שחור השמיים החל להכחיל, בעוד יום חדש מתחיל לעלות. השחר היה
בעיצומו. העננים שבאופק החלו להתאדם בחלקם התחתון, מתחממים
באור שמש בלתי נראית עדיין. בחלקם העליון היו העננים אפורים
ולבשו צורות שונות ומגוונות.

"זו לא המציאות," הוא אמר ספק לעצמו, ספק לדמות דמיונית שישבה
לצידו. הוא ישב על גדת הנהר מתבונן באופק, בפסגות הרים מוריקים
ובמבנה דמוי מקדש המצוי במחצית המרחק לאופק, צבוע גווני אדום
ושחור. "אך זה גם לא חלום," הוא המשיך. הדמות לבשה עכשיו צורת
אישה.

"אתה בכלל יכול להבדיל בין שניהם?", שאלה הדמות. הוא התבונן בה
רגע לפני שהשיב.
"קודם כל אני יכול להרגיש ברצף הזמן שעבר מאז שהתעוררתי בפעם
האחרונה, וכך אוכל לדעת שאני לא חולם כעת," הוא אמר, מנסה
להישמע נחרץ אפילו באוזניו.
"אולי אתה חולם כבר זמן רב ואתה אפילו לא יודע," היא היקשתה.

השמש החלה לבצבץ בקצה כיפת השמיים. השמיים החלו להתבהר בניגוד
גמור למחשבות שנבטו, צמחו ונבלו בתוך מוחו. ציפורים קטנות, אך
מהירות, היכו בכנפיהן באוויר הבוקר וטסו בתנועות תזזיתיות מעל
המים, שרחשו בקלילות בנהר. קרקור הלילה של הצפרדעים פסק
ובמקומו החל תרנגול, אי שם, לקרוא.

"וחוץ מזה, איך אני יכול להתאהב גם בך, אחרי שרק לפני חודש
התאהבתי בבחורה אחרת?", הוא המשיך, "אין איזה מנגנון שאמור, או
צריך, למנוע את זה?".
"אם זה מה שאתה מרגיש, אז זה מה שאתה מרגיש," היא ענתה
והמשיכה, "ואם תחשוב על זה מספיק, שתינו בעצם מהוות מעין מושא
אהבה בלתי מושג, כל אחת משתינו בדרכה שלה, בדיוק תבנית האהבה
שלך, יקירי". את המילה האחרונה הוא הרגיש שהיא הגתה בתערובת של
חיבה מהולה בהתנשאות.
"וחוץ מזה, אתם לא ממש ביחד", היא הוסיפה בשקט.
"היא יודעת יותר מידי," הוא חשב לעצמו. "זה חייב להיות חלום,
אם כך". הוא המשיך, "אני ממציא אותה, היא רק דמות בדמיון שלי".
הוא קם והתקרב אל הדמות.
"אם זה רק חלום," הוא אמר, "אז זה החלום שלי ומותר לי לעשות כל
מה שאני רוצה, האין זאת?", והוא התכופף לנשקה בעוד ידו השמאלית
מלטפת ברוך את שדה הימני.
"ואולי זה החלום שלי," היא היקשתה שוב, "ואתה רק משחק בו
תפקיד, ואם ניגש עכשיו לחדר שלי, נוכל לראות אותי ישנה שם".
הוא עצר והתבונן בה במבט חצי מזוגג.
"אתה מפחיד אותי," היא אמרה.
"הייתי רוצה שניעלם יחד לאיזה אי," הוא אמר, מסב מבטו אל
האופק.  
"גם אני," היא השיבה.

רוח בוקר קלה רחשה בשערות ראשו וקררה את חום הגוף. הוא התיישב
שוב והניח לראשו ליפול לאחור ועצם את עיניו.

השמש עמדה במרכז השמיים, לוהטת. היה חם ולח, והוא הזיע. הוא
פקח את עיניו באיטיות. "מתי נרדמתי?" הוא שאל את עצמו ללא
תשובה. הוא ישב לבדו על גדת הנהר. מנסה להיזכר בקורות ליל אמש,
הוא הרים את בקבוקי הבירה והעבירם לפח האשפה. הוא חזר לחדרו
מהרהר ונכנס מתחת לברז המים הקרים. הוא נתן לטיפות הנשטפות מטה
במהירות לצנן את גופו. "אולי בכל זאת זה היה רק חלום", הוא אמר
לעצמו, אך משהו בפנים כאילו לחש לו, "אתה יודע עכשיו משהו שלא
ידעת קודם לכן".        

