אולי זו הסגרירות של היום, המתגברת מבעד למשקפי השמש. אולי זו
העייפות הרבה לאחר לילה ללא שינה, לילה של עבודה רצופה. אולי
זו שוב התוגה המלנכולית, העלולה לשקוע עליך, או לגרום לך לשקוע
בה, ללא כל הודעה מוקדמת, או פתח מילוט. אולי זה שוב הגעגוע.
כמות החוויות העוברות עלינו במשך היום הינה עצומה, שלל של
מידע, האגור בצורת זכרונות קטועים, נשמר בתוך תאים אפורים
ובקשרים שביניהם, מחובר למילות מפתח מסוגים שונים, שביום אחר,
ברגע אחר, לפעמים ברגעים בהם אתה לא מוכן כלל, הם יצוצו ויקפצו
לתוך המודע, לתוך חוויית המציאות של הווה.
קשה לדעת אילו פרטים מתוך החווייה אתה תזכור. חלקם אתה יכול
להמציא זמן רב לאחר-מכן. פרטים שהיית רוצה שייקרו, אולי אפילו
דמיינת אותם, חלקם התרחשו באמת. לפעמים קשה להבדיל.

שאיפה נוספת מן הסיגריה, רעש של רכבת העוצרת בתחנה בחריקת
בלמים עזה, מרעיד בשריקה את עור התוף שבאוזניך.  קשה כל-כך
לעצור דבר-מה כה כבד, לפעמים אפילו בלתי אפשרי. כדורי שלג
למשל, המתגלגלים במדרון תלול, אינם נוטים לעצור או להיעצר.
צריך להשקיע אנרגיה רבה על-מנת לעשות זאת, אם זה אפשרי בכלל.
לפעמים הדרך היחידה לסיים את מסעם מטה הוא לתת להם להתנגש
בקרקע בעוצמה רבה ולהתרסק לאלפי ומליוני רסיסים.  למה לא עצרנו
את המירוץ המטורף הזה? אני באמת לא מצליח להבין, לא מצליח
למצוא לזה תשובה מספקת. נדמה שדהרנו במהירות לקראת קיצו של
העניין במעין כרוניקה של דבר-מה הידוע מראש.

זרם של אנשים פוסע מתוך הרכבת אל התחנה, אל המדרגות, אל העיר
המחכה בחוץ. כל-כך הרבה אנשים, כל-כך הרבה בדידות. זרות אנושית
מקיפה מכל עבר. אולי זה שוב הגעגוע. איש מבוגר שואל אותי אם זו
התחנה הנכונה לאנשהו. 'זה תלוי', אני חושב, 'אם אתה רוצה להגיע
לשם, אם יש לך מה לעשות שם בכלל, אולי בכלל אני צריך להיות
בשדה התעופה, בדרך למקום אחר, או משהו כזה', אני ממשיך בדיאלוג
פנימי עם עצמי. "כן זו התחנה הנכונה", אני עונה בפשטות והאיש
חולף על-פני וממשיך בדרכו, מוצא לו ספסל משלו לשבת בו לבד.

אני מבולבל, אני יורה לכל הכיוונים. אני יודע שאני צריך לעצור,
להעריך מחדש, לבצע הערכת מצב מחודשת. במקום זאת אני ממשיך
לרוץ, לדהור קדימה ללא הרף, פונה ימינה ושמאלה, חוזר לאחור
וחוזר שוב לפנים. מבולבל ותקוע, אין התקדמות אמיתית, רק אשלייה
של התקדמות, אשלייה של ביטחון. הרבה החלטות תוכל לקחת במהלך
חייך. הרבה החלטות כבר לקחת. כל אחת מהן עשוייה, או עלולה,
לקחת אותך למסלול אחר, טוב או רע, תלוי בך. על חלקן תצטער
ותתחרט, אולי על כולן, אולי על אף אחת מהן. כאב רב מצוי בידיעה
אודות האפשרויות העומדות בפניך, כאב גדול יותר מצוי באי-היכולת
לבחור ולממש את כולן.

