יום ראשון 10.3.2002

מוחמד חאשייקה בן 22 מהכפר טלוזה שבאזור שכם, קם בבוקר ליום
חדש של שעמום.
חאשאייקה, כמנהג יום ביומו, מתחיל את יומו במסגד המקומי בתפילת
הבוקר.
מכיוון שמוחמד מובטל כבר כתשעה חודשים, לאחר שפוטר ממקום
עבודתו כפועל בנין בהתנחלות תפוח, בטענה שהוא מהווה איום
ביטחוני, הוא מחליט להישאר לדרשה היומית במסגד.
הדרשן מטיף כחצי שעה נגד ישראל והצבא הציוני. בסיום הוא אומר
"לכל מאמיני אללה ומוחמד מובטח ניצחון במלחמת הגיהד".
בשביל מוחמד הדרשה היא סתם עוד השמצה כנגד היהודים.
מאז שהוא נולד הוא זוכר את אביו מטיף לו שהציונים הם אכזריים
וחסרי רחמים, אשר לא יבחלו בשום אמצעי על מנת להשפיל את
הערבים.
בבית ספר היסודי המשיך מוחמד ללמוד על אכזריות היהודים. כבר
בשיעור גיאוגרפיה הראשון המחנך סאלח פתח מפה גדולה של המדינה
ואמר "תלמידם יקרים, מפה זו היא ארצנו הקדושה אשר היהודים גזלו
אותה מאתנו, יום יבוא וכל הארץ תהיה שלנו תל אביב, עכו, חיפה
ואל קודס".
מוחמד זוכר את שיעורי הקוראן כמרובי שנאה, במיוחד הסורות, אשר
מדברות שחובה על בני מוחמד להילחם בכופרים ולהשמידם עד המוות.
לאחר הדרשה מוחמד מחליט לחזור לביתו שנמצא בקצה הכפר.
בדרך לביתו מבחין חאשייקה בילדים הרבים אשר מסתובבים ברחוב
בחוסר מעש.
היה ילד אחד, כבן 12, שמשך את תשומת לבו במיוחד. הילד החזיק
ברובה, והשוויץ, לחבורה של ילדים שהתאגדו סביבו, שהוא הרג שני
מתנחלים ברובה.
לאחר הליכה של 20 דקות הגיע מוחמד לביתו. האמת שאי אפשר לקרוא
לביתו בית. אולי, במקרה הטוב, קופסה. הקופסה התנשאה לגובה של
שלוש קומות ולא הייתה לה שום גינה.
הקירות של הקופסה היו מסיד לבן מתקלף. בקופסה התגוררה חמולת
חשאייקה שמנתה כ-30 נפשות. סביו של מוחמד, אביו ושתי נשותיו,
18 אחיו ואחיותיו. בנוסף התגורר אחיו הבכור בבית, עם אישתו ו-7
ילדיו. מוחמד היה הבן השלישי במשפחה.
ברגע שנכנס מוחמד לבית, הוא התיישב על הספה, שהייתה במרכז
הסלון והדליק את הטלויזה. הספה הבלויה, אשר הייתה בצבע חום
כהה, הייתה הריהוט היחידי בבית. אמו של מוחמד, אשר הבחינה
בבנה, אמרה "מוחמד, גם היום תשב כל היום ותבהה בטלוויזיה?"
מוחמד ענה, "אמא, תשתקי".

