במרפסת הבית יש שולחן ישן, שאספתי פעם ממקום כלשהו. אני לא
זוכר כרגע מאיפה, אולי אם אשב על אחד הכיסאות הפזורים שם אוכל
להיזכר. באופק, השמיים השחורים נסגרים על שרשראות בתים מוארים
ואורות אדומים מנצנצים גבוה על אנטנות. בדירה שממול מתרוצצת
אישה, לבושה בשמלה שחורה, מדליקה אור פה ומכבה במקום אחר.
במרפסת הסמוכה, איש זקן יושב באפילת אור פלואורסנטי קלוש, אולי
ממלמל דבר-מה. במרפסת הבית שלי פזורות אדניות ישנות שפעם פרחו
בהן פרחים צבעוניים וגבעולים ירוקים. כעת הן מלאות באדמה
ובכדורי קלקר קטנים, לבנים, דומים לתרופה נגד הצטננות.

אני מדליק סיגריה ונשען על המעקה ומביט. אני מסתכל אל העיר
הנפרשת, אך מתבונן פנימה אל תוכי. "בדרך כלל אני לא מעשן לבד",
אני חושב לעצמי, מכה קלות בסיגריה באצבעי, גורם לאפר לצנוח אל
הרחוב. "אני שותה קצת ומעשן רק באירועים חברתיים", אני קובע
ולוקח עוד שאיפה מן הסיגריה, "מעשן חברתי הם קוראים לזה", אני
אומר לעצמי.  

אני נכנס אל הדירה ומביא מאפרה אל השולחן הישן. אני מושך כיסא
ומתיישב, בוהה בגבול שבין התקרה הלבנה והשמיים השחורים. "אין
כוכבים הלילה", אני מהרהר לעצמי. אני נעמד ונכנס שוב אל הדירה,
מהלך אל המטבח ושולף מדלת המקרר פחית בירה. "איפה לעזאזל הנחתי
את כוס הבירה הגדולה הזו?" אני שואל את עצמי בקול, מחפש
בארונות המטבח. אני מוזג את הבירה לכוס אחרת, מניח את הפחית
הריקה בכיור וחוזר לשבת במרפסת.

הימים עוד חמים, אך אוויר הלילה קריר. סימנים ראשונים לסתיו
המתקרב. הרחובות מתחילים להתמלא בעלים הנושרים, בשלכת. קצף
הבירה נמרח על שפתי העליונה ואני מוחה אותו בגב היד, מדליק
לעצמי סיגריה נוספת. אני שואף את עשן הסיגריה ומטמיע את הסם
בריאותיי, מטה את הראש קלות לאחור ונושף את העשן כלפי מעלה.
העשן מתערבל באוויר הלילה. אני לוגם מן הבירה בלגימות גדולות,
לא גדולות מידי. משב של רוח גורם לקצה הסיגריה לזהור בחשיכה.

"אתה מתמכר", אני אומר לעצמי. "לסיגריות, לאלכוהול", אני חושב,
"בעצם לא", אני משנה, "אתה מתמכר להרגשה, לבדידות, לעצבות",
אני קובע. הבירה הנעלמת בכוס ועשן הסיגריה המשתובב ברוח
מתחילים לתת את אותותיהם. חולשה פוקדת את איבריי, הדם זורם
בעורקיי בדופק איטי אך מודגש, העפעפיים צונחים באיטיות ולא
ממהרים לחזור מעלה.

רעש פעמונים מסיח אותי מן המחשבות המתרוצצות בראש ואני מסיט את
מבטי אל המרפסת הסמוכה. אור הפלואורוסנט כבה זה מכבר, והאיש
הזקן אינו שם. צינורות מתכת קצרים באורכים שונים תלויים שם.
משב הרוח גרם להם להתנגש זה בזה ולצלצל. בובת חזיר, התלוייה על
חוט לידם ומסתובבת, נדמית לי כמישהו הצופה בי. "אז מה כבר רע
בקצת לברוח?", אני צועק אל בובת החזיר. "אפשר לחשוב שהמודעות
הכפייתית הזו תורמת במשהו", אני ממשיך ומדבר ספק לעצמי, ספק
למישהו או משהו אחר.