המציאות שבחוץ מנסה להשתלט על זו הפנימית ומרעישה אותה בקולות
של מכוניות, הנוסעות בכביש מהיר, רמקולים המודיעים על התקרבותה
של הרכבת ועל תחנות היעד ותחנות הביניים שלה ועוד רעשי וצלילי
רחוב הומה. זו הפנימית אינה מוותרת ומחזירה מלחמה שערה, מצמידה
לכל חוויה חיצונית זיכרון ועוד אחד ועוד רבים. כל שבריר של
מציאות מתחבר פתאום לאלפי שברירי זיכרון, תמונה עולה באוב
הדימיון, צליל של מיתרי קול מוכרים, ריח המזכיר נשכחות ותחושה
של מגע, רצון עז לפגוש בדמות שלא פגשת זמן רב ואולי גם לא
תפגוש זמן רב בעתיד, אולי כבר לעולם לא.  

זיכרון מערב אחר עולה בתוך הראש. בחור במצלמת וידאו עובר ליד
בית-הקפה וברגע של יצירתיות מצלם את היושבים. איש אחר לבוש
סינר עליו כתוב: "ניסיון קריאה - קריאה בכף היד", אולי יחזה את
עתידך, אולי אפילו זה יהיה נכון עד כדי מדוייק. בחור אחר יושב
לבד, מול שולחן עגול, מכשיר טלפון סלולרי, מצית וקופסת סיגריות
מונחים על השולחן והוא כותב במחברת שורות. מחבר אותיות למילים
ומילים למשפטים, מנסה לתת משמעות לרגעים שונים בחייו. לפעמים
אני זוכר את הדברים כמו מתוך עיניו של צופה אחר, לא מתוך עיני
שלי, כאילו אני עומד בצד ומתבונן במהלך החיים שלי מן הצד.
 
ליד דלת בית-הקפה הכבדה עומד שומר, לבוש מעין מדים, סימן למצב
בטחוני רעוע. בחור בוהה במבט, המסתיר דבר-מה, בבניין העירייה
המצוי כמעט מולו. קצת מתחת למבט מצויות עיניה של מישהי אחרת.
לפעמים ייפגשו עיניהם, אך רק לרגע בודד. היא תסיט את מבטה
שבריר שנייה לאחר מכן, לא תרצה לשדר עניין יתר והוא יחזיר מבטו
הפונה החוצה להתבוננות המופנית פנימה. למעלה, על גג בניין
העירייה מורכבות מנורות בצבעי אדום, צהוב, ירוק, מדמות
זיקוקין-דינור, תבנית של תנועה מקובעת בפסל חשמלי, נדלקות
ונכבות בסדר קבוע. בפנים המחשבות רצות ומתפרעות וביטויין
החיצוני הופך דפי שורות ריקות לעמודים מלאי מילים.

אני קם מן השולחן, מחזיר את החפצים המונחים עליו לכיס אחד,
ומוציא את מפתחות הרכב מן הכיס האחר. מהלך לכיוון הרכב, מהרהר
אודות הנסיעה שתיקח אותי למקום מבטחים, עוד חלק באשליית
הביטחון, למיטה מוכרת, לישון, לחלום חלומות בתוך כל החלום הזה.
חלום בתוך חלום, אותו חלום שאני קורא לו מציאות, אותו חלום
שמהווה את החיים שלי.

אוטובוסים עוברים ועוצרים בתחנה. הרמזורים מחליפים צבעים
ומכוניות נוסעות בנתיבים שבכביש. כל הסיפור הזה יכול לקרות
בכלל במקום אחר, בזמן אחר, אולי בכלל בתוך ראשו של מישהו אחר
ואין אף אחד שיכול לקבוע מהי האמת, מהי המציאות האמיתית, מה
קורה באמת ומה קורה רק בדמיון, בחלום שבהקיץ. כל שנותר לך הוא
הרגשה, אמונה ביכולתך האישית להבדיל בין מציאות לתעתוע.

הרכבת כבר בתחנה. אני נעמד, משליך את שארית הסיגריה אל המאפרה
שתקועה בעמוד בטון והולך בכיוון הכניסה לקרון. אולי זה היום
הסגרירי, האפרורי, המעונן, המסמן תחילתו של סתיו ואת בואו של
החורף שלאחריו. אולי זה המעבר לשעון חורף והחושך היורד כך סתם
באמצע היום. אולי זה רק הגעגוע . . .