מוחמד היה עכשיו על ראש ההר, אורב למכונית מתנחלים שתעבור. הנה
מגיעה מכונית מאזדה 669 כסופה. עוד שניה תהיה לו זווית טובה.
המכונית מתקרבת. עכשיו הרגע. מוחמד שולף את הקלצנקוב ויורה
צרור יריות. הוא מצליח להרוג את הנהג ולפצוע מספר נוסעים.
"מוחמד קום קום, מוחמד תתעורר". זה היה רק חלום. חבל, מוחמד
חושב בלבו.
אמו מסתכלת עליו ואומרת "מוחמד יש לך אורחים", "אמא תני להם
להכנס".
שני גברים נכנסים לסלון. אחד גבוה עם זקן ארוך ופנים מחוספסות,
עם שיער שחור, נראה בערך בשנות ה-30 שלו. השני, אף הוא כבן 30,
נמוך יותר מחברו, עם צלקת שאי אפשר להחמיץ על הלחי הימנית. בעל
הצלקת פותח ואומר "אתה יודע מי אנחנו," מוחמד מהנהן ראשו
לשלילה. "בכל מקרה אנחנו מהג'יהד האיסלמי, שמי גאלאל וחברי הוא
איסמאל". מוחמד מסתכל ואומר "ג'יהד איסלמי מה! מה אתם עושים
פה?", "תירגע תירגע נסביר הכול" איסמאל מבטיח ומדליק סיגריה.
"אביך פנה אלינו הוא סיפר לנו שאתה יושב רוב היום בחוסר מעש.
הוא גם סיפר שאתה  מדבר כל זמן  על איך שאתה רוצה לתרום למאבק
באויב הציוני". "דרך אגב," פונה גאלאל לאיסמאל, שכחת להציע
לחברנו סיגריה". "נכון כמה לא נימוסי מצידי" אומר איסמאל
ומוציא מכיסו חבליה של סיגריות. "אלה סגירות משובחת מאירופה,
150 דולר לחבילה, אתה רוצה אחת?". "למה לא? בחיים לא עישנתי
סגריה שעלתה יותר מ-30 אגורות". מוחמד ניגש לחפיסה ומוציא
סיגריה. גאלאל מוציא מצית, ומדליק למוחמד את הסיגריה. "נחזור
לעינינו" מציע איסמאל "כמו שאמרנו, דיברנו עם אביך, והוא אמר
לנו שאתה רוצה לתרום למאבק באויב הציוני". "אני וחברי גאלאל
הצטווינו על ידי מפקדת הגיהד האיסלמי לאתר שהיידים לפעולת
התאבדות בתוך הקו הירוק. גנרל זיני הגיע לאזור על מנת לעשות
שלום. אנחנו רוצים לפגוע ביוזמה האמריקית להראות לעולם שאנחנו
העם הפסליסטני לא מוכן לשבת למשא ומתן עם היהודים, אנחנו רוצים
את כל מדינתם ולא מוכנים לפשרות."
מוחמד זורק את הסיגריה מידו וצועק  "מה אתם משוגעים! שאני
יהיה מחבל מתאבד, אני רוצה להמשיך לחיות לא למות". איסמאל
מסתכל למוחמד בעיניים וממשיך לדבר "רק תחשוב על זה, החיים שלך
כאן הם חרא". "אם תתאבד תגיע לגן עדן כמובטח לכל מאמיני אללה.
יהיה לך 70 בתולות  בעולם הבא, תעזוב את החיים האלה, את החיים
הרקובים ותחייה חיים של עינוגים, חיים של ששון של שמחה". גאלאל
מצטרף לשיחה "בנוסף אנחנו נשלם למשפחתך 300 דולר לחודש במשך 15
שנה, גם אתה יוצא נשכר וגם המשפחה".
מוחמד חושב, ואומר "הייתי רוצה לתרום למאבק אבל להתאבד נראה לי
מוגזם. תעופו לכל הרוחות לפני שאני מתעצבן". רגע לפני שגאלאל
ואיסמאל יוצאים מהבית גאלאל אומר "השארנו נייר עם המספר שלנו
על הספה, במקרה שאתה מתחרט".
לאחר עזיבת אנשי הגיהד האיסלמי מחליט מוחמד לפתוח את הטלווזיה.
בטלוויזיה הפלשתינית מראים ילדים קטנים זורקים אבנים על חיילים
. הקריין בטלוויזיה מוסר שאריאל שרון לא מוכן לשחרר את ערפאת
ממעצר הבית.
מוחמד המשיך לראות טלוויזיה עד השעה אחת בצוהרים. באחת אביו של
מוחמד חזר הביתה. "שלום מוחמד", "מה שלומך אבא" אביו עונה
"שמעתי שהיו לך אורחים היום" מוחמד משיב "מה אתה מתכוון שמעת?
אתה הזמנת אותם הביתה. אתה רוצה שאני אהיה שהיד. אתה רוצה שבנך
ימות על מנת שתקבל 300 דולר לחודש. "תשמע מוחמד, הענין הוא לא
כך פשוט, אנחנו צרכים כסף. אני יודע שאתה מוסלמי אדוק ואתה מת
לפעול נגד הישות הציונית. כאשר שמעתי שהג'יהד מחפש שהידיים
בכפר שלנו הבנתי שנפלה עלינו הזדמנות משמים דרך שיהיה לנו בן
שיביא במותו כבוד ותהילה, למשפחה הרבה מעבר למה שהיה יכול
להביא בחייו".