הוא נתן למים הקרים לזרום על גופו, לנסות ולקרר אותו, לנסות
ולהעיר אותו. הוא יצא מן המקלחת, מנגב את עצמו במגבת לבנה בתוך
חדר קטן מידי. לאחר שהתייבש, הוא זרק את המגבת על המיטה ונכנס
אל תוך בגדיו. הוא לקח את תיק הצד האדום שלו ויצא אל בית-הקפה,
לחשוב, לכתוב, להבין.

בדרך אל בית-הקפה התרוצצו המחשבות בראשו, הוא עדיין לא היה
ממוקד, ענני הגשם שבשמיים, בברית עם הרוח הקלה, ניסו להסתיר את
השמש. "אולי אני עדיין חולם ?" הוא שאל את עצמו, הוא צעד את
פסיעותיו האחרונות בתוך רחוב הומה ונכנס מבעד לדלתות השקופות
למחצה. הוא התיישב בשולחן פינתי, קרוב לכניסה. בחלון הוא ראה
את הים, ואת האנשים המתקבצים בחוף לקראת המסיבה שתחל עוד מעט.


השפה בבית-הקפה נשמעה לו מוכרת, אך הוא נמנע מלהקשיב למילים,
מתחמק. באקווריום שלצידו שטו שלושה דגים בינות לענפי צמחייה
ירוקים ובועות שטיפסו מעלה. "שני גופים מפוספסים ודג זהב אחד",
הוא זיהה. היה לו קשה להימנע מן המחשבה לשפוך חצי בקבוק וודקה
לתוך האקווריום ולצפות בדגים משתכרים. הוא נמנע מן המעשה, אך
חיוך התפשט על פניו כשדמיין דגים שיכורים. המלצרית מלוכסנת
העיניים הביטה בו, כאילו הוא מוכר לה, מחייכת. הוא הזמין קנקן
משקה, תערובת של אלכוהול עם משקה מעורר, וארוחת בוקר.    

הוא היה מבולבל, הוא היה מהורהר. הוא ניסה לכתוב כדי לסדר את
המחשבות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא לא הצליח להתמקד ולתת
משמעות מובנת לדברים. הוא ניסה לשחזר את כל מה שקרה ביממה
האחרונה, בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה, אולי אפילו חיים
שלמים. מנסה להפריד בין מה שקרה ובין מה שרצה שיקרה, בין
המציאות ובין הדמיון המתעתע בו.

הוא עצם את עיניו ושקע בביצת הזיכרון המושכת אותו מטה. שברירי
זיכרון, כל אחד מתאר רגע אחר, אפפו אותו מכל עבר, מלטפים,
נושכים. הוא רצה לברוח, אך הוא ידע שבריחה אינה חלק מן
האופציות העומדות לרשותו. לפחות לא בריחה בקנה-מידה גדול. קשה
לברוח מתכניות ידועות מראש, המתקבעות במסלול חייך, אולי אפילו
עוד בהיותך ילד. הוא ניסה למקד את מחשבותיו ברצונות, משהו
להיאחז בו, להיאבק עבורו, להתקדם בכיוונו. הוא נכשל.

זיכרון עמום של אביו עלה בו, צועק עליו ומתרגז בגלל ציון נמוך
במקצוע חסר חשיבות, דופק באגרופו על שולחן הכתיבה ומפיל ארצה
את חוות הנמלים שלו, שטרח וטיפח במרץ רב. הנמלים היו החברות
שלו, ואביו השמיד והרס את הבית שלהן. חוות הנמלים העשוייה
פלסטיק התנפצה על הרצפה, מתפרקת לחלקים המרכיבים אותה. הנמלים
התפזרו על הרצפה יחד עם החול, שהפך ממבוך של מנהרות חפורות
היטב לערימת גרגירים חסרת משמעות. מבולבלות הן רצות ומתפרעות
בכל כיוון, מנסות להציל ביצים ורימות, אך מאבדות את כיוונן,
אין להן לאן לחזור. שבועות אחר-כך הוא עוד הרגיש את עקצוץ
הנמלים על גופו, אך כואבת מזאת הייתה ההבנה, שלעולם לא יבין את
אביו וכנראה, שהלה לא יבין אותו.

