קוראים לי מטדון פלאקס, ואני חללית.
לא תמיד הייתי חללית, כן? פעם הייתי בן אדם בדיוק כמוכם. למעשה
הייתי פרופ'
מטדון פלאקס.
הייתי פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת הלברטון. אוניברסיטת
הלברטון היתה
האוניברסיטה היוקרתית ביותר באזור החצי הכדור הצפוני, ולדעתי
האישית בצדק
(המושג, לא הכוכב).
הייתי כבר בן 63.לא זכיתי בשום פרס ולא גיליתי שום דבר מדהים,
אבל הייתי די
מוכר ומכובד ונהנתי מאוד מהעבודה שלי. היתה לי דירה לא גדולה
מדי, לא רחוק
מהאוניברסיטה ומערכת שהייתי שומע בה מוסיקה מכל הסוגים חוץ
מראפ. היה לי אוסף
ספרים. אספתי ספרות בלשית, והיה לי חדר שלם בבית מלא מהרצפה
ועד התקרה בספרים
מסודרים לפי סופרים, אחר כך לפי שמות ולפי הוצאות ומהדורות.
סטודנטים היו באים
אלי להשאיל ספרים, והייתי נחשב די מקובל על רוב הסטודנטים.
והסטודנטיות.
הייתי חבר בנבחרת הכדורסל החובבנית של האוניברסיטה ולימדתי את
הנושא שאהבתי,
במקום עם מיזוג אוויר סביר מול סטודנטים שרובם המכריע היה בעל
אינטליגנציה
סבירה ומעלה, ואלה שלא היוו מקור מצוין לצחוק.
היה לי טוב, ואז קיבלתי התקף לב.
זה היה במהלך משחק כדורסל ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים הייתי
בבית חולים שלא
למטרת ביקור חולה אחר. זו היתה חוויה לא נעימה בכלל, אבל הדבר
שאני זוכר בצורה
החזקה ביותר מאותה תקופה היה היום בו חזרתי הביתה. ישבתי בבית
ופתאום הבנתי כמה
אני לבד. עם כל הספרים האלה מסביבי והמערכת, והכורסאות הנוחות
והמים החמים
שהתחלתי כבר למלא באמבטיה, פתאום פחדתי נורא שאם אמות עכשיו,
אף אחד לא ידע.
המזכירה תענה לטלפונים, והדלת תהיה נעולה מבפנים והסטודנטים
פשוט לא יבינו למה
יש להם שיעור חופשי. רק אחרי כמה ימים, יתחילו לבדוק, ויגלו
אותי.
עברו לי בראש זרם של מחשבות לא נעימות בכלל. ואז התנערתי מהן,
או ניסיתי,
והלכתי להתקלח.
לאט לאט חזרתי למסלול חיים רגיל ואפילו חזרתי לשחק והתחלתי
לרוץ כמה פעמים
בשבוע. הכל חזר להיות כרגיל, אבל עכשיו הגיעה אלי גם ההרגשה
שהכל זמני. היא לא
הפריעה לי, אבל רק אחרי ההתקף הבנתי אותה. באחת מארוחות הצהרים
דיברתי על זה עם
טום רונלד מהמחלקה הפיסיקלית. טום היה כוכב עולה בשמי האקדמיה
ועקב הגאוניות
שלו השתתף בפרויקט ספינת החלל החדש. הפרויקט הראשון הוגדר
ככישלון בגלל שמערכת
המחשב לא היתה מספיק ידידותית בתנאי השטח. היה מדובר למעשה
בעיר קטנה שהיתה
אמורה לנוע בחלל, לאורך פרק זמן של 130 שנה ואז לחזור לארץ.
הספינה חזרה לאחר
שנה וחצי, והתושבים וגם אנשי הצוות והפיקוד התלוננו שהתפעול
שלה היה בעייתי.
הממשל כמעט סגר את הברז, אבל בסופו של דבר הוחלט על ניסיון
שני. טום היה אחראי
על שיפור היכולות של המנועים הקוואנטים (אף פעם לא שאלתי אותו
על מה מדובר, אבל
הבנתי שגם אם הייתי שואל לא הייתי מבין), ובשיפור מערכת המחשב
המרכזית.
בסופו של דבר, 32 שנה אחרי שהייתי חבר בסגל האקדמי של
האוניברסיטה, נפרדו ממני
לשלום. נתנו לזה כל מיני שמות יפים, דיברו על זה שהשוק האזרחי
פתוח בפני (בגיל
63, בטח), ונתנו לי פיצוי כספי יפה בהחלט, תעודת הוקרה ופסלון
של סוקראטס יושב
ליד מחשב ותופס את הראש. את הפיצוי שמתי בבנק, את התעודה שמתי
בפח ואת הפסלון
הדבקתי על מכסה המנוע.
זה היה יום שני, שבו עברתי דירה. הדירה שלי היתה מטעם
האוניברסיטה, ואם אין
אוניברסיטה - אין דירה. הייתי בשלבים האחרונים של האריזות,
כשנשמעה דפיקה בדלת.
סגרתי את הקרטון שטיפלתי בו באותו רגע ופתחתי את הדלת. בפתח
עמדו טום רולנד
ועוד בחור גבוה עם משקפי שמש.טום הציג אותו בתור "דן" ושאל אם
אפשר להיכנס.
אחרי שכולנו ישבנו והבאתי קצת דברים לנשנש, טום הסתכל עלי
ואמר:" זהו? אתה
הולך? סופית?"
"אני מתאר לעצמי," אמרתי "אין לי הרבה ברירה , אתה יודע."
"חבל." אמר טום אני בטוח שהרבה סטודנטים מצטערים ש'פרופסור
אלביס' הולך". הרבה
סטודנטים קראו לי ככה מאז שחיקיתי את אלביס באחת מהמסיבות שהיו
בקמפוס.
"אתה סגור כבר על מה אתה הולך לעשות?" שאל דן. הקול שלו היה
חורק קצת, אבל
באופן לא מורגש כמעט.