יום שלשי 19.3.2002
פרק ב

כבר שבוע וקצת שאנשי הגיהד האיסלמי מפעלים על מוחמד מכבש
לחצים, לבצע את משימת הגיהד. מוחמד כבר החל להשתכנע, הוא החל
למאוס במצב. למאוס בערפאת, שרון ובגנרל זיני. נשבר למוחמד
לחיות בסביבה ענייה, ללכת כל יום למסגד בבוקר ולא לאכול כמו
שצריך. הוא רוצה למות, להגיע לגן עדן ל70 בתולות. מה עוד שגם
מצבה הפיננסי של משפחתו תשתפר בהרבה.
לאחר השיחה האחרונה שהייתה לו עם חברו הטוב אבירהים אשר מודיע
לו לשמור בסוד שהחמאס גייס אותו לפיגוע גדול, משתכנע סופית
מוחמד להתאבד. מוחמד חושב בלבו שיש לו צאנס לפגוע באויב
הציוני. מוחמד מחליט לחייג את המספר אשר נתנו לו גאלאל
ואיסמאל. "שלום מדבר מוחמד". איסמאל עונה לטלפון "הבנתי שאתה
משנה את דעתך בקשר למשימה". מוחמד עונה "כן השתכנעתי לעשות
הקרבה לעם הפליסטיני ולאללה". "מצוין" עונה איסמאל "ניפגש היום
בשעה עשר בלילה במחסן של עשעפי.
בשעה עשר הגיע מוחמד למחסן, גאלאל ואיסמאל כבר חיכו לו. גאלאל
בעל הצלקת פותח את השיחה בחיוך "אני רואה שהגעתה להחלטה
הנכונה". מוחמד מהנהן ואומר "אני חייב למען העם הפלסטיני ".
"יפה מאוד" אומר איסמאל. "תקשיב טוב, זו היא התוכנית: מחר בשעה
9  בבוקר אני אוסף אותך מביתך, מסיע אותך לירושלים למקום הומה
אדם, אתה מחכה שתי דקות ולוחץ על הכפתור של חגורת נפץ שניתן
לך, מוסכם. "הנה קח" מוציא גלאל שטר של 100 דולר מכיסו ונותן
אותם למוחמד "קח תעשה תענוגים אחרונים לפני המוות", "יש לך עוד
שאלות?". מוחמד עונה שלא.

יום רביעי 20.3.2002

9 בבוקר. מוחמד כבר ער 5 שעות הוא לא הצליח לישון. הוא כבר
נפרד מחבריו ממשפחתו ממכריו. קול הצופר נשמע, אביו מביא לו
חיבוק אחרון ואומר "ניפגש בגן עדן".
אמו מחבקת אותו חזק אומרת "נתגעגע אליך חמוד שלי, אני אוהבת
אותך". אמו אומרת בבכי.
"גם אני אוהב אותך אמא, אבל את צריכה להיות חזקה". מוחמד נכנס
לאוטו, ומבחין שאיסמאל מרוצה מעצמו וחיוך ענק פרוש על פניו.
"אמא אני הולכת לפגוש את דנה בבית קפה קשת". אומרת שרון בת ה19
לאמה. שרון אשר גרה בשכונת גילה ברחוב האנפה בירושלים הפסידה
לחברה שלה בהתערבות. הם התערבו על המשחק הפועל תל-אביב פרמה.
שרון אמרה לחברתה שאם הפועל מנצחת, היא מזמינה את דנה על
חשבונה לבית קפה קשת.
הנסיעה עברה בשתיקה. בדרך הצליח איסמאל לברוח משלושה מחסומים.
הם כבר הגיעו לירושלים וחנו באחד מחניוני הצד בירושלים. לידם
חנתה מכונית פורד פוקוס לבנה. איסמאל מצביע על הפורד ואומר "זה
הוא רכב המילוט שלי וכאן אני מחביא את חומרי הנפץ". איסמאל
ניגש אל האוטו פותח את הטרנק ומוציא חליפה מוזרה. איסמאל מכריז
"הנה חליפת הנפץ". מוחמד יוצא מהאוטו ולובש את החליפה. איסמאל
אומר "רואה את הכפתור האדום" מוחמד מהנהן. איסמאל ממשיך "מוחמד
עוד מעט אני מסיע אותך למרכז העיר ליד הבית הקפה. אתה צריך
לחכות שאני מסתלק ואז אתה מתפוצץ, מובן?" "כן מובן" עונה
איסמאל. מוחמד מחייך ואומר "מצחיק איך הכפתור האדום הזה יכול
להביא לכל כך הרבה נזק". הם נכנסים לאוטו ומגיעים למרכז העיר.
"אתה מוכן?" שואל איסמאל . מוחמד עונה "אני קצת מתרגש". איסמאל
משיב "תתרכז בבתולות, בחיים הטובים, ואל תשכח להתפוצץ אחרי
שאני עוזב, זהו זה שיהיה לך חיים טובים בגן עדן "גם לך" משיב
מוחמד.
הוא יוצא מהאוטו ומחכה עד שאיסמאל יסע. זהו איסמאל נסע. מוחמד
מסתכל סביבו, הוא רואה ילדים עם אמהות ובני נוער משוחחים. הוא
מבחין בבחורה כבת 19 אשר יושבת בתוך הבית קפה ומחכה למישהו.
הבחורה מסתכלת בעיניו. "אולי היא קולטת שאני מחבל" חושב מוחמד.
"יאללה אני צריך להתפוצץ מהר לפני שהבחורה תעלה עלי". מוחמד
מהסס ולבסוף לחוץ על הכפתור האדום.  
הבום היה אדיר, פיצוץ רם נשמע ממרחקים . כל הזכוכית של הבית
קפה מתנפצת ושל כל החנויות ליד. ברגים ורסיסים עפו לכל מיני
מקומות. כל האנשים ברדיוס של 500 מטר נפצעו או נהרגו.