"הוא מתגעגע אליך", אמרה לו אימו בשיחת טלפון מארץ רחוקה. "הוא
משתגע כשאתה לא מתקשר", היא הוסיפה, "וגם אני מתגעגעת, מתי אתה
חוזר?".
"גם אני מתגעגע," הוא השיב במבע אטום ובמילים חסרות רגש.

על השולחן לפניו היו מונחים במעין סדר מופתי, מחברתו העבה,
פתוחה כמעט כדי מחציתה, מימין לה באופן מקביל לגמרי היה מונח
העט הכחול בו כתב, עט עבה עם מן עטיפת גומי שחורה להטבת האחיזה
והכתיבה, קנקן מתרוקן, כוס זכוכית שהכילה משקה צהבהב-חום וצלחת
מלאה שלא נגע בה. "כמה מזה כבר שתיתי?", הוא ניסה לשאול את
עצמו והתשובה היחידה שמצא הייתה "הרבה". רעידות אחזו בזרועו
השמאלית והגיעו עד פרקי אצבעותיו. הוא הביט ביד הרועדת מנסה
להשתלט על שריריו. לאט לאט פסקו הרעידות. הוא נשם בכבדות,
באיטיות, נשימה אחר נשימה, שאיפה, נשיפה, הפסקה, שאיפה, נשיפה,
הפסקה. אור שמש מסנוור, בגובה העיניים נכנס בחלון בצד אחד של
בית-הקפה, בקצה האחר, מבעד להילת העננים, זרח ירח מלא, לבן.
גשם דק וקליל נשפך בטיפותיו הדוקרות על האוקיינוס, כאילו חזרו
המים אל מקום משכנם, גשם נשפך על חול הים, על גווי וצווארי
הרוקדים כאחוזי טירוף על החוף.

הוא לגם מן הנוזל שבכוס ועיווה את פניו. הטעם של המשקה היה
נורא בפיו ומיחוש אחז בביטנו. הוא הניח את הכוס בחזרה על
השולחן, מנסה להימנע מלשבור אותה בעת שעשה זאת. הוא עצם את
עיניו ונשען לאחור, נותן לראשו ליפול לאחור בתנוחה שמכבידה על
הצוואר. נשימותיו הואצו במקצת ועיניו התלחלחו. בתוך הראש שלו
התרוצצו המחשבות ללא הרף, רצות ומתפרעות בכל הכיוונים בעת
ובעונה. הוא היה מופתע מן היכולת שלו לחבר אותיות למילים
ומילים למשפטים, אך מעבר לכך סירבה המשמעות להופיע מתוך צירופי
המילים והמשפטים נשארו סתומים, כתובים זה אחר זה במחברת השורות
העבה.

"הוא מתגעגע אליך", אמרה אימו. "לא, הוא לא", הוא רצה להשיב
לה, "אני רק חסר בתבנית החיים הכל-כך שגרתית והמסודרת שלו,"
מוסיף, "שלכם," מחבר גם אותה אל כעסו.
"הוא לא מתגעגע, הוא רק מתרגל," הוא רצה לצעוק. "הוא מעולם לא
התגעגע אליי, מתגעגעים רק למישהו שאוהבים, הוא אף פעם לא אהב
אותי, הוא לא נתן לי להרגיש את זה מעולם," הוא רצה לצעוק, הוא
רצה לבכות, הוא רצה לברוח, "אולי אני לא אחזור אף פעם," הוא
רצה להגיד לה בטלפון. במקום זאת הוא אמר "גם אני מתגעגע", במבע
אטום ובמילים חסרות רגש, באותו האופן בו אביו היה מבטא משהו
הקשור ברגש, באותה הדרך בה הוא עצמו למד להביע את רגשותיו שלו,
שנים קודם לכן עוד בהיותו ילד, באותה הצורה בה אמר לאהובתו,
"אני אוהב אותך", אך היא אמרה לו שהיא לא מרגישה את זה, שהוא
לא נותן לה להרגיש את זה, שהיא לא מאמינה לו ועזבה.

