הפעם זה היה חייב לעבוד. לא עוד תוכניות מסובכות, לא
בלו-פרינטס, או תוכניות בשחור על לבן, או לבן על שחור. לא
טילים שעפים ומתפוצצים, לא קפיצים נמתחים ולא מהירויות
מטורפות. הפעם זה היה פשוט וזה היה חייב לעבוד.

על הקופסא היה כתוב: " מרדים תוך שניות מן הגרגיר הראשון"
ואפילו יש תמונה של רוד-ראנר אוכל מן הגרגירים ותמונה נוספת של
רוד-ראנר ישן על אדמת המדבר. זאב-הערבות הרים את הקופסא והביט
בציור. "הפעם זה חייב לעבוד", הוא אמר לעצמו, "זה כל-כך פשוט,
לא מסובך, אין משהו שיידפק, זה חייב לעבוד". הוא פתח את קופסת
הקרטון ושלף מתוכה את אריזת הפלסטיק. בזהירות המאפיינת מנתחים
הוא פתח את האריזה, באיטיות אך בהחלטיות. הוא חפן גרגירים מלוא
כפו והתבונן בהם. הוא ידע שיעברו רק רגעים אחדים מן הרגע שבו
יניח את הגרגירים על האדמה, יסיים את הכנת המלכודת ועד שתגיע
הציפור. הוא ערם את הגרגירים על האדמה מרוקן כמעט את האריזה
כולה. השמש עמדה במרכז השמיים, ענן בודד ריחף מעל פסגתו של הר
במזרח. היה חם מאוד ויבש, לשונו של זאב-הערבות ליחכה את שפתיו
ויבשה. הוא החזיר את אריזת הפלסטיק לתוך קופסת הקרטון, מתבונן
שוב בתמונות של הציפור שעל גב הקופסא וכמעט מחייך ואז התחמק אל
מאחורי גבו של סלע גדול שעמד לא הרחק משם.

רגע אחד עבר, אולי שניים, בטרם נשמעו קולות ה"ביפ-ביפ" של
הרוד-ראנר, קולות המוכרים לו כל-כך. מרחוק ניתן היה להבחין
בענן האבק הקטן שהציפור מעלה מאבק המדבר בעוד היא רצה במהירות
לעבר המלכודת. "ביפ-ביפ" נשמע הקול, רגלי הציפור הסתחררו בקצב
כה מהיר שכמעט ולא ניתן היה להבחין בהן. "ביפ-ביפ" והציפור
נעמדה מעל ערימת הגרגירים, מתבוננת לרגע לצדדיה, בוחנת את הסלע
הגדול, העומד לא רחוק ממנה. זאב-הערבות הציץ ממחבואו והציפור
לא חשה צורך להבחין בו. הוא נשבע שראה אותה מחייכת, אולי אפילו
מגחכת כהסתכלה בסלע. הציפור כופפה צווארה והחלה מנקרת בערימת
הגרגירים. ליבו של זאב-הערבות כמעט עמד מלכת. הנה זה קורה,
גרגיר ועוד גרגיר ועוד אחד. זאב-הערבות הציץ ממקום מסתורו,
נשימתו כמעט ונעתקת והוא כמעט מעז לחלום ולדמיין את הרדמותה של
הציפור, אותה הוא רוף כבר זמן כה רב.

דקה חלפה והערימה הלכה וקטנה, אך הציפור המשיכה לנקר בה.
זאב-הערבות החל מאבד את סבלנותו, מתבונן בציפור מחטטת בערימה
במקורה. "נו תירדמי כבר" הוא צעק בעודו יוצא בריצה מטורפת
מאחורי הסלע. הציפור הרימה את ראשה, צילה מתארך על רקע אדמת
המדבר החומה-צהובה, הביטה בזאב-הערבות הרץ לעברה אחוז טירוף,
גיחכה בקלילות. "ביפ-ביפ" היא אמרה וסחררה את רגליה במהירות
מטורפת, נעלמת משם תוך רגע בודד.

"זה לא ייתכן", מלמל לעצמו זאב-הערבות. "זה לא ייתכן", הוא
צעק. הוא הריח את ערימת הגרגירים וטעם גרגיר יחיד. תוך
שניותיים הוא הרגיש את התרדמה צונחת עליו, "זה לא הוגן" הוא
לחש ונרדם על חול המדבר הלוהט בעוד השמש קופחת על גופו השחום.


הציפור עמדה שם מנקרת במקורה את ערימת הגרגירים. הוא התבונן בה
ממקום מסתורו מאחורי הסלע. חלפו אולי רגעים אחדים. הציפור זקפה
צווארה, הרימה ראשה והתבונננה לצדדים. עיניה נראו מזוגגות,
נעצמות, רגליה כשלו והיא נפלה מלוא קומתה על הקרקע, ישנה שנת
ישרים. זאב-הערבות צהל ויצא בריקוד ממחבואו. הוא התקרב אל
הציפור הרדומה. השמש עמדה לשקוע. צילו המתארך של זאב-הערבות
השתולל על חול המדבר. זאב הערבות רכן מעל הציפור מרחרח את
צווארה. הוא ליקק את שפתיו פער את פיו וכמעט ונגס בצווארה
העדין של הציפור. לפתע חשכו השמיים וגוף גדול הסתיר את השמש.
זאב-הערבות הרים את ראשו והביט בשמיים המתכהים. הוא ראה מעין
יד אוחזת מכחול חולפת על-פני רשתית עיניו. קולו המרשרש של נחש
נשמע באוזניו ועל הקרקע זחל לעברו נחש ועל גבו תפוח, "קח", לחש
הנחש, "טעם" הוסיף והוציא את לשונו, "חשוב", הניח את תפוח
בסמוך לזאב-הערבות ונעלם משם בזחילה. זאב-הערבות הרכין את
ראשו. הציפור נעלמה והתפוח כמו זהר אליו בחשיכה.

