כמה עשרות
אלפים מתו מאיידס, וכמה עשרות אלפים מרעב, וכמה עשרות אלפים
מקרבות מורדים באזור.
אבל הוא? אולי קרב על כיסא פנוי ברכבת מלאה בטירונים שחוזרים
לבסיס, או מקסימום שהמפקד יאשר לו רגילה שמזמן כבר תכנן לקחת.
כי בכל זאת, באפריקה אין ערסים, אין דרגות, אין מכוניות
יוקרתיות, אין אוכל המוני, אין מפקדים, אין שערים, אין שמירות,
אין משמעת, אין פקודות, אין מדים, אין משמעות  לזמנים, אין
צעקות, ואין שום עיר באפריקה בשם חברון או טול-כארם.  

הוא? סתם ישב בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב על נרגילה עם שני
אתיופים נחמדים שהזכירו לו את הפתגם על מיליון אפריקאים רעבים.
מתי כבר יגיע האוטובוס שלו הביתה?