"כרגע, אני פשוט נוסע לטיול דרך לאס וגאס, אורלנדו, פריס, פראג
והפירמידות."
אמרתי "אחרי זה אמצע דירה באיזשהו מקום שיש בו רק ירוק ואבלה
שם את תקופת
הפרישה שלי. אולי אני אפתח מיני גולף. חלום ילדות קטן, אתה
יודע."
טום זז קצת במושבו, "אתה סגור כבר על הכל?"
"מה פתאום," אמרתי "אפילו לא קניתי עוד כרטיסים."
"מה דעתך להצטרף לפרויקט 'גליליאו2'?" שאל דן.
פרויקט גלילאו2 היה פרויקט ספינת החלל החדשה.גליליאו היה
הכשלון הקודם. נראה לי
שפשוט לא היה להם כוח לחפש שם חדש.
"אתה רציני?" שאלתי.
"בהחלט," אמר טום רולנד "רוצים אותך."
דוקטורים, פרופסורים, אנשי פיסיקה ומחשבים נלחמו, אכלו חצץ
ולפעמים גם אחד את
השני רק כדי להיות מועמדים לעבודה בגליליאו. על גליליאו2 אמרו
שרבו אפילו יותר.
זה לא כלל את אנשי האדריכלות, השיווק, התאגידים הרפואיים
ומרכזי המזון ,
הבנקאות וכמובן הפוליטיקאים שעשו הכל חוץ מקרבות רחוב כדי
להיות קשורים
לפרויקט.
"מה אתם יכולים לעשות עם פרופסור למתמטיקה?" שאלתי.
"העניין הוא, איך לומר , לא קשור ישירות לתחום ההתמחות שלך
בתור פרופסור
למתמטיקה." אמר דן, נשען לאחור בכסאו.
"אלא?"
"אני חושש שאנחנו לא יכולים לדון בזה כמו שצריך כאן." אמר טום.
דן הנהן בראשו.
"מה דעתך להיפגש עם ראשי הפרויקט ביום רביעי הקרוב?" שאל טום
"בלי התחייבות, רק
לשמוע מה יש להם להציע."
"אני לא רואה איך זה יכול להזיק." שיחררתי אנדר-סטייטמנט קטן.
"קבענו" אמר טום. דן לחץ את ידי.

יומיים אחר כך, הגיע דן לקחת אותי למפגש עם ראשי הפרויקט במכון
בוהם לחקר החלל.
הנסיעה ארכה כמעט שלוש שעות, במהלך דיברנו כמעט על כל נושא. דן
עדה הכל כדי לתת
לי להרגיש ניחוח ולא להיות לחוץ לפני הפגישה. הוא התגלה כבעל
ידיעות נרחבות
כמעט בכל תחום, החל מספרות ובלשנות ועד פיסיקה ואסטרולוגיה.
חוש ההומור שלו
הרגיע אותי, אבל משום מה בכל פעם שניסיתי לברר מה בדיוק התפקיד
שלו בפרויקט הוא
הגדיר אותו כ'יועץ חישובי' והעביר נושא.
נכנסתי לחדרו של ארון שוורץ ,ראש הפרויקט. ארון שוורץ היה איש
מכון לחקר החלל
במשך כמעט 25 שנה. עמיתים היו מכנים אותו בולדוג, בשל הפנים
הבשרניות והכישרון
להאחז ברעיון בלי להרפות במשך זמן ארוך, עד שהוא יוצא אל
הפועל.
"מטדון," חייך אלי הבולדוג "תרשה לי להכיר לך את שאר האנשים
כאן."
"מיקי ברוורס, סגן ראש פרויקט גליליאו2,"
"נעים מאוד" אמר ברוורס. בברנז'ה, גיליתי מאורח יותר, קראו לו
'התרנגולת
בחליפה'. קטן, עם עיניים בולטות ומטיל המון ביצי זהב.
"זליג מקינשוט, ראש מחלקת המחשב בפרויקט."
"תענוג." אמר זליג.
"ואת טום רולנד אתה כבר מכיר."
"הי." אמר טום.
התיישבתי. "אני מאוד שמח להיות כאן. מה קורה?"
"אני אתחיל בלי הרבה מיש-מש, אם לא אכפת לך." אמר שוורץ. "לפני
4 שנים יצאה
לדרך גליליאו.היה מאוד יפה. עשינו השקה מדהים. זיקוקי דינור,
תזמורת פילהרמונית
שלמה נגנה פרקים מ'מלחמת העולמות' והנשיא לחץ על כפתור ההפעלה.
מאוד מרשים."
"320 גברים, 350 נשים ו122 ילדים עד גיל 18 יצאו עם החללית הזו
לסיבוב שתוכנן
להיות ניסיון הרצה של 25 שנה. זה לא כולל 70 אנשי צוות, ו120
אנשי ביטחון. כמעט
1000 איש יצאו ביחד למה שהיה אמור להיות המסע הגדול של קבוצה
אנושית אי פעם
מחוץ לגבולות כדור בארץ. אבל אחרי שנה, ארבעה חודשים ויומיים
הספינה הסתובבה
והחלה לחזור. רק 25 מאנשי הצוות היו מספיק מאומנים כדי להפעיל
את המחשב המרכזי
של הספינה. הממשק פשוט לא היה מספיק ידידותי. אנשים ללא רקע
במחשבים נתקלו
בבעיות. מנגנון ההחלטה של המחשב היה לקוי וקיבל החלטות לא
נכונות במהלך המסע.
התקשורת איתו היתה בעייתית. היו בעיות בניווט, בסיפוק מזון וגם
במרפאה."
"המוח של גליליאו היה מנגנון בינה מלאכותית רב עצמה שתוכנן
להיות הכל חוץ מלא
ידידותי. בדיעבד התברר שהוא לא נבדק לעומק מספיק. פרופסור,
מחשב רגיל לא יכול
להיות מספיק טוב בתור מאפיין מרכזי בסביבה שהיא האחראית
לשרידותם של 1000 איש.
