הרבה פעמים הסתכלנו האחד על השנייה מבלי לומר דבר- אני הייתי
חושב על הדבר היפה הזה שאני מתבונן בו, בתקווה שגם היא הייתה
חושבת עליי. אני באמת שכבר לא יודע מה לחשוב. היא רחוקה, היא
לא כאן, אני לא רואה אותה הרבה. הודעה פה, הודעה שם או שיחת
טלפון קצרה בלילה. כבר חודש כמעט שזה ככה. היא חיילת, המצב
השתנה, בעצם הכל השתנה. זה כבר לא כמו אז, זה אחרת. אני מרגיש
כאילו עברו לפחות עשרים שנה ואפילו לא עברה חצי. הכל קורה מהר,
אני לא זוכר כמה פעמים ראיתי אותה. הרבה דברים כבר הפסקנו
לעשות ודברים אחרים התחלפו במקומם: בדיחות התחלפו ודברים חדשים
התגלו.

כל החשיבה הזאת מעייפת אותי, הלוואי והייתי יכול שלא לחשוב.
הלוואי שהייתי רובוט עם כפתור של OFF ו-ON והייתי יכול ללחוץ
עליהם מתי שמתחשק. הייתי פועל כשצריכים אותי, או פועל פעם
בהרבה זמן וככה הייתה נחסכת ממני שיגרה מייגעת. כרגע אני קורא
משהו שכתבה לפני ים זמן- "עשירי". הזדהות. אומנם לא עצוב לי,
אבל "הראש שלי כבר לא אותו ראש. אחד הדברים שהכי אהבתי בי,
הראש, השכל והמחשבה, הכל השתנה והפך להיות ריקני ורדוד",
וכשאני באמת מתעמק בציטוט הזה, אני מבין שזה כבר קרה לי כל כך
הרבה פעמים בחיים. הייתי ילד שקט והפכתי לילד מציק ומעצבן,
ומילד מציק ומעצבן הפכתי למגניב בפוזה, וממגניב בפוזה הכל
השתנה. כמעט הכל. געגועים, דאגות, תכנונים ומחשבות, מוזה, טעם
של עוד, אושר.

ואולי זה סתם עוד פנקס טקסט מיותר, שאין בו שום מטרה או תכלית,
שסתם מציק לי משהו בראש?
את לא כאן כדי להפיג בי שיעמום, אז יצרתי אותו. ואולי אני כבר
הפכתי לשיעמום, ובמקום לטייל בין ספסל לספסל ברחוב ליד הבית,
התיישבתי מול המחשב ואני מקטר אלייך באותיות?. בדיוק עכשיו אני
נזכר בשיחה הרצינית הראשונה שנהלתי עם שחר. אז כן, הוא היה
עצוב שהוא נפרד מעדנה וכן, הוא היה בודד וחיפש איזה זיון טוב.
אולי בגלל העובדה שרק שנינו יצאנו באמצע השבוע הביתה ולא היה
לו עם מי להיות, היא שגרמה לפיתוח שיחה כזאת. דיברנו על אחריי
הצבא, למרות שנשאר עוד הרבה זמן. דיברנו על טיול. אמרתי לו
שכבר יש אחד שמתוכנן עם חן ושבכל אופן תכננתי אל הקוטב הצפוני.
תיכננו לגור באיזה דירה בראשון לציון, שהוא פתאום המציא
שלהורים שלו יש והם משכירים אותה לאיזה זוג רוסים. שחר רצה
שנחיה את החיים כמו בני 20 פלוס, נשלם חובות ונשטוף כלים. נשמע
"הומואי" כשחושבים על זה, ואיכשהו רון חודר לי למחשבה. חודר.
אוף. הייתה שיחה טובה.

הוא סיפר לי כמה הוא שבוז אי-שם בעזה - להיות בתוך טנק ולחכות
לפקודות ולעשות משהו שהוא לא מתחבר אליו בשיט. אבל בכל זאת
לעשות, כי מישהו חייב לעשות את זה. אוי, כמה אני רחוק מהעולם
שלו ובכל זאת אני מרגיש אליו קירבה, כי הוא חבר ילדות, כמו
ניצן, אסף וזיוי, מהצד שלה.
גם לפעמים עוברות בי מחשבות בשיחות הטלפון הקצרות שאני מקס,
שאני מציק ושאני לא מספק את הסחורה ב-3 דקות של הטלפון
שמוקצבות לי. הרגשה של חיסרון, של פיספוס הזדמנות לגרום לה
לחיוך וזה רע קצת, כי זה אור, ואור אמור להעלות חיוך כל הזמן,
אבל אנחנו בעיצומה של שיגרה בזוגיות שלנו ואני חושב על כל הצבא
הזה ועצוב לי. עצוב לי שיש עוד מיליון ואחד דברים שעוד לא
הספקנו לעשות לפניו ושהוא קוטע הכל. ככה זה בערך עשרים דקות
בתוך הראש שלי, כשאני לבד בערב, בעוד יום ממוצע, מול המחשב.