באותה השנה היו הדובים רעבים מתמיד ויש שטענו שראו אותם
מסתובבים בעיר בשעות בין-ערביים.
הוא לא האמין להם.

הוא חצה את הנחל המקיף את החלק הדרום-מזרחי של העיירה והלך
בכיוון הרחוב הראשי. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, לפני הזריחה,
השמש עוד עסקה בעבודת הלילה שלה במקום אחר, אך ניצניו של יום
חדש כבר נראו באופק בצורת גוונים של אור כחול-וורוד. הוא היה
רעב. מסעות ליליים תמיד עשו אותו רעב. בהגיעו לרחוב הראשי,
בקצה העיירה, החל מהלך בו, מסתכל בחלונות הראווה, שהיו מוארים
גם בלילה. "למה הם משאירים את האור בלילה?" הוא שאל את עצמו,
"אולי בשביל הדובים", הוא הוסיף בגיחוך. הרחוב עוד היה מואר
באור פנסים, אך היום החדש כבר החל מסתמן ביתר בהירות. השמיים
החליפו צבעם לאט משחור לכחול, עוברים דרך גווני הכחול השונים
שבדרך, באופק אף זהרו גווני כתום-ורוד.

הרחוב היה שומם. הוא הלך בו לבדו. דווקא בדידות זו הציקה לו
פחות מן הבדידות שבדרך-כלל סבל ממנה. הוא נהנה ללכת כך ברחוב,
לבדו, להביט בחלונות הראווה העמוסים. השמש הציצה מבעד לאופק
והעננים קידמו את פניה, כאילו מפנים לה את הדרך. הוא שמח על
השמש המגיעה והתענג על קרני האור החמות.

העיר החלה מתעוררת לחיים. בבתים ניתן היה לשמוע משפחות
מתעוררות, אם המכינה ארוחת בוקר למשפחתה, אבות שחולמים את
חלומם האחרון ללילה, ילדים חצי-ערים, חצי-ישנים, מתכוננים ליום
חדש. חלונות נפתחו בבתים אחדים, נותנים לאור השמש לחדור אל
בתיהם ולהציפם בחדוות בוקר.

הוא המשיך להלך ברחוב הראשי ותחושת הרעב מקננת בביטנו. פעם הוא
חיטט בפח אשפה ומצא שם שאריות של ארוחת-צהריים. הוא ניגש לפח
הקרוב, אך פרט לשקית ניילון קרועה, הפח היה ריק. הוא קיווה
לחנות פתוחה, לרחמים, מישהו שייתן לו דבר-מה ראוי למאכל. אפילו
התגנבות לחצר או חיטוט במזווה שנשאר פתוח היו רעיונות שעברו
במוחו.

אנשים החלו יוצאים את בתיהם, מתחילים ביום עבודה חדש. השמש כבר
חצתה במלואה את קו האופק ואורות הרחוב כבו. חלונות הראווה
נשארו מוארים. הוא עצר בחזית חנות הצעצועים, מתבונן בצעצועים
הפזורים בחלון הראווה. עיניו התמקדו בדובי קטן, חצי-מטר גובהו,
שחום-פרווה, בעל עיניים שחורות ואף דומה. אנחה נמלטה מפיו,
מהולה בעצבות ושמחה גם יחד. הדובי הקטן לא ענה. הוא התבונן
בדובי, הוא נזכר בילד הקטן שלו, בילד הקטן שהיה לו, פעם, כשעוד
היה הורה.  

"דובים, דובים", נשמעו צעקות במעלה הרחוב. הוא נעמד והתבונן
לאחור. לא היו שם דובים, או לפחות הוא לא ראה שם כאלו. קבוצת
ילדים שעברה בקצה השני של הרחוב החלה רצה, "דובים, דובים" ,
צעקו הילדים בעודם מתרחקים. הוא ניסה למצוא את הדובים בעיניו,
אך ללא הועיל. רעש יריות נשמע באוזניו. הוא לא חיבב את הקול
הזה במיוחד, הוא שנא אותו. הוא היה רעב. הוא פנה לתוך אחד
הרחובות הצדדיים והחל חוזר אל הנחל, אולי יצליח לדוג לעצמו
משהו לאכול, אולי שם יצליח למצוא תשובה לרעב המתגבר בבטנו.
באחת הסמטאות מצא דלת חצר פתוחה ונכנס פנימה. הוא הריח את חצי
הכריך שמצא על השולחן. ילד קטן יצא מן הבית ונעמד דום כשראה
אותו. הילד הביט בו בעיניים פקוחות לרווחה, לא נע ולא מזיז
שריר, כאילו קפא על מקומו, אוחז בידו הימנית את ידית דלת הבית.
הוא הביט בילד. הוא רצה לגשת אליו, להתקרב, ללטף אותו, לחבק
אותו, להאמין לרגעים בודדים שזה ילדו שלו, להרגיש ולו לרגע אחד
את החום שכה היה חסר לו, חום שקרני השמש לא העניקו.  אנחה
נמלטה מפיו, מהולה באותה תערובת של שמחה ועצב. הוא לקח את חצי
הכריך ויצא מן החצר, ממשיך בדרכו אל הנחל. בהגיעו לגשר עוד שמע
את הצעקות, "דובים, דובים", הוא הביט לאחור, אך הוא לא האמין
להם.

את הנחל הוא חצר מתחת לגשר, במים הקרים ופנה אל היער הסמוך
לעיר. השמש כבר עמדה במקום ראוי בשמיים והוא התחמם באורה בטרם
נכנס למערה. הרעב כבר לא הציק כל-כך בבטנו, העצב היה חזק ממנו.
הוא נכנס למערה, נשכב, מתכונן לשינה רצופת חלומות, רצופת
זכרונות, רצופת געגוע.  

באותה השנה היו הדובים רעבים מתמיד ויש שטענו שראו אותם
מסתובבים בעיר בשעות בין ערביים.
הוא לא האמין להם. הוא היה הדוב היחיד ביער. פעם הייתה לו
משפחה. פעם היו לו חברים, פעם היה לו ילד קטן. כעת היה בודד.
"דובים, דובים" הדהדו הקולות באוזניו. לא היו שם דובים נוספים.

הוא לא האמין להם.