זה דבר שנתגלה כבר בתחילת הפיתוח. במשך מעל 5 שנים עבדנו על
פיתוח מנוע בינה
מלאכותית בשם "ג'יגו", ופרופסור, היום אנחנו רואים שהוא היה
פקאקט!. צוות המחשב
שלנו עבד מאז וניסה להקים מנוע בינה מלאכותית שיהיה טוב
מספיק.זליג, אני חושב
שכדאי שתמשיך מכאן."
"אוקי," אמר זליג, מיטיב את משקפיו "ניסינו לשכלל את ג'יגו בכל
מיני צורות.
ניסינו להרחיב את עולם המושגים שלו, לפתח מנגנון אסוציאציות,
לתת לו הבנה
בסיסית בהתנהגות ממניעים פסיכולוגיים. זה פשוט לא הלך. ג'יגו
היה פשוט גולם.
היית יכול לעבוד מולו שעה, שעתיים, אבל לאיש צוות שצריך לתפעל
ספינה 24 שעות
ביממה, אין ספק שזה יכול להיות סיוט. ואז עלינו על רעיון חדש,
שטום העלה."
"זה פשוט מאוד," אמר טום "המוח האנושי, בסופו של דבר מורכב
מנוירונים, אשר
מעבירים בניהם רשמים חשמליים. ענף גדול של שימוש ברשתות
נוירונים מנסה כבר הרבה
זמן להשתמש בשיטה הזו כדי לפתח את הבינה המלאכותית בכל מיני
צורות. הבעיה היא
שתמיד נקודת המוצא היא מכנית, לא אנושית. גם אם יש למחשב
תכונות כמו יכולת
למידה וכאלה, הוא אף פעם לא אנושי. אבל, מה יקרה אם נשכפל רשת
נוירונים אנושית,
אחד לאחד ונעתיק את משנה הרשת, הכל הפרמטרים הנלווים שלה ממבנה
אורגני ,המוח
שלנו, למבנה לא אורגני? מה שנוכל לעשות זה להעביר את הישות
ששוכנת בתוך המוח
לבסיס מכני פיסי חדש. בסיס חזק יותר, מהיר יותר שישרוד ליותר
זמן. זוכר שדיברנו
אז על הזמניות של החיים? אפשר לבטל אותה פשוט ע"י העברת המבנה
הפנימי של המוח -
ללוח צרוב מתאים, צרוב על פי אותו המוח ומאותחל על פי הפרמטרים
של הפעילות
המוחית הספציפית."
"מה אתה מנסה להגיד?" שאלתי.
"אנחנו הצלחנו להעביר תודעה אנושית למערכת לא אורגנית. אפשר
לשכפל תודעה של אדם
כך שתשב בתור מוח של מחשב." אמר טום.
"וזה מה שאנחנו הולכים לעשות בגליליאו," אמר שוורץ "המחשב
המרכזי בגליליאו הולך
להיות אדם. הוא פשוט יהיה בעל יכולת חישובית וזיכרון ענקי. אבל
הוא יהיה
הספינה."
"ואיך אני קשור לכל הענין?" שאלתי.
הם הסתכלו עלי.
ואז הבנתי. "או, לא. לא בא בחשבון. אני לא עושה את זה. אתם
מדברים עם האדם הלא
נכון." קמתי ללכת. "אני לא חושב שיש לנו על מה לדבר. אני לא
הולך להיות חלק
מניסוי מטורף כזה. לא לא."
"מה דעתך על דן?" שאל טום, משנה נושא פתאום.
"סליחה?"
"דן, שהביא אותך לכאן, מה דעתך עליו?" שאל שוב טום.
"הוא בסדר גמור. הוא זה שהעלה את הרעיון הזה?"
"לא, לא.מה פתאום." חייך זליג.
"שמעת על מבחן טיורינג?" שאל אותי טום.
"ברור." אמרתי. מבחן טיורינג היה המבחן שמדד הצלחה של בינה
מלאכותית. הרעיון
היה שאם אדם יצליח לנהל תקשורת עם מחשב בלי לעלות על זה שהוא
מחשב במשך פרק זמן
מספיק ארוך, אז המחשב הנ"ל אכן מחונן בבינה מלאכותית. עד היום
אף מחשב לא הצליח
להגיע לרמה כזו שאכן היה "טבעי" ו"אנושי" עד כדי כך שעבר את
המבחן.
"דן הוא המחשב הראשון הראשון שעבר את מבחן טיורינג." אמר טום.
הוא עבר אותו כבר
מעל 60 פעם באופן רשמי ובעוד מאות שיחות אחרות שהיו לו באופן
לא רשמי. אחת מהן
איתך היום."
"הוא מחשב?" נדהמתי.
"היום. עד לפני 8 חודשים הוא היה סגן מנהל מחלקת הבינה
המלאכותית שלנו. הוא
התנדב להיות הראשון שמועבר לטכנולוגיה שהוא עצמו עזר בפיתוחה.
מאז שהוא הועבר
כבר העברנו עוד 5 מתנדבים אחרים."
"אבל בשביל המוח של הספינה אנחנו זקוקים לאינטליגנציה מאוד
מסוימת. לסוג מסוים
של יכולת תפיסה מרחבית ומופשטות מתמטית. ולחוש חברתי טוב.
אנחנו רוצים אותך."
אמר הבולדוג.
"אנחנו מציעים לך לחיות באופן הרבה יותר עשיר, לאורך הרבה יותר
זמן." אמר טום.
" אני יודע שזה נשמע מאוד מוזר, אבל אתה יכול להתייחס לזה פשוט
כמו לעבור
דירה."

חצי שנה אחר כך היה היום האחרון שלי בתור ישות אורגנית.
בחודשים שלפני כן לא השתעממתי לרגע. בראשון צוות הפרויקט,
ושוורץ וטום בראשם,
עבדו קשה קשה בשביל לשכנע אותי לתת צ'אנס לענין. אחרי שנכנעתי,
התחלתי לעבור
מבחנים פסיכולוגיים שונים, בדיקות רפואיות וסריקות שונות
ומשונות. נבדקו
התגובות שלי בזמן שינה ובזמן עירות. נבדק כושר ההסתגלות שלי
למצבים חדשים,
ולעמידה בלחצים. היה מוזר.
