פתאום מגיע רגע שבו אתה לא עסוק מספיק. בדיוק נגמרו התוכניות
בטלוויזיה, או שסתם נמאס לך לקרוא את הספר שלך. אתה נעמד, מביט
על הקירות, צועד לאטך אל המטבח, מנסה לזמזם איזו מנגינה שתסיח
את דעתך. כשאתה פותח את דלת המקרר, אתה לא יודע בדיוק מה אתה
רוצה, מתבונן לרגע אל תוכו ומוצא אותו ריק מתוכן. אתה סוגר את
דלת המקרר וצועד אל החלון שבקצה החדר. נשען במרפקיך על מעקה
חלוד צבוע שחור ומתבונן בשמים שחורים חסרי כוכבים במטרופולין
הומה, מואר יתר על המידה.

לפעמים יש לך רצון לבכות. פשוט ככה, כמו שאתה, איפה שאתה, מתי
שאתה, רצון עז להזיל דמעות, להסיר אבן מן הלב, לפרוק עול,
לבכות. זה מתחיל איפשהו שם בבטן. מין הרגשה כזו, כאילו משהו שם
לא שייך והדבר הזה מטפס למעלה, אל הסרעפת, במעלה קנה הנשימה,
מתגלגל לאט לאט, עד שמגיע לגרון, שם הוא נעצר, ממתין, מחכה
לראות אם יהיה לך את האומץ. עומד שם ומחכה, מקשה מעט על הנשימה
וקצת יותר על חוט המחשבה.

מנסה לסדר את היום של מחר, אתה כושל אל תוך מחשבות שמדלגות זו
אחר זו. אתה חושב לעצמך שאם ניתן היה, אם רק ניתן היה למדוד את
כמותו, את איכותו, את עוצמתו של אותו רגש, שהיא ורק היא הצליחה
ליצור, הרי שאז היו צריכים לכייל את כל מדי האהבה, אי פעם,
מחדש. לרגע נדלק אור בחלון בבית הסמוך. יש אהבות שעדיף ולא היו
ראשונות מעולם, אפילו אם אינן נכזבות ואפילו אם גדולות הן
ומצליחות, הרי שקנה המידה, הפרופורציות שהן יוצרות בלב רגיש,
שלם, ראשוני, הם כאלו שלא ניתן לחזור עליהם. אתה מפנה את ראשך
ומביט באישה המחליפה את בגדיה בחדר קטן, מואר באור פלואורסנטי,
לבן, סינתטי. אהבה שכזו תשאיר אותך תמיד בחיפוש. בחיפוש אחר
אותה תאוצה רגשית שחווית, אותו מהלך נפשי תזזיתי בו חשת כי
סיבי שריר לבך נקרעים לראשונה. האישה פושטת חולצת טריקו לבנה,
חולצת נעלי התעמלות לבנות. אולי היה עדיף וטוב אם הייתה זו
השנייה, או השלישית, אפילו הרביעית, אולי אפילו זו שתחלוק עמה
את חייך, וחייתם בעושר ובעושר עד עצם היום הזה. היא נשלפת מתוך
מכנסי ג'ינס תכולים ונשארת בחזייה ותחתונים. אך אתה, לא נתמזל
מזלך, ונאלצת, אם כי בחוויה אדירה, לקבל אותה בראשונה, בעידן
התמימות, ללא מחסומים, ללא ציניות, ללא קנה מידה ופרופורציות
שיעזרו לך להתמודד עמה. האישה מביטה לרגע אל החושך שבחוץ,
ומכבה את האור, כאילו אומרת שלום. אתה נשארת שם שעון על המעקה
החלוד, מנסה לדמיין אותה נכנסת אל המיטה, מתעטפת ומתכסה בשמיכה
דקה של עונת מעבר.

זה יכול לקרות לך באמצע סרט עצוב, או אולי רק בסצנה עצובה,
מרגשת, בסרט שהוא בכלל שמח. פתאום שלל האסוציאציות שעורר בך
הסרט יצרו מין תגובה רפלקסיבית והנה הכדור הזה בגרון מקשה קצת
על הבליעה. זה יכול לקרות לך גם באמצע הרחוב, כשלפתע אתה רואה
משהו עצוב, כמו ילד שמפיל את הגלידה שלו או מאבד בלון.
הסימפטיה הזו שאתה משדר כלפי חוץ, מאיפה זה בא לך? ההזדהות
הטבעית הזו עם העצב, כל כך לא גברי.

סתיו. עלי שלכת מתעופפים להם במעגלים ברוח, השורקת לפעמים
מנגינות שנשמעות לך מוכרות. היום נגמר מוקדם מדי לטעמך, משאיר
אותך עם טעם של עוד, "רק עוד קצת, אמא, רק עוד רגע", והשמש
פוסעת את פסיעתה האחרונה אל תוך הדמדומים. הכחול-ורוד הזה יכול
לשגע אותך, בייחוד כשהוא מגיע בשלב מוקדם כל כך ביום, בלילה.
לפעמים, ברגעים נדירים, נדמה לך שהנה התגברת, שינית לרגע את
קני המידה, אולי אף הצלחת להעמיד שיאים חדשים, כל כולך מתמלא
התרגשות לנוכח העוצמה החדשה, אלהית במידותיה, אם הצליחה לעבור
את זו הראשונה.