מחצי ליטר הבירה נשארו אולי שתי לגימות נוספות. קולות של צרצור
תופסות את תשומת-ליבי וצורמות באוזניי. "אם אני תופס את
הצרצרית הבת-זונה הזאת, אני שובר לה את החצוצרות", אני ממלמל.
הצרצרית עונה לי בשפתה. אני מוציא סיגריה נוספת מן החפיסה
שבכיסי, ומדליק אותה ממצית מכיס אחר. "זו האחרונה", אני מבטיח
לעצמי, "הלילה", אני מוסיף.

אני נעמד, נשען על המעקה ומביט שוב באורות הכתומים-צהובים של
העיר. את לגימת הבירה האחרונה אני שופך לאדניות השוממות. "אולי
עוד יצמח פה משהו", אני חושב לעצמי. אני מתיישב על כיסא, מניח
את כוס הזכוכית על השולחן הישן. "מאיפה הבאתי את השולחן הזה ?"
אני שואל את עצמי, אף תשובה לא מגיעה. אני מושך כיסא נוסף
ומניח עליו את רגליי, עובר לתנוחת חצי שכיבה, מושך את ראשי
לאחור, לוקח עוד שאיפה מן הסיגריה ומכבה אותה במאפרה. "מה כבר
רע בקצת לברוח ?", אני לוחש לעצמי ועיניי נסגרות, מניח לעצמי
להירדם, לשקוע במציאות פנימית, אולי זו האמיתית, אולי זו
החשובה, אולי זו היחידה, לישון, לחלום. בריחה יומיומית, לילית,
בריחה בזעיר-אנפין.    

בבוקר, אני מוצא את עצמי במיטה. שיר שמתנגן ברדיו מזכיר לי
שמות ורגעים ששכחתי ואולי אף התאמצתי לשכוח. לדקות ספורות אני
אפוף בנוסטלגיה עדינה, המכה בי באופן אגרסיבי, רק שקשוק הראש
מחזיר אותי למציאות.

השיר ממשיך, אך אני מפסיק. מנסה לחזור מנבכי נפשי אל המציאות.
הרגשת חוסר סובלנות מקרקרת סביבי בזמן האחרון ואני מנסה
להתחקות אחר שורשיה. סוג של בדידות, שאני רגיל לחיות בו ואפילו
להנות ממנו במידה מסויימת של מזוכיסטיות ואהבת כאב מהולה
ברחמים עצמיים, כמעט עד כדי התמכרות, מקשט את חיי, הצבועים
באפור דהוי בימים של סתיו, זאת למרות הבילויים התכופים שאני
מכריח את עצמי לחוות. לא קשה לי להיזכר בשמה של זו הנוכחית,
הוא דווקא מאוד דומה לשם, שאני מנסה לשכוח, אפילו זהה לו, אך
מה היה שמה של הקודמת וזו שלפני כן?

הרגשת ריקנות אוחזת בי ובצורה פרדוקסלית אף ממלאת אותי רגע
אחרי שאני גומר לתוך הקונדום, מגע ללא מגע. קונדום עשוי גומי
המנתק אותי מן המגע האמיתי. אני מרגיש חשוף. דווקא אז, אחרי
שהאקט כבר כמעט נגמר, אחרי שכבר עבר זמן רב מאז הייתי לעירום.
דווקא אז אני מרגיש חשוף. חשוף ורגיש ופגיע. ברגעים האלו אני
מתכנס, מכין את עצמי להתגוננות מקיפה בגזרות שונות, מתכרבל
לתוך עצמי בתנוחת עובר. ובדחיסת הנפח הזה לתוך עצמו, נדחסים גם
הפרטים בראשי וברגע של הארה, הצומח מתוך כל הצפיפות הזו, אני
קם ומתייצב בחזה מתוח, מרים את עיניי אל גובה עיני היריב
ומחליט לעזוב, להשאיר את המיטה הזרה מאחוריי, לטרוק את הדלת
בעדינות.  

