זוכרת את היד שלך
שכמעט וכבר לא היו בה חיים
אוחזת בידי בחוזקה,
כמו מבקשת להישאר כאן עוד קצת,
או אולי לבקש סליחה על כל הזמן שאבד.
ואני עוד זוכרת שלא אמרת מילה
כשפנתה אלייך בשאלה,
כבר לא יכלת לענות,
לא היה בך את הכוח
או שפשוט לא ידעת איך
ורק שתקת.
אני זוכרת את קולות הזקנים
בחדרים שליד
זועקים לעזרה,
מבקשים תשובה,
ופחד אחז בכולי
כי המוות שם מכל הקירות
חדר לתוכי.
ובבוקר למחרת,
בטביעות מוחלטת
היא נכנסה לחדר
ובלי בכי,
רק אמרה-
"סבתא נפטרה".
ואת מגע היד הקרה
עוד הרגשתי בידי,
והמבט המבקש
נשאר עומד בעיניי.
והכל היטב זכור,
כאילו היה רק אתמול.
ולפני זה
אני לא זוכרת כלום.
תמונות מעטות שלנו ביחד,
זכרונות מעטים,
מבולבלים, משונים.
רק הפעם האחרונה
מגע ידך הקרה,
ומבט עינייך שנישא לעברי
תמונה שחרוטה היטב בזיכרוני.
אני שואלת סבתא,
למה
זה ככה?
מוקדש לסבתא יחידה, שבשל גאווה ובשל כאב ישן פיספסה.
שמתה בטרם הספיקה לומר לי כי גם היא...
וכן, סבתא, גם אני... |