שתי דרכים התפצלו ביער כתב משורר בודד,
שתי דרכים הוא אמר ובאחת מהן שנים אני נודד.
הדרך שבה כבר הלכו לפני, מלאת סימנים ישנים,
של אנשים שהלכו עם כולם וכולם בדרך הזאת נעלמים.

וישנה הדרך הפחות מוכרת, הדרך שאת כולם מפחידה,
בדרך הזאת החלטתי ללכת ולנסות לפתור את החידה.
מרגע לכתי בדרך המפותלת והעקלקלה נתקלתי לא פעם,
בסימני שאלה רבים והשאלה הגדולה מכולם היא מה הטעם?

לבד, ללא נפש ידיד, גיששתי באפלה השורה בזה השביל.
מנסה לפתור סימן שאלה, אחר סימן שאלה, אבל ללא הועיל.
כל פעם שנידמה כי, הנה מצאתי את התשובה והדרך תואר,
התייצבה מולי אותה שאלה, במקום אחר בשביל, באופן די מוזר.

עייף ורצוץ התישבתי לנוח, במקום בוא שבו ונפגשו הדרכים.
ראיתי לפתע אנשים רבים, שזה אחר זה בדרך השניה הולכים.
לרגע נישברתי ואמרתי לעצמי קום, הצטרף, מספיק לבד לנדוד,
תניח בצד סימני שאלה מציקים ותפסיק בעולם כבר למרוד.

אבל ברגע בוא הרמתי מבט והבטתי טוב בפניהם השקופות,
לא ראיתי אנשים כמו שזכרתי, אלא ראיתי עדר כבשים פועות.
הולכות ביחד, אחת צמודה לשניה, ללא שאלות כמעט באופן מכני.
ולפתע הבנתי כי בדרך שלי אני אולי בודד, אבל לפחות אני זה אני.