ואז היו שלושה שבועות שהכינו את הרשת הנוירונית שלי.
ואז בוצעה ההעברה.
"מה שאני רוצה זה שתשכב כאן ותהיה רגוע." הורה לי הרופא "מה
שאנחנו נעשה זו
הרדמה פשוטה. לאחריה, נתחיל סריקה עמוקה של המוח שלך תוך מעבר
על התבניות
הבסיסיות. המעבר עצמו יתחיל לאחר 18 שעות, בהנחה שלא יהיו
הפתעות. התהליך כולו
יקבל 5 ימים. מבחינתך פשוט תלך לישון ותתעורר לעולם חדש."
"כמה נקודות שחשוב שתזכור," אמר לי טום כשנשכבתי על המיטה.
"דבר ראשון, תזכור
שמדובר בשכפול. אסור לנו, אתית, וגם משפטית להעביר אותך באופן
מלא, כי זה נחשב
כאילו הרגנו אותך. הגוף האורגני שלך ישאר בהקפאה עמוקה. אם
אחרי הכל תרצה לחזור
אליו, נוכל לבצע את כל התהליך באופן ההפוך. דבר שני, אתה
תתעורר בתור המחשב
המרכזי של גליליאו2, בשלב הראשון החלק היחיד שלך שיהיה פעיל
תהיה הליבה, כלומר
התודעה הבסיסית. אנחנו לא יכולים להדליק את כל המערכות ביחד,
פשוט כי תתבלבל.
אחרי שתתעורר אנחנו נפעיל את מערכות התקשורת, הוידאו הפנימי,
המגורים וכל שאר
תת- המערכות אחת אחת, כדי שתתרגל לעבוד בצורה מבוזרת. דבר
שלישי, אושרתי."
"אושרת?" שאלתי, "באמת?"
"כן, אני עומד להצטרף עליכם למסע. יחד עם דן והבולדוג ועוד כמה
חברה ממחלקת
מחשבים שיבדקו את התפקוד שלך, כלומר , של החללית."
"אין לך מושג כמה זה משמח אותי." טום נהיה חבר אמיתי במהלך
החודשים האחרונים.
הידיעה שהוא יהיה על הספינה לאורך כל הזמן, היתה מרגיעה.
"אוקי," אמר הרופא "עכשיו אני רוצה שתשתדל לא לחשוב על פילים
לבנים."
"סליחה?"
"בדיחה פנימית." הוא אמר וריח נעים מילא את מערות האף שלי
ונרדמתי.

כשהתעוררתי הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה החושך המוחלט. לרגע
לא הייתי בטוח
שבאמת התעוררתי. ניסיתי לזוז, אבל לא היתה שום משעות לניסיון
הזה.
אני מת. חשבתי. זהו, אני מת. זה לא ממש התאים לתפיסה שלי לגבי
מה קורה כשמתים.
מעניין מה קורה עכשיו. האם הם נכשלו?
ואז עברה במוחי המחשבה. בוקר טוב, פרופסור
זה לא הייתי אני, חשבתי. מה זה היה.
פרופסור, זה טום. אני מתקשר עכשיו באמצעות המסוף שלי ששולח
הודעות ישירות לרשת
הנוירונים אשר עליה אתה נמצא.
מה זאת אומרת? חשבתי.
בשלב הזה אני כותב מסרים עם המקלדת שלי, שמתורגמים לזרמים
חשמליים שנשלחים אצלך
ברשת וגורמים לחוות מחשבות מסוימות. מיד נעבור לתקשורת קולית.
האם הוא מסוגל לקרוא את המחשבות שלי? נבהלתי לרגע.
אני יושב עכשיו ליד המסוף המרכזי על הסיפון של גליליאו.תיכף
אפעיל את מערכת
התקשורת הקולית ואז תוכל לשמוע אותי. מהרגע שאפעיל אותה, היא
תהיה בשליטתך
המלאה. כאילו פתאום תקבל אזניים. הדהד הקול במחשבותי.
אוקי, חשבתי, אני מחכה בסבלנות.
"פרופסור פלאקס? אתה שומע אותי?"
כן, חשבתי.
"פרופסור, אני מעריך שאתה שומע אותי, אבל אני לא יודע. אני לא
מסוגל לתרגם את
הזרמים שלך ולקרוא את המחשבות שלך. אני מפעיל כרגע את מערכת
הדיבור שלך."
תפעיל כבר, חשבתי, אני אילם.
"פרופסור , אתה אמור להיות מסוגל לדבר. אל תנסה משהו מיוחד,
פשוט תתנהג כאילו
אתה מפעיל את הפה שלך כמו פעם."
"ערב טוב, טום." אמרתי.
"השעה היא 5:40 בבוקר, מטדון." שמעתי את טום. " אני שמח שהכל
פועל בסדר."
"יש שם עוד מישהו איתך? שאלתי.
"לא. אני לבד. אבל כל שאר הפרויקט צופה בנו מחדר המצב המרכזי."
אמר טום "אבל
נפעיל את מערכת הוידיאו ותראה בעצמך."
"הבנתי." אמרתי "מה קורה עכשיו?"
"ככה," אמר טום "כרגע הפעלתי מקרופון אחד בלבד, כדי שלא
'להעמיס' עליך. בעקרון
ברחבי הספינה ישנם אלפי מיקרופונים, בכל החדרים, איתם מתקשרים
האזרחים איתך.