הוא התרומם, ניגב את פניו ועיניו בחולצתו ולקח עוד לגימה מן
המשקה. הפעם התמודד עם הטעם ביתר קלות. "גוף האדם מתרגל להכל,
וכך גם הנפש," הוא חשב לעצמו, "לטעם הרע של המשקה, או לטעם הרע
של החיים, של הבדידות," הוא הוסיף להרהר.

הגשם פסק והשמיים התבהרו. שמש מסיימת וירח רק מתחיל עמדו זו
מול זה, יחדיו בשמיים. המחשבות שלו התמקדו לרגע והתפזרו ברגע
שאחריו. רק לרגע אחד הוא היה ממוקד ואז שוב אפפו אותו רבבות של
מחשבות, שברירי מציאות מדומה בתוך ראשו. שתי ידיו רעדו כעת
והוא הפעיל את שרירי הזרועות שלו, מאגרף את כפות-ידיו במטרה
להפסיק את הרעידות. המקום בו ישב נדמה לו פתאום מוכר, מוכר
מאוד, קרוב אליו, אולי אפילו חדרו שלו בבית הוריו. הוא עצם את
עיניו בחוזקה ופקח אותן. המראה לא השתנה, לא התבהר, נשאר כפי
שהיה רגע קודם לכן וההרגשה נשארה אף היא. "אולי אני לא אחזור
אף פעם," הוא צעק בתוך ראשו, "ואולי אף לא עזבת מעולם," לחש לו
קול אחר והוא לא הצליח להבחין אם היה זה קולו הפנימי, או קולו
של מישהו אחר.  

בחוץ שינתה השמש את צבעה מצהוב לוהט לכתום-אדום מצטנן. "גם אני
שוקע," הוא חשב לעצמו ולגם מן הכוס שעמדה לפניו. קנקן ריק
ממשקה וכוס זכוכית במצב כמעט דומה, נחו על השולחן. הוא נכנס
לכאן בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. עכשיו היה כבר ערב. אפילו את
השעות האחרונות התקשה לשחזר. לפעמים היה שמח לאבד את תחושת
הזמן, כאילו וויתר על חלק מן השליטה בחייו. ברקע התחלפה
המוסיקה משפה אחת לאחרת והוא התקשה לקבוע אם שמע כבר את השיר
המסויים המתנגן עכשיו, בחלק אחר של היום.

בבית-הקפה התחלפו האנשים, שולחנות התמלאו והתרוקנו. הוא ישב שם
מקובע, כמעט לא נע, נושם באיטיות. בשמיים שבחוץ החלו לנבוט
כוכבים. המשקה שבכוסו התערה אל פיו. הוא הזמין קנקן נוסף. "אתה
בטוח שאתה רוצה להמשיך לשתות?", שאלה המלצרית, "אתה קצת חיוור,
אתה מרגיש טוב?". הוא הביט בה לרגע במבט אטום ואחר-כך סובב את
פניו חזרה אל מרכז השולחן, מתעלם מן השאלות. הוא ניסה להתמקד
בכוס הזכוכית הריקה שהחזיק בידו. מבעד לבלבול שאפף אותו, הוא
ידע שהוא מחפש אחר דבר-מה, סוג מסויים של הבנה, של ידיעה, של
הארה. הוא תר אחרי תחושת בטן שתסביר לו דבר-מה לא ברור, אולי
תנחה אותו, "כמו  התאהבות", הוא חשב לעצמו, מן התחברות
בלתי-אמצעית לחיים, למציאות. הוא עדיין הרגיש מבולבל.

הוא הביט בשעון שהיה הפוך על פרק ידו השמאלית. אחר-כך הפנה
מבטו אל הכניסה לבית-הקפה, מתבונן בדלתות השקופות למחצה,
בציפייה לדבר-מה. מחזיר מבטו אל כוס המשקה הריקה מנוזל, הוא
לחש לעצמו, מחייך, ספק מסביר, ספק מנחם, "אולי ההארה הזו לא
תגיע לעולם". אחרי זמן-מה שילם, השיב את החפצים לתיק ויצא אל
החוף להצטרף אל עדר הרוקדים.