יושבות אחת לצד השנייה.
אימא ובת -
כל כך דומות, כל כך שונות,
כל כך קרובות,
כל כך רחוקות.
אימא נשענה עליה -
אולי בכדי לשאוב ממנה כוח,
אולי כי רצתה להתרפק על החמימות הילדותית שנבעה ממנה.

בשניה שנפרשה על נצח,
שתיהן היו מאוחדות -
גוף אחד,
נפש אחת.
מתעלות על כל כוח אחר הקיים מסביבן.
אהבה בלתי תלויה בדבר,
רצון נצחי לעטוף, להגן,
לדעת,
להיות.

דמעה ירדה במורד הלחי.
אולי מעינה של האם,
אולי מעינה של הבת,
אך בעצם היתה זו אותה דמעה.
דמעה של הקרבה,
דמעה של אהבה,
דמעה של אימא.
דמעה של בת.


דמעה של אישה.