אין לך שום בעיה לטפל בכולם ולהקשיב לכולם. אתה פשוט לא עשית
את זה אף פעם אז
אתה צריך תקופת התרגלות מנטלית קצרה. מה שאנחנו הולכים לעשות
עכשיו יהיה בשני
שלבים. דבר ראשון אני רוצה שתנסה להרגיש במודעות שלך את
הספינה. להפוך לחלק
ממנה. אחרי זה אתה הולך לפתוח מיקרופון אחרי מיקרופון ולהתרגל
להקשיב במקביל
לאלפי שיחות. ליד כל מיקרופון יש רמקול קטן שמשמיע מוסיקה
מסוימת. בסוף שני
השלבים האלה תהיה מסוגל להרגיש את הספינה ולשמוע כל מה שקורה
בתוכה."
"מה עם לראות?" שאלתי.
"חכה," אמר טום " זה רק השלב הראשון."
וזה באמת היה רק החלק הראשון. בשבועות הקרובים הפעלתי אחת אחרי
השניה את מערכות
הוידיאו בספינה, את כל מערכות הבטיחות, הכרתי את כל המערכות
הרפואיות, גלאי
העשן והאש, כלי הנשק (?!), המנועים... כל הספינה היתה אני.
התודעה שלי הקיפה כל
את מה שקרה והיה בה.טום הסביר לי שרוב הדברים יקרו מעצמם , כמו
שהלב שלי פעם
בלי שהייתי צריך להתכוון לזה באופן מיוחד, פשוט כי מדובר
בתת-מערכות שהן
עצמאיות. בכל מקרה, שלא כמו במקרה הלב, הייתי יכול לשלוט בהן
ככל שרציתי ולעקוף
את כל המערכות האוטומטיות.
קשה לי להסביר את ההרגשה.
אם מקודם היה לי רק זוג עינים אחד וזוג אזניים אחד, כעת קלטתי
נתונים מאינספור
מקורות שונים. קשה לי להסביר אבל כאילו קלטתי את כולם ביחד
והייתי מודע לכולם
בעת ובעונה אחת, כאשר אם רציתי הייתי יכול "לתת תשומת לב"
למשהו מסוים. התודעה
שלי נשארה כמו שהיתה, אבל יכולת הספיגה שלה, או הצורה בה יכלה
להתפרש על מספר
רב של נושאים גדלה בצורה מדהימה.

במהלך החודשים הקרובים ביצענו תרגולים של מצבי שיגרה וחירום
שונים. מפקד המסע
היה איש צבא לשעבר בשם פרווד. אין לי מושג מה שמו הפרטי. כולם
תמיד קראו לו
פרווד. והוא היה פשוט מצוין. משכיל, מדויק במעשיו, בעל ביטחון
ונעים לסובבים
אותו. האחראי מטעם המכון לחקר החלל היה כמובן שוורץ. יחד איתם
היו עוד 73 אנשי
צוות. היו גם 5 רופאים, 10 עיתונאים, 24 טכנאים, 8 פיסיקאים,
125 אנשי ביטחון
ועוד הרבה הרבה אנשים. גליליאו2 היתה אמורה להיות יותר גדולה
מגליליאו הראשונה,
והיה בה מקום לעד 3500 איש. בסופו של דבר היא יצאה לדרך עם
2988 אנשים.2989
אנשים יחד איתי.
טקס ההשקה היה מקסים גם בסטנדרטים של הטקס הקודם. הטקס כולו
כלל 12 שעות.
בהתחלה היה קונצרט של הסימפונית של ניו יורק שהוטסה במיוחד
לאירוע. אחר כך
נאומים כמובן. אחרי זה חולק האירוע ל5 במות אירועים שונות
שעליהן הציגו בדרנים
ולהקות שונות. אחר כך עלו הנוסעים על הספינה אחד אחד, כמו
בעליה למטוס. כל אחד
מהם התקבל על ידי אחד מאנשי הצוות, וקיבל עלון מפורט של מבנה
הספינה והשימוש
בה. היו 5 כניסות נפרדות לספינה, ואני הסתכלתי בכולן, מזהה כל
נוסע עם הנתונים
שיש אצלי, נותן לו תיאור קצרצר משלי. מאוחר יותר, בחדרים, הם
הכירו אותי. בשעה
21:00 נתן פרווד את הפקודה לנוע, והתחלתי לזוז. בהתחלה לאט
לאט, ואז האצתי
בזהירות מכוון את המהירות לפי התכנון המקורי. בשעה 21:22 היינו
במסלול סביב
כדור הארץ, גבוה מאשר שאר הלווינים ושאר הזבל שהאנושות כבר
זרקה לחלל לפנינו.
במשך שלושה ימים בצענו בדיקות של תקינות כל המערכות. ואז יצאנו
לדרך. העצירה
הבאה שלנו היתה אמורה להיות מחוץ למערכת השמש.
טום ואני נהגנו לאכול ארוחות ערב ביחד. צוות הפיתוח של גליליאו
דאג לסט שלם של
תוכנות שנקראו "מערכות נוירו-אשלתיות". היה מדובר בסט מתוכנן
של קלטים שהועברו
לרשת שלי ונתנו לי הרגשות שונות. היתה נוירו-אשליה של רוח
נושבת בפנים (שהפעלתי
לעצמי כשיצאנו לדרך), וניורו-אשליה של רעש של גלי ים,
וניורו-אשליה של שמיכה
חמה וכמובן סט שלם של מאכלים.טום היה מכין לעצמו את ארוחת הערב
שלו ואני הייתי
בוחר ארוחה מבין ארוחות הנוירו-אשליות שלי ו"אוכל" יחד איתו.

"אז איך עד עכשיו?" שאל אותי טום באחד הערבים.
"מעניין," אמרתי לו. "זו חוויה מופלאה." לעסתי טוסט עם גבינה
שהרצתי על הרשת
שלי כבר פעמים רבות לפני. זו היתה אחת הניורו-אשליות האהובות
עלי.
"אמרתי לך שלא תתחרט." לעס טום "דן אומר שהוא עדיין מגלה דברים
חדשים."
"בכל פעם שמשעמם לי," אמרתי "אני נכנס באופן אקראי למסד
הנתונים שלי. אתה לא
תאמין מה יש שם."
"וורן אמר לי שהוא הכניס לשם די הרבה מידע." חייך טום. וורן
היה האחראי על
יצירת ותפעול מסד הנתונים שלי.