פרק ג

הכל שחור, פתאום הבזק אור. מוחמד מוצא את עצמו יושב על כיסא.
לפתע נשמע קול מהפנט "מוחמד חשאייקה, מוחמד חשאייקה". "כן זה
אני" הוא משיב.
"מוחמד חשאייקה בן 22 מהכפר טלוזה", ממשיך הקול. "אני רואה
שאתה רוצח אכזרי שלא חס על נשים וטף, אני דן אותך שתתפוצץ פעם
ביום". "מי אתה?" שואל מוחמד בפליאה. "אני אלוקים עונה הקול".
מוחמד שואל "אני לא מבין את הגזר דין, איפה הגן עדן שהבטיחו
לי, איפה הבתולות". הקול משיב "אתה חשבת שאם תרצח ילדים תגיע
לגן עדן". מוחמד השיב "עשיתי את זה בשבילך אללה, עשיתי למען דת
האיסלאם". "טיפש", משיב הקול "רצחת את אותם אנשים שאני בראתי
בשבילי. אני לא בראתי בני אדם בשביל שיהרגו את עצמם ואחרים.
בראתי בני אדם בשביל שיחיו יחד בהרמוניה בשלום ושלווה". מוחמד
ענה "הם היו האויבים שלי, של האיסלאם". אלוקים משיב "אתה יכול
להסביר לי איך אותם ילדים שרצחת היו אויבי האיסלאם. אתה יודע
שיש שם בחורה אחת ששמה שרון שחיכתה לחברה שלה על מנת לשתות אתה
קפה. זה היה כל פשעה. אתה מכנה אותה אויב, היא אפילו לא פגעה
בך. מה עם הילדים הקטנים שרצחת והנערים שפצעת. נערים צעירים
שלא ישובו ללכת, לראות, למה עשית כל זאת בגלל שהם האויביים
שלך. בשביל הבתלות שהבטיחו לך. היהודים ניסו ללכת עם עמך בדרכי
שלום. ראש ממשלתם ברק הציע לכם ויתורים מכאיבים כנגד האהבה,
החזרתם שנאה ומלחמה". מוחמד החל לרעוד בכל גופו החל למלמל בקול
שבור "כך חינכו אותנו זה לא אשמתנו". אלוקים ענה  "בראתי לאדם
שכל, שכל שיוכל להבין דברים ולקלוט. מוחמד אתה היית יכול
להסתכל סביבך, לראות את מנהיגך ערפאת. לראות את השחיתות שלו,
את חשבונות הבנק התופחים שלו בעוד שעמך גווע מרעב. לא השכלת
להבין שמנהיג אמיתי לא שולח את בניו להתאבד. מוחמד היו לך את
הכלים להבין את שעמך שגה. שדרכך רעות היית יכול לנסות לשנות.
אבל במקום הלכת עם הזרם ונהיית רוצח אכזרי. בני מוחמד אכזבתני.
מוחמד הזדעזע וצעק "אני מצטער, סליחה, סליחה".
"מאוחר מדי" השיב אלוקים.