עמוק בפנים אני מכיר כבר באמת, אך מחליט שלא עכשיו היא העת
לעסוק בה. עכשיו זה זמן אחר, זמן לתכנונים אודות טיול ארוך,
נסיעה, ניתוק נוסף, סוף תקופה אחת, דלק לתקופה אחרת. בתוכי אני
כבר יודע, שהמסע האמיתי הינו פנימה, אל תוך נבכי הנשמה והנפש,
לאו דווקא מסע פיזי אל מחוזות מרוחקים בארצות רחוקות, בהרים
ובעמקים, אגמים, ימים ומדבריות, אף לא מסע אל הכוכבים. זהו מסע
עמוק פנימה אל תוך עצמי.

בשקשוק ראש נוסף, הפעם אגרסיבי יותר, אני מכריח את עצמי לקום
מן המיטה, להיחלץ מתוך שמיכת הפוך החמימה ולהתחיל בשגרת יום
נוסף. בחוץ ימי סוף הקיץ, אנשים בבגדים קלים, בגדים מחממים, אך
הקור הוא פנימי. מין הרגשה של בדידות, מחסור עז בחום אנושי,
חום נשי, במישהי להתכסות בה, להתכסות עמה, לחבק, לאהוב. לפעמים
הגשם יכול להפיג את השעמום החורפי הקר. קצת גשם, טיפות קטנות
של מים, המרעננות את עור פניי הלא מגולח, שוטפות ברוך את זיפי
הזקן שיירדו בעוד יום או יומיים. הרגשת חוסר משמעות כבדה עלולה
להתיישב במקומות בהם אני מנסה לעמוד, או לרוץ, או להתעמת,
והגשם עשוי דווקא לעזור. מנסה לקפוץ משלולית אחת לאחרת בחיים
אפורים,  אני מחכה לאביב, לקיץ, שיגאלו אותי מיסורי קור
ובדידות, געגועים, מיסורי החורף המגיע.  

בערב אני חוזר מתוך שגרת היום, כושל שוב אל תוך סבך מילים חדש
בחיפוש אינסופי אחר שורות נכונות לתאר הרגשה לא ברורה, אולי אף
בלתי ניתנת לתיאור כלל. באופק מהבהבים אורות אדומים וצלליות של
בתים, חלקם רבי קומות, חלקם פחות, משתלבות ברקיע החשוך. אני
מחפש רמז לתקופה חדשה שעומדת להגיע. הלילה אינו שקט כפי
שציפיתי, קר, רעש מכוניות מגיע מן הכביש הראשי, העובר מספר
מועט של רחובות, לא הרחק מן המרפסת. קר, לילה נטול כוכבים.

אני מנסה ללא הרף למצוא משמעות, משהו מעין זה הנותן סיבה
להתעורר בבוקר, אפילו לא משהו קיומי או אבסולוטי, משהו פשוט,
סיבה, אפילו תירוץ. אף בזמן שאני כותב, מסרבת המשמעות להופיע
מבין השורות והמילים ובתקווה שהיא תצוף אני מושך את העט בדיו
וכותב עוד שורה ועוד אחת, אך המשמעות כאילו עומדת במקום אחר,
משפילה עיניה לעומתי, מצחקקת, מגחכת.

כלב עשוי לנבוח במרחק וחתול יילל בפח האשפה שברחוב אי-שם למטה.
חרק קטן יטיל צל גדול, כשיעוף לפני מנורת הלהט. אני אמשיך לשבת
בשקט מופתי, מתכנן בתוך הראש, או על הדף, לכאן ולכאן, אך
בינתיים אני דוחה את שלבי הביצוע, מקווה רק  שבבוא הזמן יהיה
עמי הכוח. אני בורח שוב אל המיטה, אל הפוך החמים, אל הבריחה
הלילית שלי.