"מידע?" גיחכתי "יש לי שם את כל הספרות המערבית שיצאה אי פעם,
אני חושב. יש לי
מידע על בעלי חיים, ספרות היסטורית, רפואית, טכנית. רוצה שיעור
על בודהיזם?"
"פעם אחרת." אמר טום. "בא לך פנקייק?"

שלושה חודשים אחרי שיצאנו מחוץ למסלול סביב כדור הארץ, התקיימה
מסיבה מרכזית
באולם האירועים של הספינה. הסתובבתי בין האנשים (כלומר, הסטתי
את מרכז כוח
העיבוד והתרכזתי כל פעם במקום אחר בחדר...), שומע קטעי שיחות,
מוסיף את ההערות
שלי מדי פעם. היה נחמד.
ואז, לפתע, כמו משום מקום שמעתי קול צחוק. זה היה הצחוק
המתגלגל היפה והשמח
ביותר ששמעתי בימי חיי, האורגניים והא-אורגניים גם יחד. תוך
כמה מילישניות
התמקדתי כבר על המקור של  הצחוק הזה. מצלמות הוידיאו ביצעו את
הזום הדרוש כדי
לתת תמונה ברורה מספיק ומסד הנתונים סיפק לי את הכל הנתונים
שצריך לגבי הבחורה
הגבוהה, עם השער השחור והארוך. היא עמדה ודיברה עם זוג אנגלי,
פסיכולוג חברתי
ואשתו. התעכבתי כמה דקות על התמונה, מוקסם, ואז המשכתי הלאה,
מנסה לשכוח מכל
הענין.רק חודשים אחר כך הבנתי שברגע הזה התאהבתי בדולי אפלנוי,
סטודנטית
לאסטרופיזיקה לשעבר באוניברסיטה של פרינסטון, שעזבה את
הלימודים ועבדה כעובדת
במזנון הספינה.

השיחות המענינות באמת היו עם דן. הם היו בקצב הרבה יותר מהיר
מכל שאר השיחות
האחרות פשוט כי התחברנו בתקשורת זה לזה. בשיחה קצרה של חצי שעה
היינו עוברים
באופן כמעט אסוציאטיבי על כמות של נושאים שכל פעם הפתיעה אותי
מחדש. שאלתי אותו
פעם האם הבדידות בתור האנדרואיד האנושי היחיד על הספינה (חוץ
ממני) מפריעה לו.
זו היתה הפעם היחידה שלקח לו יותר מחצי שניה לשלוח לי את
התשובה.
"קצת." הוא אמר. "אבל רוב האנשים על הספינה לא יודעים שאני לא
אורגני. אז זה
בסדר."

המסע המשיך להתקדם בקצב שהשביע את רצון כולם, כולל אותי. היינו
במצב מצויין
מבחינת המיקום שלנו יחסית ללוח הזמנים המתוכנן, והספינה החלה
להפוך לאט לאט
שמעין שכונה או עיר שפשוט במקום להיות במקום מסוים על כדור
הארץ, התקדמה לה
במסלול מחושב ברחבי החלל. שוב ושוב מצאתי את עצמי עוקב אחרי
דולי בעזרת
המצלמות, מסתכל עליה כשהיא עובדת, מוקסם מהדרך שהיא מסיטה את
השער מאחורי האוזן
כשהיא מתרגשת, מהופנט מהדרך שניגנה על הפסנתר במזנון מפעם
לפעם. רק כשהיתה בתוך
החדר שלה לא ראיתי אותה. לא שלא יכולתי, אבל היה ברור לי שאם
אין קוראים לי ,
אני לא מפעיל אף מצלמה באף חדר של התושבים, והיא לא היתה יוצאת
דופן במובן הזה.
לקח לי לפחות חודשיים עד שהעזתי להתחיל לדבר איתה. היא היתה
מופתעת מזה שהמחשב
המרכזי פונה אליה פתאום. אף פעם לא הייתי טוב בלגשת
לבחורות.בתור ספינת חלל זה
רק היה יותר מסובך.
היא היתה מקסימה, בכל מובן. לאט לאט היינו מדברים בתדירות
גבוהה יותר ויותר.
סיפרתי לה על עצמי. על העבר שלי בתור אדם רגיל, על הלימודים,
הספרים. היא סיפרה
לי על הבית שלה, על האכזבה שלה מהלימודים, על אהבתה הגדולה
לציורים. לאט לאט
השיחות שלנו נהיו ארוכות יותר, מרתקות יותר, ואפילו אינטימיות
יותר. אם קודם
הייתי יושב עם טום כמעט כל ערב, עכשיו הייתי נפגש איתו פעם
בשבוע בערך. הייתי
איתה כמעט כל הזמן.
הייתי  מאוהב כמו בחור צעיר בן 16 שפוגש בת בפעם הראשונה
בחייו. זה קרה כל כך
מהר ובאופן כל כך קסום. לא האמנתי. בכל לילה, כאשר היא היתה
הולכת לישון הייתי
מתכנס עם עצמי, חושב על הנוראיות שבמצב הזה, מגלה שוב ושוב
מחדש, שמתוך כל
הניורו-אשליות שלי, אין לי אפילו אחת של בכי, למרות שכל כך
רציתי.
זה היה כבר חצי שנה לאחר שיצאנו ממערכת השמש אמרתי לה כיצד אני
מרגיש. היא לא
היתה מופתעת. דיברנו כל אותו הלילה, בעיקר על אהבה. בעיקר
עלינו. כל כך רציתי
לחבק אותה, ולא יכולתי. כל מה שיכולתי לעשות היה להוביל אותה
לאולם המרכזי
ולחולל לכבודה את הצגת האורות והמוסיקה היפה ביותר שיכולתי.
היא בכתה ואני לא
יכולתי לעשות דבר חוץ מאשר ללטף ברוחי את תמונתה שהופיעה בפני.
לא האמנתי
שמישהי תוכל להרגיש משהו כלפי במצב שבו הייתי, אבל כנראה
שטעיתי.