ואכן, בדרך כלל, לרוב, זה מה שקורה, הכדור נעצר שם, אי שם
במעלה הגרון. ואתה, עם הביקורת העצמית הכל כך גבוהה שלך, לא
תבכה, לא תזיל דמעה. במקרה הטוב אולי תשתוק. במקרה הפחות טוב,
בטח תפלוט הערה צינית, אפילו רווית הומור שחור, כי לבכות זה לא
מקובל.

מפנה את ראשך מעלה, אתה מביט בעננים, שבאור היום אולי היו
לבנים, אך עכשיו צבעם נע בין אפור לחום בהיר, מנסה לדמות בהם
צורות, כמו במבחן פסיכולוגי. האסוציאציות שלך נקשרות, מן הסתם,
או שלא מן הסתם, בנושאים עליהם אתה בוחר לא לחשוב במשך היום,
להיות עסוק, להתנתק, להתנכר. האהבה שלך נמצאת רחוק ממך ואפשר
לפרש זאת בצורות רבות. בחורות עשויות לעניין אותך באופן מיני,
הרי אתה גבר ככלות הכול, אך הן לא יעברו את סף הפגישה הראשונה
או השנייה, אולי אפילו לא מספר דקות. השיחה החוזרת על עצמה,
חלופת הפרטים, העלאת אותם זיכרונות ילדות או חוויות אחרות,
לפעמים רק כדי להרשים, או גרוע מזה, למלא את השקט החלול בזמן
שיחה נבוב. אתה לא מכור לסיגריה, גם לא לבירה או לאלכוהול,
אפילו לא לגראס או לחשיש. אתה מכור להרגשה, ג'אנקי של בדידות,
של עצבות, של דיכאון. אתה מכור לבריחה הקלה, לשבירת המודעות
הכפייתית, שגם היא לא נעלמת עם השימוש. אתה אוהב את תחושת
ההתבוננות הפנימית, את זרם המחשבות הבלתי פוסק בצד תחושות הגוף
המוזרות. הדם הזורם בשרירים הגדולים בדחיפות קטנות, אך
מודגשות, כל אחת מהן מורגשת היטב, בשוקיים, בירכיים, בזרועות,
באצבעות המסרבות לשקוט ונעות ברעד, באחורי ראשך הנעשה כבד.
לקחת את הראש לאחור, לעצום את העיניים, לדמיין, לעלות באוב,
להיזכר, כל כך הרבה הנאה, כל כך הרבה כאב.

שופע אנרגיות ופוזל לכל עבר, אתה מנסה להאחז במשהו, במישהו
שיאשר ויאשש את מחשבותיך ורגשותיך, ומתוך חשכת האנרגיה ומעמקי
נפשך, היא עולה שוב ונותנת לך להחזיק בה, רק בה, מנפצת את
אשליותיך, משאירה אותך כלוא, נעול, כבול, בתוך מידות שבתמימותך
נתת להן דרור. וכך חולפות להן שניות, דקות, שעות. וכך חולפים
להם ימים ושבועות ושנים. ואט אט אתה מגלה את הסוד שלימים נדמה
לך כאילו ידעת אותו כל חייך, שזו שנגלית לך לראשונה צריכה
להיות זו האחרונה, והיא משאת חייך, כל בקשותיך, אחדות
רצונותיך. ושוב, כמו פעם, כמו בעידן התמימות, אתה מתחיל שוב
לחפש אחריה, לחזר אחריה, לרדוף ואולי שוב, כמו פעם, להתאכזב.

אבל הכי עצוב, הכי עצוב באמת, זה כשזה קורה לך בלילה, כשאתה
לבד, מתחת לשמיכה, שעון בגבך אל הקיר, נזכר ומזכיר לעצמך,
והכדורון הקטנטן מתגבש כבר, שם, בין הקיבה לסרעפת. בעיניים
עצומות אתה מגשש את הצד השני של המיטה ומוצא אותו ריק, מחבק
אולי את הכרית, לפעמים את השמיכה, לפעמים את שניהם גם יחד.
והכדורון שהפך כבר לכדור, זוחל במעלה קנה הנשימה, לאט לאט,
והעצב משתלט עליך, והריח שלה עולה כבר באפך, הטעם שלה מצוי על
לשונך, אתה יכול לשמוע את קולה באוזניך, לראות אותה שם, לצדך,
מבעד לעיניך הסגורות. והכדור נתקע שם בגרונך, וכל רצונך באותו
הרגע הוא לבכות, בכי עז, להזיל דמעות, להשתחרר ולו פעם אחת מן
הכבלים שאחזו בך אז ואוחזים בך עכשיו, בלילה. ואז אתה נתפס
בקלקתך, כמו ילד שנתפס משקר. אתה מנער את ראשך, נשכב ומנסה
להירדם.

לאחר שאתה סוגר את החלון ומגיף את הווילונות, שוכב במיטה, לבד,
מנסה לחבק את הכרית במטרה להירדם מהר ככל האפשר, מנסה אולי
במחשבה האחרונה לאותו היום, למצוא תכלית לבוקר שלמחרת, אתה
מבין שבסופו של דבר אתה מתגעגע וכל מה שאתה צריך זו אהבה.
לפעמים, אבל אתה לא תודה בזאת, מתוך הכבלים משתחררת לה דמעה.
והיא מרטיבה את הלחי שלך, במין מסלול לא ברור, לח, בדרך למטה,
מן העין אל הכר, לפעמים אפילו כמה דמעות.