הוא התעורר. פיו היה יבש ולשונו ליקקה את חיכו ואת שפתיו. "זה
היה רק חלום", הוא לחש לעצמו. אור כוכבים האיר את המדבר, החול
להט בכפותיו, אך רוח המדבר הקרירה ציננה את גופו. הוא התיישב
סמוך לסלע ששעות מספר קודם לכן שימש כמקום מחבואו. הוא התבונן
בכוכבים הפזורים בשמיים השחורים שממעל. "זה לא הוגן" הוא חשב
לעצמו. "כבר שנים אני רודף אחרי הציפור הארורה הזו", הוא הרהר,
"מתכנן תוכניות, בונה מלכודות, עף על-גבי טילים, מותח קפיצים
ותמיד..." הוא נאנח, "תמיד משהו מתפקשש, נדפק, לא עובד", הוא
עצר לרגע, ממקד את מבטו בכוכב גדול שזהר בשמי הצפון. "אני יודע
את הפיסיקה באופן מספק, זה משהו מוזר, כאילו מסרבים הדברים
לעבוד דווקא לי, רק עבורי, כמו חוקי מרפי", הוא השמיע אנחה
נוספת. "אף פעם לא חשבתי על זה", הוא המשיך בהרהוריו. "אף פעם
לא עצרתי לחשוב על כל הדברים האלו", הוא הוסיף. עצבות פשטה
באיבריו, הוא נשכב על בטנו, מניח את ראשו על כפותיו. "אולי
לעולם לא אצליח לתפוס אותה", הוא המשיך. רעב קרקר בבטנו, אך
הדיכאון ששרה בו, הסתיר אץ הרעב ממוחו הקודר. רוח המדבר נשבה
והרימה אבק מן הקרקע. "ביפ-ביפ" נשמע הד מרוחק, מוחזר מצוקי
ההרים. "אולי כדאי להפסיק עם זה, את המרדף חסר התוחלת והתכלית
אחרי הציפורה הארורה הזו", הוא חשב, "אולי כדאי להפסיק עם הכל,
מה המשמעות של כל המרדף הזה, של החיים האלו, אם לעד נועדתי
להיכשל". הוא נשם בכבדות בעודו מתרומם על רגליו. הוא החל מהלך
באטיות, ראשו מתנודד מצד לצד, לשונו מציצה מבעד שיניו מידי
פעם. הוא עייף ומדוכא. חול המדבר שלהט בכפותיו קודם לכן, התקרר
בינתיים באוויר הלילה, "נמאס לי" הוא צעק אל תוך הלילה, נעמד
על קצה צוק סלע, "נמאס לי, אס לי, לי, לי...", נשמע ההד החוזר
מצלעות ההרים. זאב-הערבות התבונן מטה אל התהום הפעורה מתחתיו.
"נמאס לי" הוא לחש ופסע קדימה מודע לגמרי לעובדה שהקרקע נשמטת
מתחת רגליו. הוא נפל במהירות מטה. האוויר זרם על פרוותו, גורם
לעיניו להיסגר. ליבו דפק במהירות, אך מוחו היה שליו. "נמאס
לי", הוא לחש, "אני רוצה שלווה", ופגע בקרקע בעוצמה רבה.

כשהתעורר, השמש כבר עמדה במרכז השמיים. "אני לא מת", הוא אמר
לעצמו, "ממממ... מוזר", הוא הוסיף. הוא התבונן בחול המדבר ואחר
הרים את ראשו אל עבר השמש. האור סימא את עיניו. "נדמה שגורלי
נחרץ", הוא לחש לעצמו והמודעות החלה זוחלת במעלה גבו, ממלאת את
מוחו. "אני לא יכול להפסיק דבר", הוא אמר, מתוודע אל דבר-מה
שהרגיש כאילו ידע מאז ומעולם. באופק הסתחררה במהירות צללית
קטנה. "לעד ארדוף את הציפור הארורה הזו, לעד אתכנן תוכניות,
אבנה מלכודות, אמתח קפיצים ואעוף מעל-גבי טילים מתפוצצים", הוא
צעק. אוויר המדבר העומד נתן לקולו להתרחק עד צלעות ההרים ונשא
אותו משם בחזרה. "ולעד להיכשל", הוא הוסיף בקול שקט, מבין לפתע
את משמעות חייו, מטמיע אותה, מתרגל, נוגע לרגע בודד באלוהי
המדבר בו הוא חי כל חייו.

שקט השתרר מסביב. השמש קפחה על ראשו. ענן בודד ריחף מעל פסגתו
של הר במזרח. "ביפ-ביפ" נשמע הד מרוחק. תוכנית החלה נרקמת
במוחו של זאב-הערבות.