השיחות שלנו מאז היו בעלות גוון אחר. לא גיליתי לאף אחד על מה
שהתחולל, גם לא
לטום, אבל הגעתי למצב שבו הרגשתי אובד עצות. לא יכולתי לסבול
להיות כלוא עם
אותה הרגשה בצורה כזו.דולי הציעה שאדבר עם דן, אבדוק אולי יש
אפשרות למשך זמן
קצר אחליף איתו תפקידים ואוכל להיות בחברתה באמת. הבטחתי לה
שאנסה, למרות שלא
האמנתי שהדבר אפשרי, אפילו לא טכנית.

בשיחה הבאה שלי עם דן, ניסיתי למצוא את המקום המתאים להכניס את
הנושא. לפני זה
חשבתי איך להתחיל בכלל, ותכננתי בפירוט איך לגלגל את השיחה.
ממש לפני שהתכוונתי
לפתוח הנושא קיבלתי לפתע שדר מוזר מדן. משהו חסר משמעות,
מקוטע, ואז התנתק הקשר
איתו. ניסיתי לחדש את השיחה, אבל לא היתה תשובה. התחלתי לחפש
את דמותו מבין כל
המצלמות שהיו לי, ומצאתי אותו שוכב על הרצפה בחדרו, ללא תנועה.
הזעקתי מיד את
כל הסגל הרפואי והטכני. לא ידעתי מי מהם מתאים יותר.

"זה היה קצר קטן פנימי, זה הכל." מסר לי טום בארוחה שלנו ביחד
באותו ערב.
"והוא התאושש כבר?" שאלתי.
"יש סיכוי שחלק מהרשת נפגעה," אמר טום ביובש "החלטנו להחזיר
אותו."
"מה זאת אומרת נפגעה?" שאלתי "ולמה אתה מתכוון בלהחזיר אותו?"
"הרשת הפנימית שלו נפגעה בקצר, ואם נחזיר אותו עכשיו לפעולה
יכול להיות שהוא
לא, איך לומר, יפעל כמו שצריך. החלטנו להחזיר את המודעות שלו
לגוף האורגני
הישן." גם הגוף שלי וגם של דן היו על הספינה בחדר קירור מיוחד,
נזכרתי, הם היו
שם למקרה חירום.
"ההעברה כבר התחילה." אמר טום "עוד 30 שעות דן יחזור להיות אדם
רגיל."
המשכתי לדבר עם טום, אבל במקביל ניהלתי שיחה נרגשת עם דולי.
אני יכול לחזור
למצב אורגני! בדיוק כמו דן! זו היתה מחשבה שבכלל לא עלתה על
דעתי לפני כן.
ישבנו ביחד (לא באופן מילולי, לפחות אצלי) וחשבנו ביחד האם
יכולה להיות דרך
שתגרום להם להחזיר גם אותי לגופי. לאט לאט בנינו תוכנית
מדוקדקת, שנראתה מוצלחת
על פניה. רציתי רק להתייעץ עם דן לאחר שהוא יעבור את זה
בעצמו.
30 השעות עברו, ואפילו יותר, ודן לא נראה בשום מקום שיכולתי
לחפש. שאלתי את טום
מה שלומו ומה קורה איתו והוא הסביר לי שהוא צריך להתאושש עכשיו
מהתהליך וזה יקח
כנראה עוד כמה ימים. אבל גם אחרי אותם כמה ימים שום דבר לא
קרה, התחלתי לדאוג
ואחרי שעבר עוד שבוע ודן לא נראה התחלתי להציק לטום ולשוורץ
יותר ויותר , דורש
לדעת מה קרה לו, והם רק התחמקו מתשובה כל פעם מחדש. בוקר אחד,
בזמן בטום היה
במעלית בין הסיפונים, עצרתי אותה.
"מה קרה לדן?" שאלתי.
"מטדון, מה אתה עושה?" שאל טום "שחרר את המעלית."
"מה קרה לו ?" שאלתי, עצבני.
"מטדון, תקשיב, אתה לא יכול..."
"מה קרה לו?" צעקתי "איפה הוא?"
טום הביט למקום שבו ידע שהיתה מצלמה. "הוא מת. ההעברה לא
הצליחה."
"למה?" אם הייתי אדם הייתי מרגיש פיק ברכיים.
"התברר שהתהליך הוא בלתי הפיך. התודעה המוחית שלו התרגלה לעבוד
בצורה שונה,
ולכמויות ידע וחוויות שונות לגמרי. כשהעברנו את התודעה מהמוח
לרשת, התאמנו את
הרשת למה שהיה במוח. אבל עכשיו זה כבר התפתח יותר ואי אפשר
להתאים את המוח
בחזרה למה שיש כרגע ברשת."
שתקתי.
"אני מצטער, פרופסור."
שחררתי את המעלית.
הם שיקרו לי, הבנתי. ניסו להסתיר ממני את העניין. אין שום
משמעות לזה שגופי
נמצא אי שם בחדר הקירור של הספינה, כי לעולם לא אוכל לחזור
אליו.
בפעם הראשונה בתור ספינת חלל, הייתי נזעם. עוד באותו ערב
דיברתי עם דולי
והסברתי לה מה אני הולך לעשות.
במהלך החודשים הבאים כל המסכים והבדיקות של הספינה הראו שאנחנו
נעים בכיוון
המתאים. אבל זה רק מה שהם הראו. בפועל, סובבתי את הספינה
והתחלתי לחזור לכיוון
כדור הארץ, במהירות הגדולה ביותר שיכולתי. ואף אחד, חוץ ממני
ומדולי, לא ידע.

שלוש שנים וחודשיים לאחר שיצאתי מכדור הארץ, הגענו אליו חזרה
והכל החל בדיוק
לפי התכנון. בשעה 18:00 בדיוק ניתן היה לראות את כדור הארץ
מחלון הסיפון הראשי.
"לכל הרוחות, מה זה?" צעק פרווד "מטדון, זהה את הכוכב מולנו!"
"כדור הארץ, מטג..., אמרתי.
"אמור שוב!" אמר פרווד.
"כדור הארץ, מ.." אמרתי מחליש מעט את רמת הקול.
"מטדון, אתה בסדר?" אמר פרווד.
"המפקד, אנחנו טסים בדיוק למרכז הכוכב." אמר איש צוות שקרא את
הנתונים שלי על
המסך.
"בעית DR4..." אמרתי.
"מה? מה אמרת?" פרווד החל להרים את קולו.
"המפקד, אנחנו טסים..."
"שמעתי, שמעתי!"
"כשל בעבודה סדרתית." אמרתי ופוצצתי את אחד המסכים. בום!
"לכל ה... לקרוא מהר לצוות המחשב! אתה! זוז!" צעק פרווד. כל
אנשי הצוות על
הסיפון החלו להתרוצץ.
"קחחח.. בחחח.." אמרתי, נהנה קצת מהעניין. התחלתי לשלוח
ג'יבריש למסכים אקראיים
על פני כל הספינה.
טום נכנס בריצה. "מה קורה כאן?"
"המחשב המרכזי מתרסק." אמר פרווד, אנחנו הולכים להתרסק חזרה
לתוך כדור הארץ."
"כדור הארץ? איך הגענו לכדור ה.." בום! פוצצתי עוד מסך. "מה זה
היה? מטדון!
מטדון! פרופסור!"
לא עניתי. במקום זה התחלתי להשמיע ברחבי הספינה את הסימפוניה
הבלתי גמורה של
שוברט, ולגרום לכל האורות להתעמעם באופן אקראי.
טום התיישב ליד אחד המסופים וניסה להתחבר אלי. שלחתי אליו
ג'יבריש ותמונות של
פנסילבניה בחורף.
"הוא השתגע." אמר שורץ, חיוור כולו. "פלאקס, אתה שומע אותי?"
"קחחחחחחחחחחח...." אמרתי.
"המפקד," איש צוות נוסף פרץ לחדר "כל האורות ברחבי הספינה
משתגעים, אנשים
נכנסים לפניקה."
ואז התחלתי. "מנגנון השמדה עצמית הופעל. אנא הכנס קוד זיהוי.
אנא הכנס קוד
זיהוי."
"מה זה?" צעק שוורץ, מנסה להשמע מעל שוברט.
"איכשהו מנגנון ההשמדה העצמית הופעל, אבל אי אפשר לחמש אותו עד
שמפקד הספינה לא
מכניס קוד זיהוי מיוחד. אל תדאג." אמר טום.
"קוד זיהוי התקבל." אמרתי, מתענג על הבעת הפנים של הנוכחים
בחדר. "25 דקות
להפעלה."
"מה קורה כאן!" צעק שוורץ.
טום החל להקיש בטירוף על המקלדת.
"אנחנו מתפנים!" צעק פרווד "להכין את חלליות ההצלה, קדימה."
"אתה לא מתכוון באמת, נכון?" שאל שוורץ.
"יש לנו עוד 25 דקות לפיצוץ, ואני לא מתכוון להשאיר כאן אף אחד
במצב הלא יציב
של הדבר הזה." אני מתאר לעצמי שהוא התכוון אלי "אתה מוכן לקחת
את הסיכון הזה?"
שוורץ בהה בו במשך חצי דקה כמעט. "לא." לחש בסוף.
מטדון? מטדון אתה שומע אותי? זה היה טום. הוא הצליח להכנס
ולקרוא לי. התעלמתי
ממנו.
ברחבי הספינה החלו להתרוצץ אנשי הצוות, מכוונים את כולם
לספינות ההצלה. המשכתי
להראות על הצגים מהירות גבוהה, והאטתי לאט לאט. לבסוף הגעתי
למצב שממנו יוכלו
כולם להגיע עד כדור הארץ עם כמות האנרגיה שהיתה בספינות
ההצלה.
מטדון תענה לי!
החלפתי את המוסיקה עכשיו, וכיביתי את האורות בסיפונים
התחתונים." 15 דקות
להפעלה." אמרתי.
"אתה משקר!" שמעתי לפתע את טום צועק. הוא עמד, אדום כולו
והצביע על המסוף. "אתה
עושה את זה בכוונה, אני רואה את זה!"
הם כן יכלו לפרוץ לרשת שלי.
"תפסיק את זה מיד!" צווח טום "מיד!"
פוצצתי את המסך עליו הצביע. "12 דקות להפעלה." אמרתי בנחת
"ואני מציע שתתחיל
לזוז."
"אתה לא הולך להתפוצץ." צעק טום.
"אולי." אמרתי לו. "אם כן, תיכף נגלה, ואם לא, האם אתה מעוניין
להשאר איתי לבד
כאן לתמיד אחרי שכולם ילכו?"
הוא עמד שם, בוער כולו. "תפסיק את זה פרופסור." אמר בשקט.
"11 דקות להפעלה." אמרתי.
הוא הביט שם עוד כמה שניות, ואז רץ החוצה.

2995 אנשים (כמה נולדו במהלך המסע, באמת, אני רציני) עזבו את
הספינה. ברגע שבו
וידאתי שכולם עזבו, החזרתי את המערכות למצב רגיל. וקראתי
לדולי.
היא נכנסה לסיפון הראשי, מחייכת.
"זו היתה חתיכת הצגה, מטדון."
"אני יודע" אמרתי "את מוזמנת לשבת, אם את רוצה."
סובבתי את הספינה ויצאנו למסלול חדש.
"זהו." אמרתי. "כולי שלך."
"לא להאמין שאנחנו היחידים שנמצאים על הגליליאו." אמרה דולי.
"זו כבר לא הגליליאו." אמרתי, מתקן תיקונים קטנים בנתיב.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה.
"מעכשיו, כמו בעצם שתמיד היה, הספינה הזו היא אני ורק אני."
אמרתי "יקרה שלי,
ברוכה הבאה לסיפונה של המטדון פלאקס."